יד יצחק - א לא

רבא הנ"ל מסייעתן וא"כ לא מיקרי תרבית בלא נשך ורק נשך ותרבית הוא ונכון א"כ גם לדעת הרי"ף ז"ל וקצרנו באיזו מקומות בהלכה זו וסמכנו על המעיין יען כי ארכו הדברים בעזרת שדי:

בספר שנים עשר הוא ספר קנין בהלכות מכירה פ"ג הלכה י"ב כתב רבינו וז"ל המקנה עבדים ומטלטלין כאחד משך המטלטלין לא קנה העבדים החזיק בעבדים לא קנה המטלטלין אלא א"כ היו המטלטלין ע"ג העבד והוא שיהי' כפות שאינו יכול להלך ע"כ. ודומה לזה כ' עוד בהלכ' י"ג. ודבריו הם מהמובא באיזו מקומות בש"ס ומהם (בב"ק י"ב וגיטין ע"ח) דחצר מהלכת אינו קונה ורבא אמר עוד שם דכל שאילו מהלך לא קנה עומד ויושב לא קנה רק בכפות ולפי הנראה נוכל לדקדק מזה דחצר משום יד הוא ולכן בעינן דומי' דיד האדם שהוא נייח ורק גוף האדם ממטי לי' והוי דומי' דספינה דאמרינן בש"ס בב"מ (ט' ב') דקפצו דגים לתוכה קנה בעל הספינה דספינה מינח נייח ועיין רבותינו בעת"ו שם ד"ה ספינה דכתבו שם וז"ל אע"ג דבפ"ק דקדושין (דף ל"ג) אמרינן דת"ח רכוב כמהלך דמי הכא חצר משום יד איתרבאי והוי שפיר דומי' דיד דמינח נייח וממטי לה עם גופיה וכו' ע"כ וא"כ יש לכאורה מקום עיון על רבינו הגדול דכתב בהלכות גזילה ואבידה פי"ז ה"י וז"ל קטנה יש לה חצר ויש לה ד' אמות וקטן אין לו חצר ואין לו ד' אמות מפני שחצר של קטנה מידה למדנוה שכשם שהיא מתגרשת בגט המגיע לידה כך היא מתגרשת בגט המגיע לחצירה וכשם שיש לה חצר לענין הגט כך יש לה חצר לענין מציאה אבל האיש למדנו שחצרו קונה לו משלוחו כדרך שקונה לו שלוחו כך קונה לו חצירו והקטן הואיל ואינו עושה שליח כך אין חצרו ולא ד' אמות שלו קונין לו עד שתגיע מציאה לידו ע"כ וזהו באמת מסקנת תלמודן דמציעא (י"א) בדעת ר' יוחנן [ולדעת תירוץ הראשון פסק רבינו כר"י ולא כר"ל ולדעת תירוץ האחרון פסק כתרווייהו לאי נמי שבפירוש רש"י וכן קרובים הדברים דמפרש כן גם רבינו ז"ל ולהתירוץ האמצעי לא שת לבו של רבינו עליו או דסבר להתירוץ האמצעי ורק פסק כר"ל דאמר משום אבא כהן ברדלא שם עי"ש. ואף דהובא דעת רבא בכמה מקומות בש"ס דהלכה כר"ל לגבי ר' יוחנן רק בתלת וא"כ איך נאמר דפסק רבינו כר"ל לא קשה כלל דכבר כתבו רבעת"ו בהדיא בעבודת כוכבים (דף ע"א א') ד"ה רב אשי דכלל זה אינו רק אי אמרי משמי' דנפשייהו ולא בדאמרי משמי' דאחריני עי"ש]. אך מ"מ לפי מה שהוקדם לעיל הלא נראה ומוכח קצת מדברי תלמודן ומדברי רבא דפסקי חצר מהלכת אינו קונה דחצר משום יד וכרבעת"ו הנ"ל וכן כתבו ג"כ בהדיא בב"ב (ע"ט א') ד"ה ואין מועלין בפשיטות וקרובים הדברים שהוא מטעם שהקדמנו דאם מטעם שליחות הלא שליח הוא מהלך ולמה א"כ חצר מהלכת אינו קונה וא"כ למה תפס רבינו הגדול החבל בשני ראשין דפסק דחצר מהלכת אינו קונה כלל ופסק ג"כ דחצר דאיש משום שליחות הוא:

וקצת יש לסייע עוד לדעת רבעת"ו דחצר הוא משום יד לפחות בגדול והוא דבוודאי הלכה כר' יוחנן דאמר התופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה (בגיטין י"א ובכתובות פ"ד) וכן פסקו ר"פ ורב הונא ברי' דרב יהושע שם בכתובות וכן פסק ר' ירמי' בגיטין שם עי"ש וכן הלכה בהראשונים והאחרונים וכן פסק בהדיא גם רבינו הר"מ ז"ל בפרק כ' מהלכות מלוה ולוה הלכה ב'. ובמגביה מציאה לחבירו נפסק הלכה כרמי בר חמא דאמר במציעא (ד"ח א') דמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו וכן פסק ר' יוחנן בעצמו שם (י' א') והטעם בשני הפסקים של ר"י דסתרי אהדדי כתבו רבעת"ו שם דבמציאה מהני ממיגו דזכי לנפשי' דאם רצה הי' יכול לזכות לנפשי' זכי נמי לחברי' עי"ש ד"ה אר"י וכן נפסק ברבותינו גם בהא כר' יוחנן וכן פסק להדיא גם רבינו הגדול בפ' ז' מהלכות אבידה, ה"ג וז"ל המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו ואעפ"י שלא אמר לו כלום הגביהו המציאה ב' קנאוהו שניהם עכ"ל וא"כ ודאי הוא מטעמו של רבותינו בעלי התוספות ז"ל [ולא דברו בזה המפרשים] וא"כ בשלמא אי אמרינן דקניית חצר הוא מצד ידו וכיד האדם דמי' שפיר קני חצירו המציאה. הן אי עומד בצדו דוודאי הוי כידו או אפילו אם משתמר לדעתי' הוי ג"כ מצד יד וכאשר הסברנו קצת ומצאנו בנמוק"י בשם הרנב"ר דהוא משום יד דדרך האדם ליתן בחצירו דבר שהי' בידו וכמש"ל. [ולכן אולי מצד זה הדבר עצמו בעינן במציאה חצירו המשתמרת ובמתנה לא בעינן חצירו המשתמרת היינו דבמתנה דאין כאן חוב לאחריני לא בעינן ידו. אבל במציאה דחב לאחריני לכן בעינן שתהי' משתמרת כדי שיהי' כידו ממש ואז לא בעינן בזה כלל לסברת מיגו דזכי לנפשי' דוודאי סברא זו אינו שייך כלל כלל בחצר ורק הוי כיד עצמו ובעיקר הלכה פסק גם רבינו הגדול בפי"ז מהלכות גזילה ואבידה הלכה י"א דבמציאה בעינן עומד בצד שדהו ובמתנה לא בעינן עומד בצד שדהו ורק בזה נטה דעת הרמב"ם ז"ל דפסק בפ"ד מהלכות זכי' ה"ט דגם במתנה בעינן חצר המשתמרת אבל רבותינו בעת"ו ז"ל כתבו בהדיא במציאה (י"ב) ד"ה חצר דלענין מתנה לא בעינן אף משתמרת והוא כדברינו הנ"ל לדעתם דסברי חצר משום יד הוא] ולכן גבי מציאה הוכרח הדבר לבוא לטעם יד דאם לשליחות איך יזכה לו חצירו הלא גבי. חצר לא שייך מיגו דזכי לנפשי' וכדברינו משא"כ במתנה אבל דעת רבינו הגדול לא נדע לנו עדיין איך יהני במציאה חצר המשתמרת דכ' בהדיא בפרק י"ז דהלכות גזילה ואבידה ה"ח וז"ל חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו ואם נפלה בה מציאה הרי היא של בעל החצר בד"א בחצר המשתמרת אבל בשדה וגנה וכיוצא בהן אם הי' עומד בצד שדהו ואמר זכתה לי שדי זכה בה וכו' ע"כ [ומוצא דינו עיין לקמן ומה שכתבנו שם] והלא הכא לא שייך מיגו ודמי' לתופס בעל חוב במקום שחב לאחרים וכסברת רב נחמן ורב חסדא דאמרי תרווייהו במציעא (דף י') דהמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו משום דהוי תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים ולא קנה חבירו ואין לומר דגם רבינו הגדול סבר דהיכא דמשתמרת הוי מטעם יד בגדול. דהלא שם (בהלכה י') כתב דגבי קטנה חצירה מצד ידה הן לענין גט והן לענין מציאה ובוודאי הוי או דעומדת בצדו דכן הדין בגט ונפסק בהר"מ ז"ל בהלכות גירושין או דחצר משתמר לה [דבוודאי זה לא יזכר כלל לומר דבקטנה לא בעינן כלל אף לא חצר משתמר וגם אינו עומד בצדה רק ודאי חדא יהא לה לפחות] ועכ"ז מסיק דכהאי גוונא באיש למדנו שחצירו קונה לו משלוחו וא"כ חוזר וניעור דברינו הנ"ל לדעת רבינו הגדול איך יקנה חצירו לו המציאה שהוא חב לאחריני אך אולי נאמר בדעת רבינו הגדול דרך אחר ליישב קושית רבעת"ו הנ"ל מה שהקשו ר' יוחנן אדר' יוחנן הנ"ל ובזה יוסר קושיתנו דהנה באמת בתלמודן