זיו המשנה חלק א מא

ואמר לא צריכא דתלשינהו גלא, הרי איירי מפורש בנהר המקלח מדאית ליה גלא ולכן היה ניחא ליה הא דיחיד נאסרין הרי דפשיטא ליה דלברונה דמיא קאי סגיד, וכן למאי דאסיק שם לא צריכא דטפחינהו בידיה, הרי איירי ג"כ באותן המים המקלחין ואמר דמשום דטפחינהו בידי' מלמטה ותלשן יש בהן תפיסת ידי אדם כדפירש"י שם משמע דמשום זה נאסרו כל המים, הרי מפורש דלדברונה דמיא קא סגיד, וא"ל דא"כ למה לא פשיט רבה בעייתו מדברי ר' יוחנן דאמר מים של רבים אינן נאסרין הא דיחיד נאסרין וע"כ לדברונה דמיא קא סגיד, דמר' יוחנן עצמו בודאי ליכא למפשט דדלמא איירי במימי הבור שאינן מקלחין לחוץ ולכן דיחיד נאסרין כדטפחינהו בידיו ולעולם למיא דקמי' קא סגיד, אבל אנן ודאי דנוכל לפושטה מסתמא דגמ' דסברי מפורש הכי, ואע"ג דאיירי אליבי' דר' יוחנן ואנן לא קי"ל כוותי' בזה וכמ"ש, בזה הרי לא פליגי, ולכן פסק שפיר רבינו שם דהמשתחוה למעיין הנובע בארצו מימיו פסולין לנסכים משום דלדברונה דמיא קא סגיד כי הוא דין ברור בלא ספק וגם בדעבד אם הביא לא הורצה וע"ש מ"ש עוד בזה, וא"ש הכל לנכון בפשיטות מאד בסיעד"ש ודו"ק

הלכה ט ותקרובת עכו"ם אינה בטלה לעולם

עיין כ"מ שכתב בשם הרמ"ך תימא איך סתם ואמר דתקרובת אינה בטלה לעולם דהא יש תקרובת דיש לה ביטול היכא דלא הוה משתבר כעין פנים וכדחזינן באבני מרקוליס שבטלן עכו"ם דשרי משום דבעינן כעין פנים, דבזרק מקל לפני' חייב ואינה נאסרת אף ע"פ שעבודתה בכך ש"מ דלאסור בעינן כעין פנים עכ"ל, ואני תמה על תמיהתו שהביא בעצמו ראיה לסתור מהא דזרק מקל לפני' שאינה נאסרת כלל משום תקרובת משום שאינה כעין פנים, הרי דאינה צריכה ביטול כלל, ואבני מרקוליס דנאסרו וצריכין ביטול ע"כ לאו משום תקרובת הוא דנאסרו כיון דלא הוי כעין פנים, אלא משום ע"ז עצמה הוא דנאסרו, וכדאמרו שם בדף נ"א אלא מעתה אבני בית מרקוליס במה יאסרו ואמר דנעשה כמגדל עכו"ם ופירש"י שם וז"ל ואיסורו משום עכו"ם עצמה ולא משום תקרובת כו' ע"ש, וכן כתבו התוס' בדף נ' בד"ה בעינן כעין פנים בשם רש"י ע"ש, הרי מפורש דליכא שום תקרובת שתאסר ותיהני לה ביטול, אלא או שאינה נאסרת כלל ואינה צריכה ביטול, או שנאסרת ולא מהני לה ביטול, ורבינו הרי איירי בתקרובת שנאסרת ולכן אמר שפיר שאינה בטלה לעולם, וזה ברור לע"ד ודו"ק

הלכה יב ואם היתה של ישראל כו' אסורה לעולם

עיין כ"מ שכתב בשם הרמ"ך תימא מאי איריא של ישראל אפילו של עכו"ם נמי כו' עכ"ל, ואני תמה על תמיהתו זאת ג"כ, דהרי רבינו איירי בעכו"ם ששפאה, וא"כ הרי הוה זה יותר רבותא, דהא דישראל אינו מבטל אפילו ע"ז של עכו"ם הוא מלתא דפסיקא לכ"ע במשנה דף נ"ב ב', אבל הא דעכו"ם אינו מבטל ע"ז של ישראל לאו מלתא דפסיקא היא, דהרי אמר שם דרבי היה סבר בילדותו דעכו"ם מבטל ע"ז שלו ושל ישראל כשהיה לו בה שותפות, לזה אמר רבינו רבותא יותר דגם עכו"ם ששפאה אם היתה של ישראל אפילו שפאה שלא לצורכה היא ושפאיה אסורין וד"ל

פרק ט' הלכה ב' וכן עכו"ם ששלח דורן כו' לא יקבלנו ממנו ואם חשש לאיבה נוטלו בפניו ואינו נהנה בו עד שיודע לו שזה הגוי אינו עובד כו"ם כו'

עיין כ"מ ולח"מ שתמהו על רבינו דהרי בגמ' דף ז' ב' איתא דא"ל ריש לקיש טול וזרוק אותו בבור בפניו כלאחר יד, ולמה לא זכרו רבינו

ולעד"ן דא"ש דהתם איירי מפורש בעכו"ם שהי' ידוע לו לר"י נשיאה דפלח לעכו"ם כדאמר בלשונו היכי אעביד אשקלי' אזיל ומודה, משמע שהי' פשיטא ליה דבודאי אזיל ומודה, משא"כ רבינו הרי איירי מפורש בעכו"ם שאינו ידוע לו אם הוא עובד כו"ם או לא וא"כ הוה זה רק ספק אם אזיל ומודה או לא, לכן משמע ליה לרבינו דכיון דחושש משום איבה והתירו לו לקבלו ממנו אין לו לחוש לאבדו מספק שמא יודע לו שאינו עובד כו"ם ודי לן אם נאסור לו ליהנות ממנה מספק עד שיודע לו, דלא גרע זה משאר ספק דרבנן שהוא לקולא אלא דליהנות ממנו אסור לו מספק כיון דאפשר להתברר כנלע"ד ודו"ק

הלכה ט' עיר שיש בה עכו"ם מותר להלך חוצה לה ואסור להכנס בתוכה כו' ובהשגות א"א בתוספתא מפרש לה ביריד ובמשא ומתן עמהם כו' עכ"ל וכן כתב הכ"מ בשם הרמ"ך שכתב לתמוה הכי על רבינו דבגמרא משמע דאפילו לשאת ולתת עמהן מותר כו' עכ"ל

ולעד"ן דא"ש דודאי המשנה דאמרה סתם מותר ואסור איירי בכל ענין דבמקום שמותר בין ההילוך בין משא ומתן מותר, ובמקום שאסור ג"כ בין המשא ומתן בין ההילוך לבד אסור, ולכן בכאן כתב רבינו דין ההילוך משום מקום האיסור להורות דגם ההילוך לבד אסור בו, ודין המשא ומתן הלא כתב רבינו לקמן בסמוך ה' י"ד דהולכין ליריד של עכו"ם ולוקחין מהם כו' וד"ל

הלכה טו עכו"ם שעשה לבנו או לבתו משתה אסור ליהנות מסעודתו כו' עד י"ב חדש. עיין בב"י וט"ז וש"כ וב"ח בי"ד סימן קנ"ב שהאריכו בטעם הרי"ף ורבינו שהשמיטו דברי הש"ס דאדם חשוב גם לאחר יב"ח אסור, והטור והש"ע כתבוהו שם, וגם אנכי ת"ל הארכתי בזה הרבה בתשובה ונתתי טוב טעם לדעת הרי"ף ורבינו בזה דס"ל שאין לחוש כלל בזה"ז לאחר יב"ח אפילו לאדם חשוב ולכן השמיטוהו ומגודל האריכות בזה לא כתבתיו

הלכה טז ולא תיילד את העובדת כו"ם אבל מילדת היא בשכר משום איבה. עיין כ"מ שתמה למה לא כתב רבינו מה שאמרו בגמרא דבשבת אפילו בשכר אסור ליילד ע"ש, ואני תמה על תמיהתו דזה הדין הלא שייך להלכות שבת, ובהלכות שבת פ"ב ה' י"ב הלא כתבו רבינו מפורש ע"ש

פרק עשירי הלכה ו אפילו יושב ישיבת עראי או עובר ממקום למקום כו' שנאמר לא ישבו בארצך אפילו לפי שעה כו' ובהשגות א"א זאת לא מצאתי כו' והפסוק בז' אומות הוא ואפי' לפי דבריו ישיבה כתיב בהו ולא העברה עכ"ל

ולעד"ן דדברי רבינו מוכרחים דאי בז' אומות הרי הם בלא תחי' כל נשמה וגם אי לישיבת קבע הרי כבר כתיב לא תכרת להם ולאלהיהם ברית אלא ע"כ לישיבת עראי והאיך אפשר לישיבת עראי אם לא כשעובר ממקום למקום דאי בדר שם הרי הוא ישיבת קבע, לכן דברי רבינו מוכרחים, ובודאי הוא ג"כ מאמר חז"ל באיזה מקום, ולא ראינו אינו ראיה וד"ל: אבל שלא בזמן היובל אין מקבלין אלא גר צדק בלבד: ובהשגות א"א איני משוה לו בישיבת הארץ עכ"ל, ולעד"ן דגם בזה דברי רבינו מוכרחים, דודאי הכתוב לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי, שייך גם במי שמקיים ז' מצות לבד ולא כל התורה כולה אלא דמ"מ בגר תושב איכא קרא אחרינא שהתיר לו הישיבה דכתיב עמך ישב, אבל בזמן שאין היובל נוהג שאין לו דין גר תושב ממילא הוא בכלל לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך, וגם שמו מוכיח עליו דלמה נקרא גר תושב הלא על היתר הישיבה בארץ הוא וכמ"ש רבינו בפ' י"ד מה' איסורי ביאה ה' ז' וז"ל ולמה נקרא שמו תושב לפי שמותר לנו להושיבו בינינו בא"י, וא"כ ממילא אם אין לו דין גר תושב ע"כ אסור לו הישיבה אז, ולזה כתב גם שם רבינו מיד אחר הקדמה הנ"ל ואין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל