זיו המשנה חלק א פו

לא הי' צריך לפרש אפילו קנה וחזר קנה אלא הוצרך לפרש בין יש לו כיוצא בהן בין אין לו וד"ל

הלכה ב וחייב אדם לברך על הרעה בטוב נפש כדרך שמברך על הטובה בשמחה שנא' ואהבת וגו' ובכל מאדך כו' שאפי' בעת שייצר לו יודה וישבח בשמחה. הנה מתחלה כתב "לברך על הרעה בטוב נפש", ולא אמר לברך על הרעה בשמחה כאשר כתב לגבי טובה "שמברך על הטובה", ולבסוף כתב "יודה וישבח בשמחה", משום דשמחה כולל בין שמחת הנפש בין שמחת הגוף, ועל הרעה בודאי א"א לשמוח שמחת הגוף וכדאמרו מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום קינה לדוד מבעי ליה, הרי דגם לגבי דוד לא היה שייך מזמור על הרעה, לזה אמר רבינו מתחלה "לברך על הרעה בטוב נפש' לבד שהוא רק שמחת הנפש בלא שמחת הגוף אלא עיניו נוזלות דמעה ולב שמח, ולגבי טובה אמר, בשמחה, שהוא בין שמחת הנפש בין שמחת הגוף, ולבסוף מפרש ליה דהאי בטוב נפש דאמר הוא שיודה וישבח בשמחה, והיינו בשמחת הנפש עכ"פ וד"ל

פרק יא הלכה טו נטל את הלולב מברך על נטילת לולב שכיון שהגביהו יצא ידי חובתו. ובהשגות, הנה לדבריו אם שכח בעטיפת ציצית או בהנחת תפלין ולא בירך תחלה כשיזכור ויברך מברך על עטיפת ציצית ועל הנחת תפלין ואינו כן שהרי מצותו כל היום לפניו אבל נטילת לולב כיון שהגביהו נפטר ממנו כל היום כו' וכעל מג"ע הפליג דעת הראב"ד לדברים אחרים עכ"ל

ועיין בכ"מ שכתב דעת הראב"ד דדוקא בלולב אמרי שכיון שהגביהו נפטר ממנו כל היום ומש"ה מברך עליו בעל אבל ציצית ותפלין שמצותן להניחן עליו כל היום אפילו שלבש ונתעטף מברך בלמד, ודעת רבינו דל"ש כו' עכ"ל ואני תמה תמיה גדולה ע"ז דהרי רבינו כתב ג"כ כדברי הראב"ד מפורש לעיל בהלכה ה', הרי שנתעטף בציצית או שלבש תפלין או שישב בסוכה ולא בירך תחלה חוזר ומברך אחר שנתעטף אקב"ו להתעטף בציצית וכן מברך אחר שלבש להניח תפלין ואחר שישב לישב בסוכה, הרי דאמר רבינו ג"כ לברך אלו הברכות בלמד ולא בעל ורק בלולב לבד אמר לברך בעל וכדברי הראב"ד ממש, וזה הוא ג"כ בודאי כוונת המג"ע, והתימה היותר גדולה על הכ"מ שגם אחר שראה דברי המג"ע לא. שת לבו לזה, וכתב ובעל מג"ע הפליג דעת הראב"ד לדברים אחרים, ואף שבאמת אין הבנה לסוף דברי המג"ע שם ע"ש, אבל עכ"פ דברי רבינו שהביא הלא מפורשים הם כדעת הראב"ד וכמ"ש

אמנם באמת נראה דגם הראב"ד לא כוון להשיג בזה על רבינו אלא בא רק לפרש דברי רבינו שלא יקשה עליו מדידיה אדידיה מה' זו על דבריו שבהלכה ה' הנ"ל, וזהו דאמר "הנה לדבריו אם שכח בעטיפת ציצית או בהנחת תפלין ולא בירך תחלה כשיזכור ויברך מברך על עטיפת ציצית ועל הנחת תפלין". ור"ל וא"כ יקשה מדידיה אדידיה דלמה אמר לעיל בה' ה' שמברך להתעטף בציצית ולהניח חפלין, ואמר "אינו כן", ור"ל שאין כן כוונתו בכאן דלא דמו ציצית ותפלין ללולב "שהרי מצותו כל היום" ר"ל ציצית ותפלין מצותן כל היום ולכן אמר שפיר בהלכה ה' שמברך גם אח"כ בלמד "אבל נטילת לולב כיון שהגביהו נפטר ממנו כל היום' ולכן אמר בזה שמברך בעל, כנלע"ד ברור בכוונת הראב"ד וד"ל

וכך הוא מברך על ביעור חמץ בין שבדק לעצמו בין שבדק לאחרים ובהשגות, קשה לי על מקרא מגילה כו' קשה לי נר חנוכה, כו' ובין כך ובין כך קשיא לי על אכילת מצה ועל אכילת מרור כו' עכ"ל, ועיין מגדל עוז מ"ש בזה, ועיין כ"מ מה שתמה עליו

ולעד"ן דהנכון בזה כדברי המג"ע אלא שדבריו מחוסרין תבלין, ויש להוסיף מיא ולהוסיף קמחא ולעשות בזה עוד כלל חדש, דכל דברי רבינו אינם נאמרין אלא במצוה שאין קבוע לה זמן ולכן כשזה מקיים המצוה שבאה לידו, אחרים שלא באה לידם בזמן זה אין מקיימין אותה, ולכן חילק בזה בין עשאה לעצמו המצוה דאז מברך בלמד לעשות המצוה ובין עשאה לאחרים דאז מברך בעל וכדאמר בגמרא דעל מעיקרא משמע, ור"ל לדעת רבינו על המצוה שצוה לכל ישראל מאז בהר סיני, ואף דאסיק הגמרא והלכתא על ביעור חמץ, מפרש לה רבינו דלא משום דעל להבא משמע אלא משום שכיון שגמר בלבו לבטל נעשית המצוה, ולכן לא אפשר לו לומר לבער שקאי זה על המבער עצמו אלא על ביעור שנצטוו במצוה זו כל ישראל מאז בהר סיני, ובזה מסולק שפיר קושיית הר"ן על רבינו שהביא הכ"מ דהרי כל החולקים אלו לא אמרו אלא למ"ד לבער והגמ' הלא פסק על ביעור, ואין צורך למה שדחק הכ"מ בזה בהלכה י"א ע"ש

עוד יש בזה כלל אחר דאף אם קבוע לה זמן וכל ישראל מקיימין מצוה זו בזמן ההוא מ"מ אין מצותה ברבים אלא כל יחיד ויחיד יכול לעשותה בפ"ע כגון מצות שופר ונר חנוכה או אף אם עושה אותן לעצמו ולאחרים מברכן בלמד, לשמוע, להדליק, דכיון שמוציא גם את עצמו ואין מצותה ברבים דוקא ומברך הברכה עובר לעשייתה, יותר טוב שיברך בלמד, לשמוע, להדליק, שפורט המצוה על עצמו שהוא נצטוה בה לעשותה, ולא בדרך כלל על שנצטוו בה כל ישראל בהר סיני, לבר מברכת נטילת לולב וברכת ביעור חמץ שאע"פ שהם מצות שקבוע להן זמן וכל או"א עושה אותן בביתו בפ"ע ואין מצותן בצבור מ"מ כיון שאינם עובר לעשייתן דבלולב מכי אגבהו יצא י"ח וכן בביעור מכי חשב בלבו לבטלו קיים מצות ביעור לכן מוכרח לברכן בעל, שהוא על שנצטוו בה כל ישראל בדרך כלל כהנ"ל

עוד יש בזה כלל שלישי דבמצוה שקבוע לה זמן וכל ישראל מקיימין כעת מצוה זו ומצותה ברבים דוקא אז אפילו אם מברך אותה עובר לעשייתה מברכה בעל, דכיון שמצותה ברבים וכל ישראל מקיימין אותה כעת יש לברכה ג"כ בדרך כלל על זה שנצטוו כל ישראל לקיימה כעת, ולכן ברכתה בעל דמעיקרא משמע על מה שנצטוו בה כל ישראל בהר סיני, ולכן מקרא מגילה, שעיקר תקנתה היא לקרותה ברבים משום פרסומי ניסא, וכן מצות אכילת מצה ומרורים היא על הפסח שהיו אוכלים אותו בחבורה, וכל ישראל נצטוו לקיימן כעת יש לברכן בעל, על מקרא מגילה, על אכילת מצות ומרורים, על אכילת הזבח, על אכילת הפסח

עוד יש בזה כלל רביעי דאף דבר שאינו קבוע לה זמן ויחיד בעצמו עושה אותה בפ"ע, דיש לו לברך בלמד כשעושה אותה רק לעצמו, מ"מ אם עושה אותה לעצמו ולאחרים בזה יש חילוק בין אם היא חובה בין אם היא רק מצוה ולא חובה דאם היא חובה יש לו לברך גם בזה בלמד אבל אם היא רק מצוה ולא חובה כגון מצות עירוב מברך בעל, על מצות עירוב

עוד יש בזה כלל חמישי דאם היא דבר הרשות לגמרי כשחיטה וכיסוי ונטילת ידים, אז מברך תמיד בעל אפי' כשעשאה רק לעצמו לבד, והוא כדאמר בש"ס וכי לא סגי דלא שחיט, וכן בכולהו, דכיון דהמעשה עצמו לאו מצוה היא יש לו לברך בדרך כלל על המצוה שנצטוו בה כל ישראל, ובזה מסולק לע"ד כל הקושיות וכל הספיקות בזה ודברי רבינו נכונים וברורים בטעמן ברויחא מאד בסיעד"ש ודו"ק

ובזה מבואר ג"כ דברי הסוגיא בפשיטות מאד, דאמר שם (פסחים ז' ב') בלבער כ"ע לא פליגי דודאי להבא משמע כי פליגי בעל ביעור מר סבר מעיקרא משמע ומ"ס להבא משמע מיתבי ברוך אשר קדשנו במצותיו וציונו על המילה התם היכי נימא נימא למול לא סגי דלאו איהו מהיל ע"כ, והקשו שם בתוס' דמאי אמר לא סגיא דלאו איהו מהיל, וכי בשביל שאין אנו יודעין לתקן יאמר שקר, ולזה דחקו עצמן לומר דגם למ"ד זה על משמע ג"כ קצת להבא אלא דלשעבר הוא משמע טפי מלהבא ע"ש, אבל לפי מה שפרשתי בדעת רבינו האי