יד יצחק - א מד

איכא לאו ועשה כחדא כמובן. אבל אם כי אינו מוכרח כ"כ מ"מ גם להלכה לא נדע ג"כ ממילה דאולי שאני אף לר"ל וכ"ש לר"י וכאשר כתבנו ובעבור זה אמר רב אשי דשבתון עשה היא והוי לי' י"ט עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה ושאר האמוראים לא דרשי השבהון לעשה דלא נכתב כ"כ בלשון צווי. וא"כ ניתן טעם לכל האמוראים דלא ניחא להו בקרא דחבירו. אך דמ"מ על האמורא עצמו האומר אין להקשות דקושיתנו על חזקי' תירצנו לעיל הן מדעת ר"ע דברכות ט' והן מתלמודן דתחילת פסחים עי"ש וכן דעת אביי הלא סובר באמת כדעת ר"ע וכתוס' הנ"ל וסובר דיש ללמוד מהקרבת אימורי חול לנותר אף דהתם הוי ל"ת ועשה מ"מ אולי סובר כדעת ר"ל ומחלק כסברתנו הנ"ל [ובפרט דלגירסת הרמב"ם סבר ר"י קיימו ולא קיימו וכן גירסת הגאונים. אך דדברינו הבאים המה לגירסתנו וכאשר הקדמנו] ובפרט בדעת רבא מוכח דסבר כר"ל דהוא סבר בחולין (פ"א א') דהתראת ספק לא שמיה התראה וא"כ מוכח דסבר קיימו כתלמודן מכות ואולי סובר כסברתנו דחילקנו בדעת ר"ל ועוד יש לתרץ בכמה גווני ולא עת האסף כאן ולכן בזה הונח לן דעת ר' יעקב דאיצטריך לי' קרא דלא תותירו לכדחזקי' ולא מפיק לי' מיתר הדרשות וכ"כ דעת ר"י ור"ל הנ"ל דגם לדידהו מוכח דהקרא לאו לאינתוקי לעשה אתא דאל"כ הלא מוכח מקרא הנ"ל תרתי היינו דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו וגם דהתראת ספק שמי' התראה וכדברינו:

וכן גם לר' יהודה דהכה את זה וחזר והכה את זה והוא הי' ספק בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון דסבר ר' יהודה דדוקא בבת אחת חייב ובזה אחר זה פטור משום דהתראת ספק לא שמי' התראה וכן הא דר' יהודה דאמר משמי' דר' יוסי הגלילי דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו מוכח גם בדעתם דלא סברי הולא תותירו לאינתוקי לאוי ולכן ניתן בזה טעם לדברי רבינו הרמב"ם דכתב דדעת ר"י הא דאמר לוקה ואינו משלח משום דסבר לאו הניתק לעשה לוקין והלא תלמודן מסיק בחולין דטעמא דר"י הוא משום דשלח מעיקרא משמע ומוכיחו מברייתא דלא תותירו וכאשר דקדקנו לעיל אבל בדברינו מתורץ קצת דכיון דתלמודן הביא גם שם בחולין תרתי ברייתא דמוכח משם דר"י סבר כל לאו הניתק לעשה לוקין עליו אף דדחי לה תלמודן מ"מ כיון דגם ממתניתא דהכה את זה הנ"ל מוכח דר"י לא דריש כלל הולא תותירו לאנתוקי לעשה וכן מוכח מהא דר' יהודה משמי' דר"י הגלילי לא נסמוך על ברייתא חד נגד כל אלו ראיות הנ"ל דכיון דאמר לה משמי' דר"י הגלילי בוודאי סבר לה ג"כ כברוב המקומות אך דהפשטן דחולין לא נחית לברייתא דהכה את זה ולהא דאמר משמי' דר"י הגלילי לכן פשט כן אבל רבינו סמיך על הנ"ל וכעין סייג לרבינו הגדול הוא מדברי אביי דתמורה (ד' ב') דהובא שם דברי ר' יהודה משמי' דר' יוסי הגלילי הנ"ל דאמר כל ל"ת שבתורה עשה בו מעשה לוקה לא עשה בו מעשה פטור חוץ מנשבע וממיר ומקלל את חבירו בשם אעפ"י שלא עשה בו מעשה חייב משום ר' יוסי בר' חנינא אמרו אף המקדים תרומה לביכורים וניתן טעם בתלמודן שם לכל אלו ומסיק תלמודן בדברי ר' יוסי בר' חנינא דאף המקדים תרומה לביכורים הוי ככל לאו שאין בו מעשה ואין לוקין עליו ופריך תלמודן ומ"ש ממיר דלקי משום דבדיבורא עביד מעשה מקדים תרומה לביכורים נמי לילקו משום דבדיבורו עביד מעשה ותירץ ר' אבין שאני התם דלאו שניתק לעשה הוא דכתיב מכל מעשרותיכם תרימו ויתיב רב דימי וקאמר להא שמעתא א"ל אביי וכל לאו שניתק לעשה לא לקי והא ממיר דלאו שניתק לעשה הוא ולקי ולכאורה תמוה דכי תעלה על דעתי' דאביי לומר דלוקין על לאו שניתק לעשה דהלא משנה שלימה היא בחולין ובמכות הנ"ל דאם נטל האם על הבנים משלח ואינו לוקה וכן גבי נותר הנ"ל וכן גבי אונס הניא ישראל שגירש מחזיר ואינו לוקה וכבר הקשו כ"ז רבעת"ו ז"ל שם ד"ה וכל לאו ונתרץ לדעת רבינו הגדול דקושית אביי המה רק לר"י משמי' דר"י הגלילי (וכן צריך להיות התם בתלמודן ר"י משמי' דר' יוסי הגלילי וכן מוכח בהדיא ברש"י והובא בהגהות] ולדעתו אולי באמת לוקין אף על לאו הניתק לעשה בכל דוכתא כיון דסבר כן גבי שילוח הקן אך פריך מממיר על מקדים תרומה לביכורים דילקה ודעת אביי הוא דכיון דאמר משמי' דר"י הגלילי סבר לה באמת ולא יתרץ רבינו הגדול כתירוץ ר"י שבתוספות עי"ש וא"כ קצת סעד הוא לרבינו דהלא גם אביי סבר דלאו הניתק) לעשה לוקין עליו לר"י:

ועתה ניתן קצת טעם בעזה"ש לדעת ר' יוחנן דסבר כר"י משמי' דר' יוסי הגלילי דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו ולא דייק כדדייק ר"ל וסבר באמת דלוקין עליו וזהו דבתלמודן מכות (ד' ב') מביא שם ג"כ פלוגתת ר' יהודה ור' יעקב הנ"ל דפליגי בלא תותירו דר"י סבר בא הכתוב ליתן עשה אחר ל"ת לומר שאין לוקין עליו ור' יעקב סבר לא מן השם הוא זה אלא משום דהוי לי' לאו שאין בו מעשה וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו ואמרינן מכלל דר' יהודה סבר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו מנא לי' ומסיק ר"ל שם דגמר מעדים זוממין מה עדים זוממין לאו שאין בו מעשה לוקין עליו אף כל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו ופריך מה לעדים זוממין שכן אין צריכין התראה מוציא ש"ר יוכיח וחזר הדין כו' ע"כ. וא"כ אולי נאמר דאין ללמוד ממוציא שם רע ועדים זוממין רק לר"ל דהוא הוא האומר זה לעיל והוא בעצמו סובר במציעא (דף צ' ב') דאם חסמה בקול והנהיגה בקול פטור דעקימת פיו לא הוי מעשה ולכן אף דגבי עדים זוממין בדיבורם נעשה מעשה דמחייבי למי שמעידין עליו וכן במוציא שם רע גם התם בעו לאפסודי כתובתה ולחייבה מיתה מ"מ הלא ר"ל סבר דדיבורו אף דנעשה מעשה כחסמה בקול מ"מ לאו מעשה הוא ולכן נוכל ללמוד מזה אף היכא דלא עביד גם דיבור כלל משא"כ ר' יוחנן דסבר עקימת פיו הוי מעשה גבי חסמה והנהיגה בקול כיון דנעשה מעשה על ידי דיבורו וכן כתבו בהדיא רבע"ת ז"ל במציעא שם ד"ה ר' יוחנן ובכמה מקומות דרק היכא דנעשה מעשה ע"י דיבורו אז סבר דעקימת פיו הוי מעשה ולכן נאמר דהוא הוא טעמי' דר"י דלא נוכל ללמוד מעדים זוממין וממוציא שם רע דהלא התם הוי עקימת פיו משא"כ בלאו שאב"מ כלל אף לא עקימת פיו שמה באמת אין לוקין עליו ומשום דר"ל למד לה מעדים זוממין וממוציא ש"ר לכן אף דלא סבר כר' יהודה לומר דהולא תותירו אתא לנתוקי לאוי וכאשר הוכחנו לעיל דהלא סבר התראת ספק לא שמה התראה ואם נאמר שבא לאינתוקי לאוי מוכח א"כ דגם התראת ספק שמה התראה וכנ"ל. מ"מ סבר ר"ל דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו ובזה יש להבין שאלת תלמודן הנ"ל מכלל דר' יהודה סבר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו מנא לי' דלכאורה תמוה דכיון דהובא הכא בתלמודן דרשה דולא תותירו וכו' בא הכתוב ליתן עשה