זיו המשנה חלק א פח

מפני שהוא מסופק אם הלכה כר' חמא דמפליג בטבילה ולענין מידחי שבת לחומרא ולא דחי, וא"כ במקנת כסף שנמול לח' נמי איכא לספוקי כי האי עכ"ל

והנה הכ"מ הביא בהלכה ג' לדברי הר"ן שכתב ג"כ כהראב"ד דמספקי להו להרי"ף ולרבינו הלכה כדברי מי אי כהת"ק אי כר' חמא ולכן אזיל הכא לחומרא והכא לחומרא שנימול לח' דלמא הלכה כת"ק, ואין מחללין עליו את השבת דדלמא הלכה כר' חמא, וכתב הכ"מ שם דלדעת הר"ן ספק זה של הראב"ד בהלכה י' עצום הוא מאד, אבל נראה לו שרבינו פוסק לגמרי להת"ק, אלא דמספקי ליה בדברי הת"ק עצמו, אם הא שאינו מחלק בין ילדה ואח"כ הטבילה להטבילה ואח"כ ילדה כדאמר הש"ס קאי רק אמקנת כסף הנימול לשמונה שהוא מוזכר בבריי', אבל לא על יליד בית הנימול לאחד שאינו מוזכר בברייתא, או דקאי נמי על יליד בית הנימול לאחד, ולפיכך פסק לחומרא, א"נ שרבינו מפרש דאוקימתא דרב משרשיא דכיון שלקחה על מנת שלא להטבילה אע"פ שטבלה אחר שילדה כיון שלא טבלה קודם לידה מהני תנאי דלקחה על מנת שלא להטבילה לשלא יהיה נימיל לח', ור' ירמיה דלא אוקמה הכי ס"ל דאפ"ה מהני טבילה דאחר לידה ונימול לח', ומשום דמספקי ליה אי הלכה כר' ירמיה או כרב משרשיא פסק לחומרא לענין שבת, ולענין מילה נימול לח' שהוא הזמן הקבוע לכל הנימולים עכ"ל

אבל כל רואה יראה ויבין גודל הדוחק שיש בזה, דמ"ש ראשונה דמספקי ליה בדברי הת"ק עצמו אי קאי רק אמקנת כסף הנימול לשמונה שהוא מוזכר בברייתא ולא על יליד בית הנימול לאחד שאינו מוזכר בברייתא, תימהני והלא גם יליד בית שנימול לאחד ג"כ מוזכר בברייתא מפורש ופתח ביה, דאמר יש יליד בית שנימול לאחד, ויש יליד בית שנימול לח', יש מקנת כסף כו'

ועוד אטו הא דאמר דלת"ק אין חילוק בין טבלה מקודם שילדה לטבלה אח"כ, הוא מוזכר זה בברייתא שנאמר דלא קאי זה אלא על מה שנזכר בברייתא מפורש, והלא רק הגמרא הוא דאמרה זה, דכיון דר' אחא דפליג עליו הוא מחלק בזה, מכלל דלת"ק אין שום חילוק בזה, וא"כ האיך ניקום אנן ונאמר דאולי יש חילוק גם אליבי' באיזה פרט

ועוד דזיל בתר טעמא דלמה אינו מחלק במקנת כסף הנימול לח' משום דלא בעינן כלל שתהא אמו טמאה לידה, וא"כ ה"ה והוא הטעם ביליד בית שנימול לאחד

גם מ"ש בשני' דמספקי ליה בדברי ר' ירמיה ורב משרשיא אולי פליגי זע"ז, ושהוא מפרש לדברי רב משרשיא דכיון שלקחה על תנאי שלא להטבילה מהני התנאי שלא תועיל לה הטבילה דאחר לידה כיון שלא טבלה קודם לידה, ג"כ אינו נראה כלל לע"ד, דודאי הא דהצריך רב משרשיא לומר שלקחה על מנת שלא להטבילה, ולא אמר רק שלא חשב להטבילה לעולם, הוא רק משום דא"כ היה אסור להשהותה אצלו כלל, ולא משכחת שיהא מותר להשהותה אצלו בלא טבילה אלא באופן זה שלקחה מתחלה על מנת שלא להטבילה ולגיירה, וכדאמרו ביבמות דמ"ח ב' איזהו עבד ערל שמותר לקיימו זה שלקחו רבו על מנת שלא למולו, ופסקי' רבינו הכא בהלכה ו', וכמ"ש התוס' בשבת שם, אבל עיקר הדין לאו משום התנאי הוא אלא משום שלא הטבילה, אבל כשיטבילה ודאי אין שום סברא להת"ק לגרוע אותה משום התנאי כיון שאין שום חילוק אליבי' בין טבלה קודם לידה לטבלה אח"כ, וכיון שאם טבלה קודם לידה לא היה חושש להתנאי ודאי ה"ה בטבלה לאחר לידה, וגם בין ר' ירמיה ובין רב משרשיא בודאי אין לנו לעשות פלוגתא בחנם, אלא זה מפרש למ"ד קנין פירות לאו כקנין הגוף, וזה מפרש גם למ"ד דקנין פירות כקנין הגוף דמי וכדאיתא בש"ס

ועוד קשה ביותר דא"כ הלא סו"ס יקשה עוד בדברי רבינו בדין יוצא דופן שפסק בהלכה ז' שנימול לח' ובהלכה י"א פסק ביה שאינו דוחה את השבת, והלא הש"ס אמר שתלי זה בזה

אמנם נלע"ד שאין בזה שום קושיא כלל מעיקרא, וכל דברי רבינו מיושבים בפשיטות וברויחא מאד, דודאי הכי הוא דרבינו פוסק לגמרי כהת"ק ולא כר' חמא ולא כר' אסי שם, ולת"ק לא בעינן כלל שיהא אמו טמאה לידה לענין מילה בשמיני, ולכן אין שום נ"מ אליבי' בין טבלה קודם לידה ובין טבלה לאחר לידה, בין במקנת כסף, ובין ביליד בית, בין בזה שנימול לח', ובין בזה שנימול לאחד, בין לר' ירמיה ובין לרב משרשיא, ולא משכחת שיהא יליד בית נימול לאחד אלא בשלא טבלה אמו גם אח"כ כלל, והיינו כשלקחה על מנת שלא להטבילה, אבל אם טבלה אח"כ נימול לח' וכמ"ש, ולכן שפיר כתב רבינו כאן דאם טבלה אמו אחר שילדה הרי זה נימול לשמונה

אמנם הרי התם בש"ס הכי אמרו על דברי ר' אסי דאמר דמילת שמיני תלי באמו טמאה לידה, אינו והא איתמר יוצא דופן ומי שיש לו שתי ערלות רב הונא ורב חייא בר רב חד אמר מחללין עליו את השבת וחד אמר אין מחללין עליו את השבת, ע"כ לא פליגי אלא לחלל עליו את השבת אבל לח' ודאי מהלינן ליה, ומשני הא בהא תליא ע"כ, והנה יש להבין דברי הש"ס דפריך אינו, מאי הוא דעתו בזה דסבר דלא תליא הא בהא, והרי מ"ד אין מחללין ודאי טעמו הוא כדר' אסי משום דאין אמו טמאה לידה, וא"כ לענין מילה בשמיני נמי, וצ"ל בודאי דטעמו הוא זה, דבשלמא לענין חלול שבת בשמיני דידעינן ליה מקרא וביום השמיני ימול אפילו בשבת (שם דף קל"ב), ולכן בעינן ביה כל סדר הפרשה שם מתחלה וטמאה שבעת ימים, ואח"כ וביום השמיני ימול, אפילו בשבת, ושפיר תלי מילת השבת בטומאת לידה, אבל לענין מילה בשמיני דוקא. הרי אמר שם בדף קל"ב דידעינן ליה מקרא דכתיב גביה אברהם (בראשית י"ז י"ב) ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדרתיכם יליד בית ומקנת כסף וגו', זה לא תליא כלל בטומאת לידה וכדברי אביי שהקשה לר' אסי דורות הראשונים יוכיחו שאין אמו טמאה לידה ונימול לשמונה, ולכן שפיר הקשה הש"ס על ר' אסי אינו והא איתמר כו', ורק לר' אסי הוצרך לתרץ הא בהא תליא

והשתא לפ"ז אם לא נפסוק כר' אסי הרי בודאי יש לנו לומר כדעת הש"ס דפריך איני דלא תלי הא בהא כלל, אלא אף אם לענין מילת שמיני לא קי"ל כר' אסי, אלא דלא תלי כלל בטומאת לידה, ואף בזמן שאין אמו טמאה לידה מ"מ המילה בשמיני הוא וכדורות הראשונים כדברי אביי, מ"מ לענין חלול שבת שפיר י"ל דתלי רק בטומאת לידה, וכמ"ד דאין מחללין עליו את השבת, ועתה הלא לרבינו דפסק מפורש דלא כר' אסי ודלא כר' חמא אלא כהת"ק דברייתא דמילת שמיני לא תלי בטומאת לידה, הרי מוכרחין אנו לומר הכי דלא תליא הא בהא כלל, ולא פליגי רבנן על ר' חמא אלא לענין מילה בשמיני לחוד, אבל לענין חילול שבת תלי בפלוגתא דר"ה ור' חייא בר רב, דלמ"ד דמחללין יאמר דהת"ק דר' חמא פליג לגמרי על סברת ר' חמא ור' אסי וס"ל דגם חלול שבת לא תלי בטומאת לידה כלל, ומ"ד דאין מחללין יאמר בודאי דע"כ לא פליגי רבנן על ר' חמא אלא לענין מילה בשמיני, אבל לענין חילול שבת מודו רבנן ג"כ לר' חמא דשפיר תלי בטומאת לידה ובכל סדר הפרשה דאשה כי תזריע, ולכן לכ"ע לא דחי מילת עבד את השבת אלא א"כ טבלה אמו קודם שילדה והיתה טמאה טומאת לידה

עוד י"ל לע"ד דלאחר שאמר כתנאי, ומצא תנא דמסייע לר' אסי דר' חמא עומד בשיטתו, אין צורך עוד לכ"ע לומר דהא בהא תליא, והיינו דגם התרצן דאמר הא בהא תליא לא דחק עצמו בזה אלא עד שלא ידע מר' חמא, ולכן כדי שלא נאמר דדברי ר' אסי הוא דלא כמאן הוצרך לומר הא בהא תליא ונמצא לו חבר חד מ"ד עכ"פ דאמר לא מחללין עליו את השבת וה"ה לענין מילה בשמיני, אבל לאחר שמצא לו תנא דמסייע ליה לר' אסי את התנא ר' חמא, בודאי גם התרצן הקודם יודה עתה דלא תלי הא בהא כלל, אלא דבין ר"ה ובין ר' חייא בר רב לא ס"ל בודאי להא דר' אסי לענין מילת שמיני, אלא לתרווייהו מלין