זיו המשנה חלק א לח

ונראה לע"ד דדברי רבינו נכונים ומיושבים בפשיטות מאד, דרבינו לא כוון בזה כלל לדברי ר' יוחנן דאמר מים של רבים אינם נאסרים, דמלבד כל הנ"ל דרבינו פסק מפורש דלא כר' יוחנן, עוד זאת אם הי' מכוון לדברי ר' יוחנן הי' לו לומר כלשונו של ר' יוחנן מים של רבים אינם נאסרין, ועוד דאין דין זה מקומו כלל בכאן אלא רק בהלכה ב' הי' צריך לכותבו דאמר שם מים שנטלן בידו והשתחוה להן אסרן, שם הי' לו לומר דין זה ואם של רבים הן אינן נאסרין וכמ"ש עליו הראב"ד שם, ומשם ג"כ מוכח להדיא דמדכתב סתמא ש"מ דגם של רבים נאסרין ודלא כר' יוחנן, ובפרט דכאן בדין דתפיסת יד אדם אין לו שום שייכות שאין חילוק בזה בין רבים ליחיד כלל לכ"ע, אבל באמת אין זה ענין כלל להא דר' יוחנן והוא ענין אחר לגמרי, כי הוא ענין אחד עם מה שאמר ואת האילנות הנטועין מתחלתן לפירות, דר"ל שנטועין לפירות ולא לעכו"ם אלא רק אח"כ הוא שעבדום, לזה אמר עוד ואת המעיינות הנובעים לרבים, ר"ל לצורך רבים לצרכי ביתם, ולא שפתחן לעכו"ם, אלא מתחלה פתחום לרבים לצרכי ביתם ואח"כ הוא שעבדו אותן, דאז בין האילנות ובין המעיינות אין בהן תפיסת ידי אדם לעכו"ם ולכן אינן נאסרין, והוא כדברי הת"ק וריה"ג בע"ז דף מ"ה ע"ש, ובא בזה לאפוקי דאם מתחלה נטעו האילנות לעכו"ם ואת המעיינות פתחו מתחלה לעכו"ם נאסרין שפיר דהרי הי' בהן תפיסת יד אדם לעכו"ם, ומה שאמר הנובעות לרבים לא בא לאפוקי הנובעות ליחיד, דודאי הכל אחד הוא דבעינן רק שנדע שהיא מעיין ישן ולא נפתח מתחלה לעכו"ם אלא לצרכי בית לבד, אלא משום דשל יחיד מן הסתם לא נוכל לידע שלא נפתח מתחלה לעכו"ם דאף אם מעיין ישן הוא דלמא גם אז נפתח לעכו"ם, אבל המעיינות הנובעין לרבים שמסתפקין רבים ממנו גם אותן שאינן עובדין אותו, זה הוא בודאי סימן מובהק שלא נפתח מתחלה מעובדיו לעכו"ם, דאל"כ לא היו מניחין עובדיו הפותחים אותו להסתפק ממימיו לרבים גם לכל מי שאינו עובד אותו, ולכן בודאי לא היה בו תפיסת יד אדם מתחלתו לעכו"ם ואינו נאסר אח"כ אם אחד השתחוה לו ואף דבאילנות הנטועין לפירות לא נחת לדקדק בזה, התם לא אפשר, דכל אילן הנטוע לפירות של יחיד הוא, ובהן בודאי יש לן לידע בידיעה ברורה באופן אחר שלא נטעו תחלה לעכו"ם, אבל במעינות דסתמא של רבים הן אין צורך לן לידיעה אחרת אלא כיון דהסתפקו רבים מהם ודאי הוא שלא נפתחו לעכו"ם ע"י עובדיהן ולכן אמר למלתא דפסיקא מעיינות הנובעין לרבים, והשמיענו דין גדול בזה דבין אילנות ובין מעיינות כיון שנעשין ע"י אדם בעינן שנדע מפורש שלא הי' בהן מתחלתן חפיסת יד אדם לעכו"ם אבל מן הסתם יש לן לחוש דלמא גם מתתלתן הי' בהן תפיסת יד אדם לעכו"ם כיון שהן נעבדין עתה לפנינו, וזה ברור בכוונות רבינו לע"ד, וא"ש הכל לנכון בסיעד"ש ודו"ק

המשתחוה לקרקע עולם לא אסרה חפר בה בורות כו' אסרה

הנה הוא דברי ר' יוחנן ע"ז דף נ"ד, ואע"ג דלכאורה ר"י לטעמו אזל דאמר אדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה, אבל רבינו הרי פסק כר"נ ור"ע ור"י דאין אדם אוסר דבר שלו אפילו ע"י מעשה וכמ"ש לעיל, י"ל דס"ל לרבינו דזה לכ"ע אסור דקרקע עולם לא עדיף מהיה לו בה שותפות דאוסר לכ"ע דקרקע עולם כולם יש להם חלק בה, אלא משום דמחובר הוא לזה בעינן שיעשה בה מעשה, ועל זה הוא דרמז רבינו בתחלת דבריו ואמר, כל שאין בו תפיסת יד אדם ולא עשהו אדם, ור"ל שאין בו תפיסת יד אדם מתחלתו לשם עכו"ם, וגם לא עשהו אדם שום מעשה בו אח"כ לשם עכו"ם, (ודלא כהלח"מ שפירש שם שהכל דבר אחד הוא) אבל אם חפר בה בורות שיחין ומערות שעשה בה מעשה לבסוף לשם עכו"ם אע"פ שלא הי' בה תפיסת יד אדם מתחלתו אסרה

אמנם אי לפ"ז אינו מובן דברי ר' יוחנן דהרי איהו אמר מים של רבים אינן נאסרין ואמרו אע"פ דטפחינהו בידיו דעביד בהו מעשה ג"כ אינן נאסרין, ומ"ש מים של רבים מקרקע של רבים דאם עשה בה מעשה אסרה, ולדעת רבינו ניחא, דאיהו ודאי לא פסק כר' יוחנן בהא דמים של רבים אלא ס"ל דגם מים של רבים נאסרים אם טפחינהו בידיו, וכדאמר בהלכה ב' מים שעקרן הגל והשתחוה להן לא אסרן, נטלן בידו והשתחוה להן אסרן, דקאי על ריש דבריו מים שעקרן הגל שהוא מים של נהר או של ים דאית בהו גלים דמן הסתם של רבים הן, ולזה השיג עליו הראב"ד שם ואמר ואם של רבים הן אינן נאסרין, אבל רבינו ודאי ס"ל דגם של רבים נאסרים משום שיש לו בהם שותפות ואדרבא דוקא של רבים יכול לאסור ולא של יחיד אחר משום דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו וכמ"ש לעיל, וא"כ לדידיה קרקע של עולם שהיא של רבים ומים של רבים שווין הן, אבל דעתו של ר' יוחנן דמחלק ביניהן מאי היא, וגם יש להבין דעת רבינו דלמה לא פסק כר' יוחנן במים של רבים

ונראה לע"ד דכל האיסור לר' יוחנן בדבר שאינו שלו ע"י מעשה אינו אלא דרבנן, וכדאמרו דף נ"ד ב' דילפינן מכלים שהזניח המלך אחז שגזר עליהם חזקי' וסייעתו ואסרום אף להדיוט וכדפירש"י שם ואף שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אלא כיון דעביד בהו מעשה אסרום, וא"כ כיון דרק רבנן היא ס"ל לר' יוחנן דלא גזרו במים של רבים דלא ליתו בהו לידי תקלה, ולא דמי לקרקע עולם דרק המקום ההוא שהשתחוה לו בחפירת פירות הוא דאסור, משא"כ מים המקלחין למרחוק לרבים דאתו בהו לידי תקלה לא גזרו

אמנם כל הסוגיא ההיא אינו אלא לר"ה ולר' יוחנן דע"י מעשה אדם אוסר דבר שאינו שלו מדרבנן עכ"פ, וע"כ צ"ל דחזקי' וסיעתו הוא שגזרו על הכלים איסור מטעם זה שעשה בהן מעשה ואסרום מטעם זה גם להדיוט, אבל לר"נ ור"ע ור"י דאמרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו גם מדרבנן גם ע"י מעשה ודאי דהם פליגי על זה וס"ל דאין ראיה מכלים הללו כלל דהתם רק לגבוה הוא דגזרו עלייהו ואסרום אבל לא להדיוט, ותדע דהרי רבי יליף מכלים אלו גם לכלים ששמשו בבית חוניו גם למ"ד דבית חוניו לאו בית עכו"ם הוא שם דף נ"ב ב', והתם ודאי רק לגבוה הוא דנאסרו, ועיין תוס' שם בדף נ"ב ב' ובחולין דף מ"א שכתבו דגם כלים של אחז רק לגבוה נאסרו ולא להדיוט גם לר' יוחנן, אלא דס"ל לר' יוחנן דכיון דאחז עשה בהן רק שינוי מועט אסרן לגבוה א"כ כשעשה בה מעשה רבא אסורין גם להדיוט, אבל ר"נ ור"ע ור"י הרי מפורש פליגי ע"ז ואמרי דגם ע"י מעשה רבא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, והיכי דאית לו בו שותפות הרי אמרו בחולין שם דגם מדאורייתא אוסר וכדאמרו בגיטין דף נ"ב דבמנסך הוא חייב מיתה והם הרי אוקמוה בדאית ליה ביה שותפות, וא"כ לדידהו ודאי הוא להיפך ממש דשל יחיד אחר אינו אוסר כלל דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו גם מדרבנן, אבל של רבים שיש לכולם חלק בו ודאי דאוסר מדאורייתא, ולכן מים של רבים נאסרין מדאורייתא ולא שייך להקל בדאורייתא משום תקלה, (ועיין מ"ש בזה עוד לקמן בה' ב') ולכן כיון דרבינו פסק כר"נ ור"ע ור"י שפיר פסק דמים של רבים וקרקע של רבים שווין הן דאם עשה בהן מעשה נאסרין, ומסולק בזה השגות הראב"ד בה' ב' בפשיטות וד"ל

ודע דהפלפלא חריפתא וכן הנקה"כ בי"ד סימן קמ"ה כתבו בטעמו של ר' יוחנן דמים של רבים אינן נאסרין משום דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואע"פ שיש לו בה שותפות הלך אחר הרוב עכ"ל הפל"ח ע"ש, ודבריהם תמוהים מאד, חדא דהרי ע"כ איירי בעשה בהן מעשה דבכה"ג אדם אוסר דבר שאינו שלו לר' יוחנן דאל"כ של יחיד אחר נמי, וגם של עצמו נמי אינו אוסר להדיוט בלא מעשה משום מחובר וכדאמר הש"ס להדיא בדף נ"ט שם וככל הנ"ל, ועוד דא"כ אפילו קרקע