זיו המשנה חלק א פ

שוב ראיתי במג"א סימן קצ"א שכתב בקיצור ג"כ הכי ע"ש

אמנם לענין ברכת הטוב והמטיב כתב הלח"מ דאינו חוזר ומברך כיון שהיא דרבנן, ולע"ד י"ל עוד דכיון שכל השלש ברכות הוא חוזר ומברך כאלו ודאי לא ברך, א"כ ממילא יש לו לברך גם הטוב והמטיב דאם לא ברך ג' הראשונות הרי הרביעית בודאי לא ברך, וכן פסק המג"א בסימן קפ"ד ס"ק ז' לברך גם ברכה רביעית, אלא שכתב בה טעם אחר דלא לזלזולי בה ע"ש ודו"ק

הלכה ג ברכת הארץ צ"ל הודיי' בתחלתה ובסופה כו' וכר, שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה בברכת הארץ לא יצא ידי חובתו וצריך להזכיר בה ברית ותורה כו'. עיין לח"מ שהקשה למה בארץ חמדה ובמלכות ב"ד כתב רבינו ז"ל כל מי שלא אמר לא יצא י"ח, ובברית ותורה לא אמר כן אלא צריך להזכיר ברית ותורה לבד, והא בגמרא דף מ"ט בכולהו אמרו ואם לא הזכירו לא יצא י"ח, ואע"ג דרב אמר שם לא אמר ברית ותורה ומלכות יצא, לית הלכתא כוותי' כדמשמע שם עכ"ל

ולעד"ן דלא ק"מ דהרי כן איתא בברייתא שם, ר' אליעזר אומר כל שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה בברכת הארץ ומלכות בית דוד בבונה ירושלים לא יצא י"ח, נחום הזקן אומר צריך שיזכור בה ברית, ר' יוסי אומר צריך שיזכור בה תורה, פלימו אומר צריך שיקדים ברית לתורה כו' ר' אבא אומר צריך שיאמר בה הודאה תחלה וסוף כו' וכל שאינו אומר ברית ותורה בברכת הארץ ומלכות בית דוד בבונה ירושלים לא יצא י"ח, ע"כ, הרי דפלוגתא דתנאי היא בזה לענין דיעבד, דרק ר' אבא לבדו הוא דאמר דלא יצא י"ח, אבל נחום הזקן ור' יוסי ופלימו שלשתן פליגי עליה ואמרו ביה לשון, צריך להזכיר, לשון לכתחלה לבד, ולכן שפיר פסק רבינו כוותם דר' אבא יחיד הוא לגבייהו, ואע"ג דאמר אח"כ מסייע ליה לר' אילעא דאמר ר' אילעא אמר ר' יעקב בר אחא משום רבינו כל שלא אמר ברית ותורה בברכת הארץ ומלכות ב"ד בבונה ירושלים לא יצא י"ח, הרי האי משום רבינו הוא רב, והרי רב חננאל אמר רב שם אמר להיפך, לא אמר ברית ותורה ומלכות יצא, ופליג על ר' אילעא בדעת רב, ורב חסדא עבד בה עובדא כוותיה דרב חננאל אמר רב גם לכתחלה שם, ואע"ג דר"ז אמר ליה שם ואת שבקת כל הני תנאי ואמוראי ועבדת כרב, ורב ששת זקיף עליה לקועי' כחויא, הוא רק משום דלא אמרן גם לכתחלה, אבל לענין דיעבד אדרבא משמע דגם רב ששת הכי ס"ל דיצא י"ח מדלא אהדרינהו לר"ח לחזור לברך, ובפרט לדעת הערוך דהאי ר' אבא דברייתא הוא ניהו רב דודאי פשיטא דהלכתא ככל הני תנאי דפליגי עליה ואמרו צריך להזכיר רק לכתחלה, כיון דלרב חננאל ורב חסדא גם רב הכי ס"ל, ולכן שפיר פסק רבינו כהני תנאי דצריך שיזכיר רק לענין לכתחלה, אבל בארץ חמדה ומלכות ב"ד פסק דלא יצא כדברי ר' אליעזר וככל שארי הני תנאי דלא פליגי עליה בזה אלא כל אחד מוסיף על דבריו, ודו"ק

פרק ד הלכה ו בירך על הפת פטר את הפרפרת שאוכלין בהן הפת ממיני התבשיל ופירות וכיוצא בהן אבל אם בירך על הפרפרת לא פטר את הפת בירך על מעשה קדרה פטר את התבשיל בירך על התבשיל לא פטר את מעשה קדרה

עיין כ"מ שהביא דברי הרמ"ך שכתב לא הבנתי למה פסק בהיפך ממה שמפורש בהלכה כי לדעת ת"ק פרפרת דהיינו התבשיל כמו שפירש הוא פטר מ"ק אבל מ"ק לא חזינן שיפטור פרפרת, ואם פסק כב"ש אין מ"ק פוטר פרפרת ולא פרפרת מעשה קדרה, ועוד תימא שהוא פירש פרפרת תבשיל ופירות ואם כדבריו כן הוא הא אין ברכותיהן שוות עם מ"ק ופרפרת שהוא פת הבאה בכסנין עכ"ל, ועיין כ"מ ולח"מ מ"ש בזה

ולעד"ן דא"ש בפשיטות, דהנה יש לדייק בדברי רבינו דלמה השמיט הדין אם פת פוטר מעשה קדרה או לא ודוחק לומר משום דהגמרא אומר ברך על הפת פטר את הפרפרפת וכ"ש מעשה קדרה, דאף דכ"ש הוא מ"מ היה לו למיתנא כדי שלא נטעה, ועוד דכיון דרבינו מפרש פרפרת הוא שאוכלין בהן הפת א"כ איזה כ"ש הוא למעשה קדרה שאין אוכלין בהן הפת, ועוד דהדין דבירך על מ"ק פוטר את התבשיל הלא לא נזכר כלל בגמרא

עוד יש לדקדק בשינוי לשונו דלגבי פת הזכיר פרפרת ומפרש אותו שהוא תבשיל ופירות וכיוצא בהן, ולגבי מעשה קדרה לא הזכיר פרפרת שהוא שם כולל לתבשיל ולפירות וכי"ב, אלא הזכיר רק תבשיל לבד, הלא דבר הוא

אמנם נראה דרבינו הכי מפרש להאיבעיא, ב"ש ארישא פליגי דקאמר ברך על הפת פטר את הפרפרת וכ"ש מעשה קדרה, ר"ל וכ"ש דברך על מעשה קדרה דפטר את הפרפרת, ואתו ב"ש למימר לא מיבעיא פרפרת דלא פטרה להו פת אלא אפילו מעשה קדרה נמי לא פטרה לפרפרת, והוא דפרפרת הוא כל דבר שהדרך לאכל בהן הפת בין תבשיל בין פירות בין בשר בין דגים וכי"ב, ומעשה קדרה פירש רבינו לעיל פ"ג הלכה ד' כגון לביבות ודגן שחלקו או כתשו כגון הריפות וגרש הכרמל, והוא מה שאמרו בגמרא דף ל"ז אלו הן מעשה קדרה חילקא טרגיס סלת זריז וערסן ע"ש, והני אין דרכן לאכל עם הפת אלא באין בפני עצמן בתוך הסעודה, ולפעמים אדם קובע סעודתו עליהם כשהם עבים גם בלא פת אלא שאוכלין עם תבשיל כגון הרוטב שנתבשל בו בשר בפ"ע, דכיון שהם עבים אוכלן עם רוטב רך ומרק, ונאד רבינו מפי' רש"י בזה משום קושיית התוס' בדף מ"א ב' ד"ה הלכתא ע"ש

והנה המשנה משמיענו ברך על הפת פטר את הפרפרת היינו אף הפרפרת כשאינו אוכלן עם הפת ג"כ פוטרן, אף שהפרפרת הוא ענין אחר לגמרי מהפת וגם אינו זיין כלל וברכתו רחוקה מברכת הפת וגם אינו אוכלה עם הפת שיהיה לה דין טפל ועכ"ז נפטרת בברכת הפת, משום דקביעת הסעודה הוא על הפת וכיון שברך על דבר שקבע עליו הסעודה ממילא נפטרה גם הפרפרת משום דברים הבאים בתוך הסעודה, וא"כ לפ"ז שמעינן דאם קבע סעודה על מעשה קדרה בלא פת ואוכל גם תבשיל באותה סעודה שדרכו תמיד לאוכלו עם המעשה קדרה אלא שעתה אוכל התבשיל לבדו דכ"ש דברכת המעשה קדרה פוטרת את התבשיל דודאי המעשה קדרה בין היא בין ברכתה קרובה יותר להתבשיל ולברכתה מפת וברכתו, וכיון שברך על דבר שקבע סעודתו עליו דהיינו המעשה קדרה פשיטא דגם התבשיל נפטרת מחמת דברים הבאים בתוך הסעודה, כיון דדרך לאכל תמיד אותו התבשיל עם המעשה קדרה כמו שדרך לאוכלו עם הפת

והדר אמרה המשנה, על הפרפרת לא פטר את הפת, וע"כ ג"כ הכי מתפרש כמו הרישא, ור"ל אם קבע סעודתו על הפרפרת ואוכל פת בפ"ע ג"כ בתוך הסעודה, אם בירך על הפרפרת לא פטר את הפת, והטעם בודאי הוא זה דכיון דהדרך הוא תמיד לעשות הפרפרת טפל להפת אינו חשוב לקבוע סעודה עליו ולהחשיב להפת לדברים הבאים בתוך הסעודה אלא מברך ע"ז בפ"ע וע"ז בפ"ע, וא"כ לפ"ז לענין מעשה קדרה דהיינו אם קבע סעודתו על הפרפרת ואכיל מעשה קדרה בפ"ע אם פוטרת ברכת הפרפרת את המעשה קדרה או לא, יש בזה סברא לכאן ולכאן, די"ל ג"כ דמעשה קדרה לא גרע מפת כיון דהדרך הוא תמיד לעשות הפרפרת טפלה גם להמעשה קדרה לכן דינה כפת דלא חשיבא הפרפרת לקבוע סעודה עליו ולהחשיב להמעשה קדרה לדברים הבאים בתוך הסעודה, ולכן מברך ע"ז בפ"ע וע"ז בפ"ע, או די"ל דשאני פת שהוא וברכתו רחוק ביותר מפרפרת וברכתו דזה נקרא לחם וזה גם לא זיין, אבל מעשה קדרה כיון דגם הוא לא נקרא לחם ואינו רחוק כ"כ מהפרפרת וברכתו דזה ברכתו במ"מ וזה ברכתו שהכל וי"ל כיון דקבע סעודה על הפרפרת וברכתו שהכל שאם היה מכוין להוציא גם המעשה קדרה בברכה זו היה יוצא שפיר דעל כולם אם אמר שהכל יצא,