זיו המשנה חלק א קכו

ביותר לכל שלא נטעה והוא קודם תחלת שקיעה אדשמשא בריש דיקלא

ואף שכתב רבינו שם אח"ז ספק חשכה ספק אינה חשכה אין מדליקין ואי דמוסיפין מאי איריא ספק חשכה אפילו ודאי אינה חשכה אין להדליק משום תוספת, אבל הלא זה הוא לשון המשנה בבמה מדליקין, וא"כ איך יפרשוה כל הפוסקים דפסקו מפורש דין התוספת בשבת, אבל באמת הרי התוס' הקשו זה בר"ה ט', ותירצו שפיר דמשום דתוספת הוא רק משהו לא חשיב ע"ש, וכן הוא ודאי דעת רבינו כמ"ש לגבי תוספת עינוי בכאן שוהה בענויו "מעט", ולא נתן בו שום שיעור אלא אמר רק מעט בלא שיעור, ומה שהחמיר בתוספת שבת להקדים הרבה ודאי אינו אלא לכתחלה ולא לענין דיעבד

ועוד דגם בלא"ה א"ש, דהרי התוספת אף שהוא אסור מדאורייתא מ"מ אין בו לא עונש ולא אזהרה כדאמרו ביומא שם, לזה משמיענו דבספק חשכה יש בו ג"כ ספק עונש ואזהרה, ובזה א"ש מאד מאי דמסיים רבינו מיד על זה בהלכה ד' "הוא הזמן הנקרא ביה"ש בכ"מ כו' ולפיכך אין מדליקין בו והעושה מלאכה בה"ש כו' בשוגג חייב חטאת ממ"נ" כו', עכ"פ שמענו דרבינו מצריך ג"כ תוספת לשבת כדעת כל הפוסקים, וכן כתב רבינו עוד להלן שם בה' י"ט ותוקע ומריע ותוקע ושובת, ואח"ז בהלכה כ' אמר דתקיעה השלישית תוקעין קרוב לשקיעת החמה ע"ש, הרי דאמר ג"כ מפורש דקרוב לשקיעת החמה צריך לשבות, והלא הוא ודאי רק משום תוספת מחול על הקודש וכמ"ש, וע"כ ס"ל או כרע"ק דיליף תוספת מבחריש ובקציר תשבות ויליף מניה לעלמא, או כר' ישמעאל וככל דברי הברייתא דועניתם, א"כ הרי ודאי ה"ה ביו"ט וגם במלאכה דיוה"כ וכדעת כל הפוסקים וכמ"ש

שוב ראיתי בבאור הגר"א ע"ה ה' שבת סי' רס"א סע"ב, שכתב טעם לדעת רבינו שאין תוספת בשבת ויו"ט, מדברי הירושלמי ריש שביעית, וכן הוא בגמ' דידן מע"ק ד' ר' יוחנן אמר ר"ג וב"ד מדאורייתא בטל להו מ"ט גמר שבת שבת משבת בראשית מה להלן היא אסורה לפני' ולאחרי' מותרין כו', וכן משמע בספ"ב דשבת דקאמר עם חשכה אין ספק חשכה לא ואם איתא הרי תוספת שבת קדים, ותוס' פ"ק דר"ה ט' דחיק משום דתוספת לית ליה שיעורא, וכבר כתב הרא"ש בפ"ד דברכות סימן ו' דע"כ יש שיעור כו', וכן הוא מסקנת התוס' שם דא"צ תוספת אלא גבי יוה"כ כהרמב"ם כו' עכ"ל, אבל לא זכיתי להבין ד"ק, דמשמע מדבריו שכתב דכן הוא מסקנת התוס' שם דא"צ תוספת כו', דמהא דשביעית דעת התוס' הוא ג"כ דראיה גמורה היא שאין דין תוספת בשבת, אלא רק מהא דספ"ב דשבת הוא דדחו התוס' דאין ראיה משום דלית ליה שיעורא, ועל זה אמר דדעת הרא"ש אינו כן, והוא תימא נפלאה דהרי לפי דברי התוס' שאין ראיה מזה שלא חשיב התוספת משום דלית ליה שיעורא, אין שום ראיה לפ"ז גם מהא דשביעית, דכיון דלית ליה שיעורא לא חשבי', וכן כתבו התוס' מפורש בעצמן במע"ק שם בד"ה מה להלן, וז"ל ואי קשיא והא מפקינן מקרא במסכת יומא בפ' בתרא דצריך לעשות תוספת גבי שבת כו' איכא למימר ההיא פורתא לא קא חשיב כיון דלא הוי אלא כ"ש, וכי ההיא שיעורא נמי יהא מודה ר"ג דצריך להוסיף עכ"ל, וא"כ לפ"ז ע"כ דברי התוס' בר"ה במסקנא מ"ש ועוד דר"ג דפ"ק דמע"ק לית ליה תוספת כלל כו', הכי מתפרש "ועוד" אפילו יחלוק בע"ד ויאמר דלא סגי בתוספת משהו א"כ הרי "דר"ג דפ"ק דמע"ק לית ליה תוספת כלל", אבל הם בעצמן לפי דבריהם הקודמים ושכן הוא דעתם מפורש במע"ק ודאי דאין שום ראיה גם מר"ג וכמ"ש מפורש במע"ק כהנ"ל, אלא ע"כ מוכרחין אנו לומר בכוונת הגר"א ע"ה דכל יסודו הוא על דברי הרא"ש שכתב דע"כ יש לו שיעור ודלא כהתוס', אבל איך אפשר לפרש ולכוון זה בדעת רבינו דאיהו הרי ס"ל מפורש כדעת התוס' שאין לו שיעור לתוספת ודלא כהרא"ש, וכדדייק בלשונו כאן ואמר, שוהה בעינויו "מעט" מליל י"א, בלא שיעור כלל, וכמ"ש לעיל, וע"ש עוד בדברי הגר"א ז"ל שהרגיש ג"כ מהא דתקיעות של ע"ש, וכתב שאינו אלא למצוה, אבל בדברי רבינו א"א לכוון זה דהרי כתב בלשונו בה' שבת שם המדליק "צריך" להדליק מבעו"י קודם שקה"ח, ולשון צריך ודאי משמע מדינא ולא למצוה לבד, ובפרט להכ"מ וב"י שכתב דאם אין תוספת מדאורייתא גם מדרבנן אינו, א"כ איזה מצוה היא זו, ואף להר"י דאורליינוש שהבאתי לעיל דסובר דאף אם אין תוספת מדאורייתא מ"מ מדרבנן ישנו, ג"כ ודאי כיון שלא נתנו בו שיעור ג"כ אינו אלא משהו, ובפרט לדעת רבינו דאמר מפורש דשוהה רק מעט וכמ"ש, ולמה א"כ הצריך להקדים עוד קודם שקיעת החמה שהוא זמן ארוך יותר מדאי וכמ"ש לעיל, אלא דהגר"א ז"ל פליג שם על התוס' ושארי פוסקים ואמר דבין השמשות מתחיל מיד לאחר תחלת שקיעה, אבל להתוס' וכל הפוסקים שכתבו דבה"ש מתחיל רק לאחר סוף שקיעה, וזמן התוספת הוא מזמן תחלת שקיעה עד סוף שקיעה שהיא יותר מג' מילין וכן כתב בש"ע שם, ודאי אם לא היה התוספת דאורייתא לא היה צריך להקדים הדלקת הנרות עוד קודם תחלת שקיעה וכמ"ש לעיל, לכן נלפע"ד ברור דכל דוחקי' דהגר"א ז"ל להעמיס זה בדעת רבינו הוא רק לדברי מרן המחבר בש"ע שם שכתב דין התוספת רק בשם י"א על שעומד בשיטת המ"מ שכתב דלרבינו אין דין תוספת כלל בשבת ויו"ט, ולזה כתב ג"כ הגר"א ז"ל הכי דמה שכתב יש אומרים הוא משום דהרמב"ם אינו סובר הכי ע"ש אבל הכל הוא רק לדעת מרן והמ"מ, אבל באמת למעט במחלוקת עדיף, וכל זמן שאין לנו הכרח מפורש אין לומר דרבינו פליג על הרי"ף רבו כדרכו בקודש ברוב ההלכות, וס"ל ג"כ דין התוספת בשבת ויו"ט ובמלאכה דיוה"כ וכדעת כל הפוסקים וככל מ"ש ודו"ק

פרק ב הלכה ה אכל אוכלין שאינן ראויין למאכל אדם כו' או ששתה משקין שאינן ראויין לשתיי' כגון ציר או מורייס וחומץ חי אפילו אכל ושתה מהן הרבה הרי זה פטור מן הכרת אבל מכין אותו מכת מרדות. הנה במשנה דף פ"א תנן שתה ציר או מורייס פטור, ובגמ' הא חומץ חייב מתניתין מני רבי היא דתניא רבי אומר חומץ משיב את הנפש, דרש רב גידל בר מנשה כו' אין הלכה כרבי, לשנה נפקו כולי עלמא מזגו ושתו חלא, שמע רב גידל ואיקפד אמר אימר דאמרי אנא דיעבד לכתחלה מי אמרי, אימר דאמרי אנא פורתא טובא מי אמרי, אימר דאמרי אנא חי מזוג מי אמרי ע"כ, ולזה הקשו הב"י בטור והלח"מ בכאן דלמה כתב רבינו להיפך דאפילו אכל ושתה מהן הרבה ה"ז פטור, וכן הטור אמר סתמא דעל חומץ חי הוא פטור ולא חילק בין מעט להרבה, ואלו בלכתחלה ובמזוג פסקו כרב גידל, ועיין בב"י שדחק הרבה בזה ואמר דמ"ש רבינו ושתה מהן הרבה לא קאי אלא על ציר ומורייס לבד ולא על חומץ, וזה ודאי אינו חדא דבציר ומורייס לא מצינו שיהא רבותא בהרבה יותר מבמעט, ועוד דא"כ היה לו לרבינו לפרש דחומץ חי לאו דינא הכי אלא כי שתה ממנו הרבה הוא חייב ואיך כללן להדדי ואמר על כולן כאחד דאפילו בהרבה הוא פטור, וגם הטור לא היה לו לסתום דבריו, עוד כתב דרבינו לא היה בגירסתו אימר דאמרי אנא פורתא טובא מי אמרי, וגם זה דוחק גדול הוא, וגם דא"כ לדידן שיש לשון זה בגמ' הלא יש לנו לפסוק דבשתה הרבה הוא חייב, והלח"מ ג"כ מדחיק עצמו בזה ועיין גם בט"ז שכתב ג"כ כהלח"מ, ועיין גם במג"א מ"ש בזה

ואענה גם אני חלקי בזה ואומר דדברי רבינו והטור נכונים ומוכרחים וא"ש בפשיטות וברויחא, דלא לחינם כלל רבינו אכילה ושתייה בהדדי ואמר בלשונו אפי' אכל ושתה מהן הרבה, אלא כדי להשמיענו בזה טעמו ונימוקו, והוא דהלא זה ודאי הוא דבכל האכילות שאינן ראויין למאכל אדם אין שום חילוק בין מעט להרבה, וכן בציר ומורייס ג"כ לא מצינו שום חילוק בין מעט להרבה, וא"כ לרבנן דס"ל דחומץ דינו הוא כציר