זיו המשנה חלק א סח

אינו אלא כשהוא ג"כ מפטיר אבל כשאינו מפטיר אזי קורא גם המשלים בספר הראשון בסדר אותו שבת, ובשני קורא רק המפטיר ולא המשלים, דרק במפטיר תלי קריאת ענין ר"ח ולא במשלים, ולזה אמר עוד ומפטירין והיה מדי חדש בחדשו, ולכן גם הקריאה בתורה בענין ר"ח תלי ג"כ במפטיר, ועתה הלא לפ"ז כל דברי רבינו אחד הם והוא ההיפך מדברי הכ"מ וזה פשוט לע"ד ודו"ק

הלכה ו שמונה פסוקים שבסוף התורה מותר לקרות אותם בב"ה בפחות מיוד אע"פ שהכל תורה היא ומשה מפי הגבורה אמרם הואיל ומשמען שהם אחר מיתת משה הרי נשתנו ולפיכך מותר ליחיד לקרות אותן. ובהשגות לא שמענו דבר זה מעולם ומה שאמרו יחיד קורא אותם לומר שאינו מפסיק בהן והכי איתא בירושלמי במגילה ובמקומות הללו נהגו שהעולה לקרות בתורה הוא לבדו קורא כו' עכ"ל

ולעד"ן דדברי הסוגיא מוכחת להדיא כפירוש רבינו, דהכי איתא התם (מנחות דף ל') אמר ר' יהושע בר אבא אמר רב גידל אמר רב שמונה פסוקים שבתורה יחיד קורא אותן בבהכ"נ, כמאן דלא כר"ש דתניא וימת שם משה אפשר משה חי וכתב וימת אלא ע"כ כתב משה מכאן ואילך כתב יהושע בן נון דברי ר"י ואמרי לה ר' נחמיה אמר לו ר"ש אפשר ס"ת חסר אות אחת כו', אלא ע"כ הקב"ה אומר ומשה אומר וכותב מכאן ואילך הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע כו', אפילו תימא ר"ש הואיל ואשתני אשתני ע"כ, והשתא לפי' הראב"ד והוא פי' רש"י שיחיד קורא אותן הוא שלא יפסיק בהן ויקראו שנים, קשה טובא מהו זה דאמר בלשונו יחיד קורא בבהכ"נ דייקא, דלאיזה כוונה מדייק לשון בהכ"נ בזה, ועוד דאי לאחמורי עלי' קאתי, מהו זה שאמר כמאן דלא כר"ש, והלא אדרבא לר"ש דמשה כתביה מפי הגבורה יש להחמיר בהן טפי מלר"י ור"נ דאמרו דיהושע כתבי', ואי משום דלר"ש אין להחמיר בה יותר מבכל התורה, אדרבא לר"י דרק יהושע כתבי' הרי פשיטא שאין להחמיר בהן גם כדברי תורה אלא יש להקל בהן כדברי נביאים דקילא מדברי תורה, דאלו דברי תורה אין מתרגם אלא אחד ובנביא גם שנים מתרגמין, ובתורה אין מדלגין מענין לענין ובנביא מדלגין מענין לענין אחר, וא"כ כר"י הלא בודאי לא אתיא, ואדרבא כר"ש שפיר אתיא דמדמי לה לקללות דתנן שאין מפסיקין בהן בפ' בני העיר, וא"כ האיך אמר כמאן דלא כר"ש, ועוד מהו זה שאמר אפילו תימא ר"ש הואיל ואשתני אשתני, דאיזה שינוי היה בהן לר"ש מה שמשה כתבן בדמע, ואיזה שינוי הוא זה, והלא אדרבא לר"י היה בהן שינוי גדול ביותר שלא כתבן משה כלל אלא יהושע, ועוד וכי משום זה שמשה כתבן בדמע יש לאחמורי בהן יותר מבשל התורה כולה שמשה היה אומר וכותב, וכל זה קשה גם לפי מנהג מקומו של הראב"ד שהעולה קורא לבדו ואין החזן קורא עמו, ומפרשו דיחיד קורא אותן בהכי, אמנם לפי פירוש רבינו בזה א"ש הכל בפשיטות, דאדרבא לאקולי בהן אמר רב שגם יחיד בלא מנין קורא אותן ומברך עליהן לפניהם ולאחריהם, ולזה שפיר אמר לרבותא אפי' בבהכ"נ, ושפיר אמר כמאן דלא כר"ש, דאלו לר"י ולר"נ א"ש דכיון דיהושע כתבן שפיר מקילינן בהן לקוראן ולברך עליהן גם ביחידי כי אין דינן כלל כדין תורה, אבל לר"ש כיון דמשה כתבן למה נקל בהן יותר מבכל התורה, ושפיר משני, כיון דאשתנו, והוא שמשמען הוא שנכתבו אחר מיתת משה, נשתנו לקולא שגם יחיד מותר לקרותן בבהכ"נ כאלו נכתבו באמת אחר מיתת משה כמו לדעת ר"י ור"נ

ומ"ש הראב"ד שכן איתא בירושלמי מגילה, אמת הוא שכן אית ליה למ"ד אחד שם בסוף בני העיר, אבל הוא רק דעת מ"ד אחד ורבים פליגי עליה שם, דר' יוסה בר' בון הוא דאית ליה הכי שם דאמר תמנתי פסוקיא אחריא דמשנה תורה טעון ברכה לפניהן ולאחריהן, אבל רב הונא ור' סימון בשם ריב"ל פליגי עלי' שם ואמרו אין לך טעון ברכה לפניו ולאחריו אלא קללות שבת"כ וקללות שבמשנה תורה ור' סימון בשם ריב"ל מוסיף עוד שירת הים ועשרת הדברות, וגם ר' אבהו אמר שם אני לא שמעתי נראין דברים בעשרת הדברות, לכן הוה ר' יוסה יחיד לגבייהו ואין הלכה כדבריו, ועתה הלא אדרבא גם מדברי הירושלמי הוה ראיה גמורה לדעת רבינו לענין דינא דרק בקללות הוא דאין מפסיקין, אבל בשמונה פסוקים אלו מפסיקין שפיר, וא"כ ע"כ הוא מה שאמרו דשמונה פסוקים יחיד קורא אותן בבהכ"נ מוכרח הוא כפירוש רבינו, וא"ש לנכון בסיעד"ש ודו"ק

הלכה ז קללות שבת"כ אין מפסיקין בהן כו' וקללות שבמשנה תורה אם רצה לפסוק בהן פוסק. וכבר נהגו העם שלא לפסוק בהן כו' עיין כ"מ שכתב בשם הר"ר מנוח דבירושלמי סוף פ' בני העיר גרסינן כמנהגינו לקרות הקללות בגמגום אבל של משנה תורה אין צריך לגמגם עכ"ל

דברים אלו מגומגמים הם דלא סגי דהירושלמי הוא סתירה לדבריו אלא גם הוא בעצמו סותר דבריו בתוכד"ד, דאמר תחלה דבירושלמי גרסינן כמנהגינו, וע"כ ר"ל כדברי רבינו דכבר נהגו העם שלא לפסוק גם בקללות שבמשנה תורה, וזהו דאסיק בדבריו, לקרות הקללות בגמגום, והיינו ע"כ ר"ל דגם הקללות של משנה תורה יש לקרותן כולן שלא בהפסק אלא שהם עליו למשא ומגמגם בהם, ומיד אמר להיפך, אבל של משנה תורה אין צריך לגמגם, וע"כ ר"ל אלא פוסק אם הם עליו למשא, וכדאמרו בגמ' מגילה דף ל"א ב' לשון זה לוי בר בוטי הוי קרי וקא מגמגם קמיה דר"ה בארורי א"ל אכנפשך לא שנו אלא קללות שבת"כ אבל שבמשנה תורה פוסק, והוא תימא שסותר דבריו בתכד"ד, וגם בירושלמי מבואר מפורש כדבריו הראשונים דס"ל כמנהגו שכתב רבינו, שגם בקללות דמשנה תורה אין מפסיקין דאמר שם ר"ה אין לך טעון ברכה לפניו ולאחריו אלא קללות שבת"כ וקללות שבמשנה תורה והוא דלא כדברי הש"ס דידן שאמר בשם ר"ה עצמו אבל שבמשנה תורה פוסק, לכן נראה דט"ס יש בזה והכי צ"ל בדברי הר"ר מנוח לקרות הקללות בגמגום, אבל בגמ' דידן אמרו של משנה תורה אין צריך לגמגם, ולפ"ז א"ש דבריו וד"ל

ונראה דזה תלי בטעמיהם, דבגמ' דידן אמר הטעם דאין מפסיקין בקללות, א"ר חייא בר גמדא א"ר אסי דאמר קרא מוסר ה' בני אל תמאס, ריש לקיש אמר לפי שאין אומרים ברכה על הפורעניות, ובירושלמי איתא ג"כ הני ב' טעמים בזה הלשון א"ר חייא בר גמדא אל תקוץ בתוכחתו אל תעשה קוצים קוצים, והוא סוף הכתוב מוסר ה' בני אל תמאס, ולכן פירש"י בגמ' ג"כ דסמיך על סיפא דקרא דכתיב ביה ואל תקוץ בתוכחתו, ואמר עוד הירושלמי א"ר לוי אמר הקב"ה אינו בדין שיהא בני מתקללין ואני מתברך, ולפי ב' טעמים אלו שפיר אמר אביי בגמרא דידן ל"ש אלא בקללות שבת"כ דמשה מפי הגבורה אמרן ושייך ביה שפיר מוסר ה' וגם טעם השני שיהא בני מתקללין מפיו יתב' ואני מתברך, אבל שבמשנה תורה פוסק דמשה מפי עצמו אמרן דשני הטעמים ליתנהו ביה, אבל בירושלמי איתא עוד טעם שלישי דאמר ר' יוסה ב"ר בין לא מטעם הזה אלא זה שהוא עומד לקרות בתורה צריך שיהא פותח בדבר טוב וחותם בדבר טוב, וא"כ לטעם זה ודאי שפיר אמרו שם דגם קללות שבמשנה תורה לא עדיפי משל ת"כ משום דצריך שיהא פותח בדבר טוב וחותם בדבר טוב ודו"ק

פרק יד הלכה ה אין המקרא רשאי להקרות לכהנים עד שיכלה אמן מפי הצבור כו'

עיין כ"מ שהגיה בדברי רבינו והבין דדעת רבינו הוא שיברכך מתחילין הכהנים מעצמן והמקרא אינו מקרא אותם יברכך, ולכן מספקי ליה לפ"ז אם הש"ץ רשאי לענות אמן אחר ברכתם אשר קדשנו בקדושתו של אהרן ע"ש, וכל דבריו תמוהים בזה לע"ד, דהרי מפורש אמר רבינו וש"ץ מקרא אותם מלה מלה והם עונין שנאמר אמור להם עד שיאמר, וא"כ הרי כתיב אמור