זיו המשנה חלק א נח

הלכה ו וכל צואה שריחה רע כגון אלו אסור לקרות ק"ש כנגדן כו' אבל מי רגלים של בהמה קורין כנגדן, ובהשגות בירושלמי אמר מי רגלים של חמור שבא מן הדרך אסור לקרות ק"ש כנגדן וכן צואת תרנגולת האדומה עכ"ל. ועיין כ"מ, והנה בתוס' דף כ"ה העתיקו דברי הירושלמי מפורש כדברי הכ"מ וז"ל. ועוד קאמר הירושלמי מרחיקין מגללי בהמה ד' אמות ר' שמואל בר' יצחק אמר ובלבד של חמור עכ"ל, וא"כ גללי חמור, וכן צואת תרנגלים, בודאי כלל רבינו באמרו וכל צואה שריחה רע כגו"ן אל"ו דייקא, והיינו של חמור הבא מן הדרך וצואת תרנגלים האדומים שריחן רע כגון אלו ולא של שאר בהמות וכדברי הכ"מ וד"ל

הלכה יב ריח רע שיש לו עיקר מרחיק ד' אמות וקורא אם פסק הריח ואם לא פסק הריח מרחיק עד מקום שפסק הריח. ובהשגות אינו כן אלא מרחיק ד' אמות ממקום שפסק הריח וקורא דהא תניא כוותי' דר"מ דס"ל הכי כו' עכ"ל. עיין כ"מ שכתב בטעם רבינו שפסק כר"ה נגד רב חסדא מחמת הכלל דאין הלכה כתלמיד נגד הרב, ע"ש, אבל אנכי כבר בררתי ת"ל בכללי ההוראה שלי בפתיחה לספרי שערי טהר וגם בספרי תפ"ז ח"ש דבתלמיד חבר כר"ח נגד ר"ה ליתא בזה הכלל דהש"ס דאין הלכה כתלמיד במקום הרב לדעת הרי"ף, וגם רבינו פסק מפורש בכמה דוכתי כר"ח נגד ר"ה, דלא מצינו כלל זה אלא בתלמיד גמור בשבת דף ל"ט ב' ולא בתלמיד חבר ע"ש, וגם לבר מזה תמוהין דברי הכ"מ בזה דאיך אפשר לומר דפסק כר"ה בזה, והלא ר"ה לא זכר בדבריו כלל התנאי אם פסק הריח, אלא אמר סתמא מרחיק ד' אמות וקורא ק"ש, ומשמע אף אם לא פסק הריח, וכן פירש"י שם מפורש וז"ל מרחיק ד' אמות מן העיקר ואע"פ שהריח בא אליו וכגון שהיא לאחוריו שאינו רואה אותה עכ"ל, וא"כ הלא רבינו שהתנה מפורש, אם פסק הריח, ואם לא פסק הריח מרחיק עד מקום שפסק הריח, הוא מפורש דלא כר"ה

לכן נראה או כדברי המ"ע דרבינו היה לו הגירסא בדברי ר"ח מרחיק ד' אמות ועד מקום שפסק הריח, וכן בברייתא דתניא כוותי' גריס הכי, ופסק שפיר כר"ח ולא כר"ה

או די"ל לע"ד דאף לפי גירסא דידן פסק דלא כר"ה ודלא כר"ח אלא כרב ששת, דהרי יש להבין דעת ר"ה מאי היא דאמר רק מרחיק ד' אמות ואף אם לא פסק הריח, מאי הוא דעתי' בזה דאחר שלא פסק הריח האיך יקרא ק"ש, וגם ר"ח דאמר דצריך להרחיק עוד ממקום שפסק הריח ד' אמות מאי הוא דעתו בזה, וגם איך פליגא בפלוגתא רחוקה כזה, לכן נראה ודאי דהסברא הוא זה דד' אמות מהעיקר הוה כמחיצה מפסקת, וא"כ מד' אמות והלאה הוה תו כריח רע שאין לו עיקר, ופליגי בזה דר"ה סובר דריח רע שאין לו עיקר לאו כלום הוא וכדברי רב ששת דאמר שם אתו חזו הני ציפי דבי רב דהני גנו והני גרסי, וס"ל לר"ה דה"ה לק"ש דינא הכי, ור"ח סבר דריח רע שאין לו עיקר ג"כ צריך הרחקה ד' אמות ממקום שפסק הריח ולכן אף שכבר הרחיק ד' אמות מהעיקר אם עדיין לא פסק הריח צריך להרחיק ד' אמות ממקום שפסק הריח, וגם הברייתא ג"כ הכי ס"ל כר"ח, וכיון שרב ששת פסק למעשה בריח רע שאין לו עיקר לענין דברי תורה דאין צריך הרחקה כלל, ואמר וה"מ בדברי תורה אבל בק"ש לא, מכלל דלק"ש דעתו דצריך להרחיק עד שיפסוק הריח, ודלא כר"ה ודלא כר"ח, וכן פסק רבינו לעיל בה' ט' במחיצה מפסקת דמותר לקרות והוא שלא יגיע לו ריח רע, וכן פסק לקמן בה' י"ד כרב ששת, לכן פסק בכאן ג"כ כרב ששת דגם בריח רע שיש לו עיקר כיון שהרחיק עצמו ד' אמות דהוה כמחיצה מפסקת יכול לקרות מיד לאחר שפסק הריח וכדבריו בה' ט' הנ"ל, והכריע רבינו בזה כר"ש על כי הוא כעין הכרעה בין ר"ה לר"ת דד' אמות צריך להרחיק רק מהעיקר כר"ה ומ"מ כ"ז שלא פסק הריח אסור לקרות כר"ח, והוא נכון לע"ד בסיעד"ש ודו"ק

פרק ד הלכה ג מי שמת לו מת שהוא חייב להתאבל עליו פטור מק"ש עד שיקברנו מפני שאין דעתו פנוי' לקרות. עיין כ"מ שכתב, וכתב רבינו הטעם מפני שאין דעתו פנוי', לומר שאין הטעם כדי שיהא פנוי להשתדל בצרכי המת שאפילו יש לו מי שישתדל פטור כו' עכ"ל

והנה לפ"ז משמע דגם כשנמסר לכתפיים פטור עד שיקבר וכדדייק רבינו בלשונו פטור עד שיקברנו, ולכאורה הוא נגד דברי הירושלמי שהביאו התוס' בריש פ' מי שמתו דף י"ח דאמר דנמסר לרבים ולכתפים בטלו אנינות ממנו ע"ש, והיה נראה לכאורה לומר דרבינו סובר כדבר הנובי"ת סי' רי"א שכתב נמסר לכתפים הוא רק במקום שמוליכים המת למקום רחוק והאונן אינו הולך עמהם, אבל אם הוא נקבר בעיר וגם האונן הולך עמו בשעת קבורה לא מהני המסירה לכתפים ע"ש, וא"כ יש לו להנב"י תנא גדול דמסייע לו הוא רבינו ע"ה, ולפ"ז בחינם התרעם החכמת אדם ע"ז שאין האבלים מתפללים עד לאחר הקבורה, וכמ"ש ג"כ הפ"ת בסי' שמ"א אות כ"א ע"ש

אמנם באמת נלע"ד דלא כן הוא אלא אדרבא מפורש משמע מלשון רבינו שבא להוציא נמסר לכתפים וכדברי הירושלמי ודלא כהנוב"י, דהרי לא אמר פטור מק"ש עד שיקבר, אלא אמר עד שיקברנו, דהיינו שהוא בעצמו יקברנו שהוא מוטל עליו לקוברו, אבל במקום שיש כתפים שהם יקברוהו חייב משעה שנמסר לידם וכדברי הירושלמי, ואף דאיירי מפורש בנקבר בעיר והאבלים הולכים ג"כ עם כל העם לקוברו כדמבואר בה' ו', ומה שאמר בטעמו מפני שאין דעתו פנויה לקרות, הרי גם בחתן שנשא בתולה בה' א' ג"כ כתב הכי לפי שאין דעתו פנויה, והיינו שהוא טרוד טירדה דמצוה, וכדהתחיל בלשונו שם מי שהוא טרוד ונחפז לדבר מצוה כו', וא"כ גם הכא הכי הוא שאין דעתו פנוי' משום שהוא טריד טירדה דמצוה להתעסק במתו, וא"כ אדרבא ודאי אין זה אלא כל זמן שלא נמסר לכתפים ומוטל הכל עליו ועל יתר האבלים דומיא דחתן דמוטל ג"כ הכל על עצמו, אבל כשנמסר לכתפים ואין עליו עוד שום דבר לעשות, הרי אינו טרוד עוד טירדה דמצוה חייב בכל, ואף שהולך ג"כ ללותו לקבורה לא גרע הוא משאר כל העם ההולכים ללותו, וקודם הלוי' ודאי הוא חייב בכל ואף בעת הלוי' אם אין למיטה צורך בו חייב, ואף שהביא שם הנוב"י בשם הגה"מ דמספקי ליה אם הוא הולך עם המת בעגלה או בספינה אי דמי לנמסר לכתפים או לא ע"ש, נלע"ד דדוקא בכה"ג שהולך עמהם למקום רחוק הוא דמספקי ליה, כי למה הולך עם הכתפים למקום רחוק, ע"כ הוא משום שהוא חושש דלמא יתרמי להו איזה אונס בדרך אשר לא ירצו למסור נפשם עליה וימסור הוא נפשו עליו, ולכן שפיר יש סברא לדונו טרוד עדיין טירדה דמצוה עד שיבא לקבורה בשלום, אבל ההולך ללותו לבית הקברות שבעיר הרי הרבה אנשים אחרים הולכים ג"כ ללותו, בודאי אין בזה שום ספק, ומשנמסר לכתפים ודאי הוא חייב בכל המצות כדברי הירושלמי, ושפיר התרעם החכ"א על הפוטרים עצמם מק"ש ותפלה גם אז, כנלע"ד ודו"ק

הלכה ו קברו את המת וחזרו כו' אם יכולין העם להתחיל ולגמור כו' יתחילו ואם לאו לא יתחילו. ובהשגות דוקא באותן הצריכין לראות פני האבל שהם קרויים פנימים והם הקרובים אליו עכ"ל. עיין במ"ע מ"ש בזה, ועיין גם בכ"מ שכתב דדעת הראב"ד לפסוק כר"י כו' והדוחק מבואר לכל

אמנם נלע"ד שאין כאן פלוגתא כלל, והראב"ד לא כתב דבריו דרך השגה כי בודאי גם רבינו מודה לו בזה, ושניהם פסקו כדברי המשנה דהעומדים בשורה הפנימיים פטורים והחיצונים חייבים, אלא דהראב"ד קאי על מה שאמרה המשנה