זיו המשנה חלק א כב

דברי רבינו שם הוא זה, העובד עכו"ם מאהבה כו' או שעבדה מיראתו לה, תלי בזה אם קבלה עליו באלוה אז אף אם לא עבדה כלל ג"כ חייב סקילה, ואם עבדה אפילו דרך עבודתה או באחת מארבע עבודות רק מאהבה או מיראה לבד ולא קבלו עליו באלוה פטור, ואשמעינן בין ברישא רבותא דאפילו לא עבדה כלל חייב, ובין בסיפא רבותא דמאהבה ויראה לבד אפי' אם עבדה דרך עבודתה או באחת מארבע עבודות גם כן פטור כנלע"ד ודו"ק

הלכה ג ואין ב"ד אחד עושה ג' עיירות הנדחות זו בצד זו אבל אם היו מרוחקות עושה

ובהשגות א"א כל זה שבוש דלעולם אין עושין ג' עיירות נדחות לא בב"ד אחד ולא בג' לא במקום אחד ולא מרוחקות זו מזו כו' עכ"ל

ועיין בכ"מ מ"ש בישוב דברי רבינו בשם מהרי"ק, אבל לפי דבריו אכתי קשיא דלמה פסק כזימנין אמר רב קמא דבב"ד אחד הוא דאין עושין הא בשנים ושלשה בתי דינין עושין, והי' לו לפסוק כזימנין אמר רב בתרא דגם בשנים וג' ב"ד אין עושין דספק נפשות להקל כדהקשה הכ"מ, ועיין גם בלח"מ מ"ש בזה

ולעד"נ דרבינו פסק כזימנין אמר רב קמא דלא חייש לקרחה וכריש לקיש דלא חייש ג"כ לקרחה משום דברייתא הראשונה וסתמא דגמ' אתיין כוותייהו דהרי הברייתא הראשונה אמרה מפורש בטעמו דאין עושין שלש משום גזה"כ דכתיב אחת ולא שלש אבל לקרחה לא חיישינן, וכן המשנה דסתמה דברי' ואמרה ולא שלש אבל עושין אחת או שתים והרי אמרה סתמא דג' בטעמא משום גזה"כ דכתיב אחת ולא שלש, הרי דס"ל סתמא דגמ' מפורש דלא חיישינן לקרחה דאי לאו דכתיב אחת היינו עושין גם שלש ולא היינו חוששין לקרחה, ובזה מיושב גם קושיית התוס' שם שהקשו דלישתוק קרא מאחת ואנא ידענא מעריך ב' ולא שלש דתפסת מועט תפסת, דבאמת גם בלא עריך אי לא הי' כתיב אחת הייתי אומר אפילו טובא נמי ככל דיני התורה שאין חילוק בין מועטין למרובין כיון דסברא דקרחה לא ס"ל כלל, וא"כ מה לי אחת מה לי ג' מה לי עשרה, ולכן נצרך האי אחת לגזה"כ למעט שלש, ואז נצרך עריך לרבות שתים, ומה דאמר הש"ס תניא כוותי' דר' יוחנן הוא שלא יהי' מופרך מברייתא הראשונה לזה אמר שיש ברייתא ג"כ כוותי' אבל ברייתא הראשונה ודאי פליגי עלי', ותדע מדלא אותבי' מינה לריש לקיש, אלא ע"כ דברייתא הראשונה כריש לקיש וברייתא השני' כר' יוחנן, וסתמא דגמ' בפירושה למשנתינו ג"כ מגזה"כ דאחת, הכריעה מפורש ג"כ כברייתא הראשונה, וכריש לקיש, וכזימנין דאמר רב קמא, ולכן פסק שפיר רבינו הכי, ואין לומר דאי גזה"כ הוא מה ראו רב וריש לקיש לחלק בזה, י"ל דרב ודאי שפיר מחלק בין ב"ד אחד לב' דקרא הלא איירי בב"ד אחד, וגם ריש לקיש י"ל מדכתיב באחת עריך משמע עריך שהם כאחת שהם סמוכים זל"ז אז הוא דאחת ולא שלש אבל במרוחקות אפילו שלש נמי, כנלע"ד וד"ל

הלכה ו והאיך דין עיר הנדחת כו' אח"כ שולחים להם שני ת"ח להזהירם ולהחזירם אם חזרו ועשו תשובה מוטב, ואם יעמדו באולתן כו' כל מי שבאו עליו שני עדים שעבד עכו"ם אחר שהתרו אותו מפרישין אותו כו'

ובהשגות אם חזרו ועשו תשובה מוטב, א"א טוב הדבר שתועיל להם התשובה אבל לא מצאתי תשובה מועלת אחר התראה ומעשה עכ"ל

ובני הרב הג' מ' צבי הירש נ"י כתב לי לחזק הקושיא הזאת מסוגיא דמכות דף י"ג ב' דאמר שם מפורש דאין תשובה מועלת למיתת ב"ד ע"ש

ונראה דדברי רבינו נכונים ומיושבים בפשיטות מאד, דהרי רבינו איירי מפורש קודם התראה, דהרי רק אח"כ כשיעמדו באולתן הוא שכתב רבינו כל מי שבאו עליו עדים שעבד עכו"ם אחר שהתרו בו, אבל מתחלה איירי בלא התראה, ורק אלו שני הת"ח הוא ששלחו ב"ד להזהירם בדרך כלל ולא בשעת מעשה אלא להזהירם שלא לעבוד עוד ולהחזירם מדרכם הרעה, ואם חזרו בהם לאחר האזהרה ולא עשו מעשה עוד הרי אינם חייבין מיתה כלל, אלא דהראב"ד הבין בדברי רבינו דה"ק דלאחר שהזהירם שני הת"ח וחזרו בהם אז אף אם ידוע שיש עדים שהתרו בם בשעת מעשה אבל כיון שעדיין לא נחקרו העדים כלל ולא נתקבלה עדותן בב"ד שוב אין ב"ד הגדול נזקקים להם כלל לחקור אחרי העדים כיון שכבר חזרו ושבו בתשובה, וגם לפ"ז לא ק"מ מהא דמכות הנ"ל דשם איירי מפורש לאחר שכבר נחקרו העדים ונתקבל עדותן בב"ד, ולזה גם הראב"ד לא השיג בהשגה גמורה על רבינו לומר שמצא ההיפך מדברי רבינו אלא אמר רק שלא מצא זה שיועיל תשובה אחרי התראה ומעשה אף שלא נחקרו העדים עדיין, אבל גם ההיפך לא מצא, אמנם באמת דברי רבינו ברורים דודאי איירי רק בלא התראה עדיין וכמ"ש

גם מ"ש הלח"מ בכוונת רבינו שא"צ להתרות לכל אחד ואחד בפ"ע אלא סגי גם בהתראה כללית ע"י שני הת"ח בהודחו רובן ע"ש, הנה רש"י מפורש לא כתב הכי בסנהדרין דף קי"א ב' בד"ה לאמר ע"ש, וגם רבינו הרי כתב לבסוף כל מי שבאו עליו שני עדים שעבד עכו"ם אחר שהתרו אותו, הרי מפורש מצריך התראה מיוחדת לכל או"א מפי עדים בשעת מעשה, לכן ודאי כוונת רבינו הוא זה דלאחר שחקרו ב"ד הגדול ונודע להם שהודחה כל העיר או רובה אזי שולחין להם שני ת"ח להחזירם למוטב ואם חזרו בהם ושבו מדרכם הרעה מוטב כיון שלא התרו בהן עדים ואינן בני מיתת ב"ד, ואם לא חזרו אזי עולין עליהם כל ישראל ומרבין להם בתי דינים, ואז כל מי שימצא עליו ב' עדים שהתרו בו קודם שעבד מפרישין אותו כו', ובאמת אם לא נמצא גם אחד שהתרו בו ב' עדים בפ"ע כולם פטורים אף שיש עדים שעבדו ע"ז אחרי האזהרה הכללית של שני ת"ח הללו, כי אין להאזהרה הזאת דין התראה כלל כיון שאינה בשעת מעשה, וכן הוא מבואר בלשונו הטהור שלא נתן שם התראה כלל לדברי שני ת"ח הללו אלא אמר רק להזהירם ולהחזירם, ולא אמר להתרותם, וי"ל שפיר דאף אם עבדו עכו"ם לעיני הת"ח עצמן לאחר אזהרתם הכללית ג"כ לאו בני מיתה הם כי אין לאזהרה כללית דין התראה כלל וכדברי רש"י הנ"ל ודו"ק

פרק ה הלכה א המסית אחד מישראל בין איש בין אשה כו' בין שהי' המסית הדיוט בין שהי' נביא בין שהי' המוסת יחיד איש או אשה או יחידים מיתתו בסקילה

עיין כ"מ שכתב בין שהי' המסית יחיד כו' ברייתא פ' ד' מיתות אחד יחיד הניסת ואחד רבים הניסתים, ואע"ג דפשטא דברייתא מיירי לענין דין הניסתים ה"ה לענין המסית ופשוט הוא עכ"ל, ונראה שהי' בגירסתו בדברי רבינו בין שהי' המסית, אבל הוא תימא דדין המפורש בברייתא לגבי ניסת לא זכר רבינו, והזכיר במקומו האי דין עצמו במסית שלא נזכר בגמ', ועוד דהרי רבינו איירי גם מקודם במסית שאמר בין שהי' המסית הדיוט בין שהי' נביא ולמה חזר להזכירו ואמר בין שהי' המסית יחיד, הכי הי' לו לומר בין שהי' יחיד כדאמר בין שהי' נביא, ועוד דהרי אמר או יחידים מיתתו בסקילה, והי' לו לומר מיתתן בסקילה, אבל פשוט הוא דהגירסא בדברי רבינו הוא בין שהי' המוסת יחיד איש או אשה, וכן הוא הנוסחא בספרים שלפנינו והוא עצמו הדין המוזכר בברייתא אלא דהתנא קראו בלשון ניסת ורבינו קראו בלשון מוסת, וכדאמר בריש דבריו אע"פ שלא עבד המסית ולא המוסת, ומה שאמר בריש דבריו המסית אחד מישראל בין איש בין אשה ר"ל בין שהי' המסית איש או אשה, ובסוף דבריו אמר בין שהי' המוסת יחיד איש או אשה, וזה פשוט ודו"ק: