זיו המשנה חלק א צב

הוא דאינו מעכב אלא רוב גובהה של כל הבשר כולה ולא רוב הקיפה, לכן גם המילה דמוהלים דזמנינו היא כתיקונו ועמך כולם צדיקים כנלע"ד נכון בסיעד"ש ודו"ק

פרק ג הלכה וכן אנדרוגינוס אין מברכין על מילתו מפני שהוא אינו זכר ודאי

עיין בהשגות, ועיין כ"מ שהביא שאלת חכמי לוני"ל ותשובת רבינו להם והשגת הרמ"ה על תשובתו, ולעד"ן דאין בדברי השגת הרמ"ה שום תפיסה על דברי רבינו, דרבינו ה"ק שעשה מתחלה הקדמה דמצוה דאורייתא ומצוה דרבנן שניהם שווין ממש לענין ברכה, דכל שהוא ודאי מצוה בין שהיא מן התורה בין שהיא מדרבנן תיקנו בה רבנן ברכה, אלא דעל ספק מצוה מצינו דברים סותרים דעל סוכה בשמיני שהוא ספק מצוה לא תיקנו בה ברכה ועל ספק יו"ט תיקנו בה ברכה ועל ספק מעשר לא תיקנו בה ברכה, והשתא נחזי אנן מאיזה ספק מצוה נילף לכל שארי ספיקי דמצוה אם לברך עליהן או לא, והנה מספק מעשר שהוא דמאי א"א למילף דהרי אמר רבא טעמו משום דרוב ע"ה מעשרין הן, ואי מספק יו"ט הרי אביי אמר ביה טעם נכון משום דלא לזלזולי ביה, ואף לרבא דלא ס"ל האי טעם בודאי היה להו לחכמים טעם אחר מה שראו לתקן ביה ברכה, דבלא טעם כלל א"א לומר משום שכן היה תקנתם מתחלה דעל כל מצוה בין ודאי בין ספק שיברכו עליה דהרי חזינן דבספק שמיני אפסיקא הלכתא דלא לברך אלא ע"כ דגם לרבא היה להם איזה טעם מה שתיקנו לברך ביו"ט שני, וא"כ אין לן למילף אלא מספק שמיני דכמו דהתם איפסקא הלכתא שלא לברך כן בכל ספק ברכה אין לברך, דא"א לומר דהתם בספק שמיני מפורש תיקנו שלא לברך מטעם שברכה זו על הסוכה עם ברכות החג יסתרו זא"ז כדברי הרמ"ה או מאיזה טעם שיהיה, דהרי פליגו שם בסוכה דף מ"ו ב' רב ור' יוחנן בזה אם לברך או לא ואם היה בזה תקנה שלא לברך מאיזה טעם שיהיה בודאי לא היה שייך פלוגתא בזה, אלא ע"כ שלא היה ידוע להם שום תקנה בזה ופליגי רק בזה דרב סבר שיש לן למילף מספק יו"ט לברך על כל ספק מצוה ור' יוחנן סבר דאין לן למילף מספק יו"ט כלל דהתם שאני דמפורש תיקנו בה ברכה מאיזה טעם שיהיה לאפוקי ספק שמיני דלא ידענו בה שום תקנה אין לנו לברך מעצמנו דהיכא דתיקנו תיקנו והיכא דלא תיקנו אין לנו לברך מעצמנו על ספק מצוה, ואיפסקי הלכתא הכי דמיתב יתבינן ברוכי לא מברכינן, הרי שמעינן מזה מפורש דבמקום דלא ידעינן שיש תקנה קבוע מחז"ל לברך על ספק זה שאין לנו לברך מעצמינו על ספק מצוה בין שהיא דרבנן בין שהיא דאורייתא דהכל דין אחד להן לענין ברכה

ומ"ש רבינו בלשונו בתשובתו "בין שהיה ספק מדבריהם כגון י"ט שני', והרי עיקרו דאורייתא הוא, הרי לא אמר בלשונו, ספק דבריהם, אלא ספק "מדבריהם" דהספק הזה הוא ודאי מדבריהם דמדאורייתא לא היה לן לעשות יו"ט שני כלל אף למ"ד דספק דאורייתא מדאורייתא לחומרא, דהרי אנו בקיאין בקביעא דירחא ורק מתם שלחו הזהרו במנהג אבותיכם, ואף לבר מזה הרי הש"ס קרי ליה הכי כדאמרו בשבת דף כ"ג והא יו"ט שני דספק דדבריהם הוא ובעי ברכה, והוא ודאי מטעם הנ"ל, ומ"ש רבינו עוד בלשונו וכל מצוה שעיקרה מן התורה כו' אין כוונתו לספק שמיני, אלא אעלמא קאי כגון מילת אנדרוגינוס, וה"ק וכל מצוה אפילו שעיקרה מן התורה כו' יש לן למילף מסוכה בשמיני דלא תיקנו לה חכמים ברכה כ"ז דלא ידעינן דמפורש תיקנו לה ברכה כיו"ט שני, ובזה כל דברי השגות הרמ"ה שם מעיקרא ליתנהו, וכל דברי רבינו מדוקדקים וברורים ונכונים בסיעד"ש ודו"ק: בריך רחמנא דסייען. תם ונשלם באור ספר אהבה, בעזרת רם ונשא דגול מרבבה, יתברך ויתעלה שמו לדור דורים, בו אבטח כי יעזרני גם בס' זמנים, בעזה"י הנותן חכמה לחכימין ובינה לנבונים, אתחיל בבאור ספר זמנים. הלכות שבת

פרק א הלכה ה כיצד גורר אדם מטה כסא וספסל וכיוצא בהן בשבת עיין כ"מ שהביא דברי הרמ"ך שכתב, נראה שהוא גורס אבל בגדולים ד"ה מותר ולכך לא מפליג ומתיר בכל ענין, ול"נ דא"כ מאי מההיא דגורר אדם לימא דההיא כר"ש דמתיר בכל ענין מתכוין אפילו בגדולים דדמיא לפסיק רישא כו' עכ"ל באור דבריו דאף אם נגרוס אבל בגדולים ד"ה מותר בדברי עולא מ"מ מדהוצרך להשמיענו דבגדולים ד"ה מותר ע"כ לר"ש אצטריך להשמיענו דהרי ההלכה הוא כר"ש, וע"כ לאו מלתא דפסיקא היא גם לר"ש, והוא דאף דבחד צד גדולים קילא מקטנים משום דלא אפשר, מ"מ בחד צד הם חמירא מקטנים משום דדמיא לפסיק רישא דגם ר"ש מודה דאסור, וא"כ מאי אותיב רב יוסף שם מגורר אדם מטה כסא וספסל כו' קתני גדולים וקתני קטנים קשיא לתרווייהו, דאיזה קשיא היא לעולא דלמא הכל משום ר"ש עצמו הוא דאצטריך למנקט גם גדולים כדי שלא נטעה לומר דדמיא לפסיק רישא דגם לדידיה אסור, אבל באמת לאחר דמשמיענו ר"ש דאין בגדולים פסיק רישא י"ל שפיר דגם ר"י מודה בהו דגדולים מותרין משום דלא אפשר כיון דחומרא דפסיק רישא ליכא בהו א"כ הרי יש בהו הקולא דלא אפשר וכעולא דגדולים ד"ה מותר, אלא ע"כ דגרסינן אבל בגדולים ד"ה אסור אף לר"ש ומשום דדמיא לפסיק רישא ולזה אותבי' שפיר מדברי ר"ש עצמו דקתני גדולים ג"כ להיתר, זהו באור דבריו לע"ד

אבל נראה דלא ק"מ דודאי עולא עיקר דבריו בא להשמיענו דמחלוקת בקטנים ולאפוקי מר' ירמיה רבה דאמר בקטנים ד"ה אסור משום דאפשר, ולזה אמר הוא דאדרבא מחלוקת בקטנים, ורק ר"י הוא דאוסר בהם משום דאפשר, אבל ר"ש מתיר גם בהם, וא"כ הא דמסיים אבל בגדולים ד"ה מותר, ע"כ לר"י הוא דאמר דגם הוא מודה בגדולים דמותר משום דלא אפשר, וכל מחלקותן אינו אלא בקטנים, וא"כ לפ"ז הא דלא מפרש ר"י בדבריו דבגדולים מותר לגרור ע"כ הוא משום דהוא מלתא דפסיקא לר"י דכיון דלא אפשר מותר, והרי אמר עולא מפורש דגם לר"י האוסר הוה גדולים מלתא דפסיקא להיתר ולא הוצרך לפרש, ומכ"ש דלר"ש המתיר הוה גדולים מלתא דפסיקא להיתר, וא"כ למה קתני ר"ש בדבריו גם גדולים, אלא ע"כ דפלוגתתן הוא בין בגדולים בין בקטנים דלר"י בכ"ע אסור ולר"ש