זיו המשנה חלק א נב

וכדאמרו חרב אל הבדים היושבים בד בבד ועוסקים בתורה ולא עוד אלא שמטפשים, וכן אמר הכתוב אם תעזבני יום וגו', ולהיפך אמר הכתוב אם שמע תשמע, ואמרו אם שמעת בישן תשמע בחדש ואם יפנה לבבך שוב לא תשמע (סוכה דף מ"ו ב') הרי דהכל ביד האדם הוא כדברי רבינו, והא דכל היד לא איירי אלא בדעת האדם בטבעו ותולדתו ואינו אלא במילי דעלמא ולא בתורה שתלי רק ביגיעתו והכשר מעשיו וככל הנ"ל וזה ברור ופשוט לע"ד ודו"ק

הלכה ה שמא תאמר והלא הקב"ה יודע כל מה שיהיה וקודם שיהיה ידע שזה יהיה צדיק או רשע כו' אם ידע שהוא יהיה צדיק אי אפשר שלא יהיה צדיק כו' שהקב"ה אינו יודע בידיעה שהיא חוץ ממנו כבני אדם שהם ודעתם שנים, אלא הוא יתעלה שמו ודעתו אחד, ואין דעתו של אדם יכולה להשיג דבר זה על בורי' כו' וכיון שכן הוא אין בנו כח לידע האיך ידע הקב"ה כל הברואים ומעשיהם, אבל נודע בלא ספק שמעשה האדם ביד האדם ואין הקב"ה מושכו ולא גוזר עליו לעשות כך כו'

ובהשגות א"א לא נהג כו' מנהג חכמים שאין אדם מתחיל בדבר ולא ידע להשלימו כו' עכ"ל

ולעד"ן דרבינו ז"ל השכיל מאד בדבריו והתחיל וגם ידע להשלימו והשלימו בתשובה נצחת בשלמות הראויה והדברים ראויין למי שאמרן, וכוונתו הוא זה, שאם היה ידיעת הקב"ה בידיעה שהיא חוץ ממנו כמו ידיעת הנביא למשל שיש לידיעתו גבול, כי מה שאומרים לו הוא יודע ומה שהעלימו ממנו אינו יודע, כדמצינו באלישע הנביא שאמר בעצמו וה' העלים ממני ולא הגיד לי, אזי בודאי אם היה יודע שזה יהיה צדיק ולא ישנה מעשיו אי אפשר לו שלא יהיה צדיק ושישנה מעשיו ואם היה אפשר לו לשנות את מעשיו ממילא לא היה יודע הדבר על בורי', אבל באמת ידיעת הקב"ה הוא מעצמותו והוא ודעתו חד ממש, וא"כ כשם שהוא יתעלה שמו אין לו גבול ותכלית כך אין לידיעתו גבול ותכלית, ולכן כל מה שיהיה ברצון האדם לעשות ע"פ בחירתו הכל הוא יתב' יודע בלא שום גבול כלל, ואם ירצה שלא לשנות מעשיו או אם ירצה לשנותם אפי' ריבא רבבות פעמים אין מספר הכל הוא יתב' יודע, וא"כ ממילא אין ידיעתו מכריחתו כלל לעשות כך או כך כיון שאם ירצה שלא לעשות כך גם זה הוא בידיעתו כיון שאין גבול לידיעתו, וזהו דאמר ג"כ התנא הכל צפוי והרשות נתונה, ור"ל כיון שהכל צפוי לפניו ית' בלא שום גבול, ולכן ממילא והרשות נתונה להאדם לעשות כפי בחירתו באין מוחה ומעכב כלל, ולזה כוון רבינו ג"כ בפירוש במשנה הזאת שם כמ"ש הרע"ב משמו שם ע"ש, ועתה הלא אין גם התחלה לקושיא זו

ומה דאסיק רבינו בדבריו בזה, ואין דעתו של אדם יכולה להשיג דבר זה על בוריו, כוונתו הוא דזה גופא א"א לנו להשיג האיך הוא ודעתו אחד, וכמ"ש מפורש אח"כ, וכיון שכן הוא אין בנו כח לידע האיך ידע הקב"ה כל הברואים כו', וכדכתב ג"כ בסוף פרק שאח"ז, וכבר אמרנו שאין כח באדם לידע האיך ידע הקב"ה כו', אבל עכ"פ השאלה עצמה כבר נפתרה בשלמות במה שכתב שהוא יתעלה שמו ודעתו אחד וכהנ"ל, וכדאסיק בדבריו מפורש, אבל נודע בלא ספק שמעשה האדם ביד האדם כו', כי זה אנו משיגים בשכלנו היטיב על בוריו בשלמות בלא שום ספק וכהנ"ל, כנלע"ד ברור בכוונתו וא"ש לנכון בסיעד"ש, ודו"ק

פרק ששי הלכה ג' לפיכך כתוב בתורה ואני אחזק את לב פרעה כו'

ובדרושי אמרתי דקושיא מעיקרא ליתא בזה, כי כל ענין החזקת לב פרעה אמר הכתוב מפורש רק לבל ישלח את ישראל, אבל המכות כולם לא הוכה אלא על שכפר בה' יתב' ואמר מי ה' אשר אשמע בקולו וגו' וכפר בזה בג' עיקרי האמונה, מציאות ה', והשגחת ה', ויכלתו יתב', וע"ז הוכה ג' מכות ראשונות דצ"ך על אמונה הראשונה כדכתיב בהם בזאת תדע כי אני ה', ואח"כ הוכה ג' מכות עד"ש כדי שיאמין גם בהשגחתו יתב' כדכתיב בהם למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ, ואז היה משלח את ישראל ברצונו, אבל עדיין כפר ביכלתו יתב' ואחדותו, לכן חזק אז ה' יתב' את לבו לבלתי שלחם עוד עד שיודה גם ביכולת ה' ואחדותו, ולכן הוכה עוד באח"ב דכתיב בהם בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ, ואז במכות בכורות שראה את ידו החזקה יתב' כי עשה שפטים גם באלהיהם ואז האמין גם באחדותו ויכלתו יתב' על כל, אז לא מנע ממנו התשובה כלל ולא החזיק עוד את לבו, וגם במכות דצ"ך לא מנע ממנו התשובה על אמונת מציאת ה', וכן במכות עד"ש לא מנע ממנו התשובה על אמונת ההשגחה, וכן במכות באח"ב לא ממנו התשובה על אמונת יכלתו ואחדותו, רק החזיק את לבו לבלי לשלח עוד את ישראל עד שיוכה ויאמין בכל עיקרי האמונות הללו, וכדאמר הכתוב מפורש בעבור הראותך את כחי ולמען ספר שמי בכל הארץ, ואם לא היה כופר בהן מתחלה לא היה הקב"ה מחזק את לבו כלל ודו"ק

שם הלכה ה והלא כתוב בתורה ועבדום וענו אותם, הרי גזר על המצריים לעשות רע כו'. עיין לח"מ שכתב זה מתרץ במה שתירץ למעלה שה' יודע הדברים ואין ידיעתו מכרחת כו' אלא רצה כאן לתרץ תירוץ אחר יותר מספיק, ולמטה כתב וכבר אמרנו שאין כח באדם לידע כו' אפשר שכוון לזה כלומר מלבד תירץ זה אנו יכולים לתרץ תירץ אחר כו' עכ"ל, והנה לא דק בזה כלל, דרבינו לא כתב למעלה אלא רק שהידיעה אינה מכרחת, אבל דבור שמוציא הקב"ה מפיו בודאי הוא גזירה גמורה ואי אפשר שלא יקוים והוא בודאי מכריח, ולזה הוצרך שפיר רבינו לתרץ זה דעכ"פ לא הוה גזירה על איש מיוחד, ולבסוף כתב וכבר אמרנו שאין כח באדם לידע כו', כדי שלא יוקשה דאף אם לא גזר מפורש על איש מיוחד עכ"ז הלא עכ"פ ידע שבאמת כולם יריעו לישראל, לזה אמר דעל הידיעה בודאי לא קשיא דהיא בודאי אינו מכריח כאשר כבר אמרנו למעלה שאין כח באדם לידע כו' וזה פשוט לע"ד וד"ל

פרק ח הלכה א הטובה הצפונה לצדיקים היא חיי העוה"ב כו'

עיין במפרש מה שהביא בשם הרמב"ן בכוונתו, ועיין בהשגות הראב"ד ובכ"מ ולח"מ מה שהבינו בכוונת רבינו בזה

ואענה גם אני חלקי בזה ואומר דאם נאמר כהבנת הכ"מ והלח"מ בדעת רבינו דס"ל דרב דאמר העוה"ב אין בה לא אכילה ולא שתיה, קאי על עוה"ב שאחר המות שהיא עולם הנשמות, וכי בעוה"ב הזאת הוא דאיירי בכל הפרק הזה, ושאין עוה"ב אחרת חוץ מזו לדעתו ח"ו, ודאי נתלה בוקי סריקי ח"ו ברבינו מאור עינינו ע"ה, שא"כ יהיה מבואר דעתו שאין עונש אחר לרשעים חוץ מזו, מה שיאבד מהם זה הגמול שזה הוא רק דעת הכופרים ח"ו, מה שרבינו בעצמו ביאר דבריו בכמה מקומות לעיל שכל רשע דנין אותו כפי רשעו כמ"ש הרמב"ן בזה, ועוד דא"כ מאי משמיענו רבינו בה' ב' דהעוה"ב אין בה גוף, פשיטא דהלא הגוף נתון בקבר ורק רוח האדם העולה היא למעלה, וגם רב דאמר העוה"ב אין בה לא אכילה ולא שתיה ולא שינה, ורבינו מעתיק דבריו, ג"כ מאי השמיענו בזה פשיטא דהגוף הנתון בקבר בלא חיות לא יאכל ולא ישתה, והנשמה אשר בג"ע אינה צריכה לאכל ולשתות

אמנם נראה דדעת רבינו הוא ג"כ כדעת הראב"ד וכדעת הרמב"ן וכדעת כל שלמי אמוני ישראל, וכן הבין מפורש הרמב"ן בדברי רבינו, דהעוה"ב דאיירי ביה בכל הפרק כוונתו הוא להעוה"ב שלאחר תחית המתים, ועליה הוא דאמר רב וכן רבינו דאין בה לא אכילה ולא שתיה כו', ודייק מינה רבינו שאין בה גוף, ותדע שהרי אמר בסוף פ' תשיעי והטובה, האחרונה שאין לה הפסק וגרעון הוא חיי העוה"ב, ואי העוה"ב