זיו המשנה חלק א קח

המעביר, קתני שהיה מהלך ועובר בגופו מתחלת ד' לסוף ד', דלא נח גופו, אבל הכא עומד, קתני שנח גופו במקום אחד במקום פטור, ולכן משמיענו הברייתא שפיר דאף דנח גופו מתחלתו הוה דינו כאשר היה מעמיד עצמו לאחר שכבר עקר והוה ההנחה במקום פטור ולכן הוא פטור, משא"כ רבא דאמר, המעביר, שהיה מהלך ולכן אף שהעבירו דרך עליו ע"ג ראשו שהוא מקום פטור חייב דמהלך לאו כעומד דמי וכדתניא שם דף ה' ב' המוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו חייב, ואמר שם בטעמו משום דמהלך לאו כעומד דמי ולכן הוא חייב אף שהעבירו דרך סטיו שהוא כרמלית

וכל זה הוא מבואר ומפורש להדיא בדברי רבינו לעיל פרק י"ד הלכה ט"ו, וז"ל המוציא מרה"י לר"ה ועבר על מקום פטור שהיה ביניהן בהליכתו חייב שמהלך אינו כעומד כו', היה עומד במקום פטור ונטל חפץ מרה"י או מאדם העומד שם והניחו בר"ה או ביד אדם העומד שם פטור, וכן אם הכניס מר"ה לרה"י ועמד במקום פטור פטור עכ"ל, הרי מפורש דטעם הפטור בזה הוא משום שעומד במקום אחד ואינו מהלך דהוה זה כנח גם החפץ שם, ולא בעינן שיהלך תחלה ואח"כ יעמוד, אלא גם אם עומד מתחלה ועד סוף ומעביר החפץ מרשות זה לרשות זה גם בלא הנחת החפץ מיקרי זה נח כיון שהגוף של המעביר הוא עומד ונח במקום אחד, ולזה השכיל רבינו לצרף שני הדינים הללו ביחד, אף שבגמ' הן שתי ברייתות חלוקות, וגם דין הראשון מתניא בברייתא רק לענין כרמלית ולא לענין מקום פטור, ודין השני מתניא לענין מקום פטור, כי דין הראשון הוא בברייתא הראשונה לענין סטיו, ודין השני בברייתא השניה לענין אסקופה ומוקי לה בנח, ורבינו שינה וכתב גם דין הראשון לענין מקום פטור וצירף שני הדינים להדדי, וגם לא הזכיר בדין השני התנאי שיהא נח כדמוקי לה בגמרא, אלא בא להורות לן בזה דינא וטעמא ופירושי' כאחד, דהא דאמרו בדין השני, הכא נח, אין ר"ל דהחפץ היה נח על האסקופה דזה פשיטא הוא, אלא דר"ל דכיון דהאדם עומד שם וגופו נח במקום פטור אף שעומד ונח מתחלתו גם בעת עקירת החפץ, הוה דיני' כאשר היה מעמיד עצמו לאחר שעקר והיה ההנחה במקום פטור כי לא חייבו אלא בדין הראשון שהיה מהלך דרך מקום פטור ומשום דמהלך לאו כעומד דמי, משא"כ בעומד מתחלתו ועד סופו במקום פטור זה מיקרי נח כאלו נח החפץ שם וכמ"ש, ולפ"ז א"ש סוגיא דשבת בפשיטות מאד

ועתה לפ"ז כיון דשמעינן מסוגיא דשבת דמחלק בין הא דעומד אדם על האסקופה דפטור אבל אסור ובין הא דרבא דמחייב חטאת, משום דרבא דאמר בלשונו, המעביר, הוא במהלך דלא נח, והכא, עומד, קתני דנח, א"כ הלא דין המשנה דעירובין הנ"ל עומד אדם ברה"י ומטלטל בר"ה, הלא ג"כ, עומד, קתני דנח, והוא ממש דין הברייתא דעומד אדם על האסקופה כו', וא"כ ודאי כמו דבברייתא קתני ואם נטל ונתן שלשתן פטורין ומשום דנח, כן הוא ודאי בדין המשנה דקתני ובלבד שלא יוציא חוץ מארבע אמות, כוונתה הוא אם הוציא פטור אבל אסור דכיון דמדמי הא דעומד אדם ברה"י להא דרבא ע"כ הוא כפרש"י שם דאע"ג דעומד במקום גבוה בבית ושותה ונוטל חפץ בר"ה ומגביהו למעלה מעשרה והעבירו דרך מקום פטור, והרי הוא ממש כעומד על האסקופה דכיון דגופו נח היה כהנחת החפץ במקום פטור, והרי גם כאן גופו נח כשהוא שוחה למעלה מעשרה במקום פטור והוה כהנחת החפץ שם ובודאי הוא פטור אבל אסור ואיזה ענין הוא לרבא דאיירי במהלך, והרי אין מדברי המשנה הזאת לא סיעתא ולא תיובתא לרבא, ופשיטא הוא דהא אם הוציא פטור אבל אסור דייקינן מהמשנה ולא אם הוציא חייב חטאת, ועתה הלא סוגיא דעירובין הנ"ל תמוה הוא

אלא ע"כ מוכרחין אנו לומר דהאי סוגיא דעירובין אזלא רק לפי דעת המקשן דשבת דאמר ג"כ לימא תיהוי תיובתא דרבא, שלא חילק ג"כ בין לשון עומד בין לשון מעביר, ובין נח גופו ולא נח גופו, דס"ד דהנחת גופו לאו כהנחת חפץ דמי ואין חילוק בין מהלך לעומד, אבל לפי המסקנא דשבת דמחלק בין מהלך לעומד דס"ל דעמידת גופו כעמידת חפץ דמי, וכן קי"ל בעלמא בכל מעביר חפץ מתחלת ד' לסוף ד' בר"ה דאם עמד לפוש בתוך ד' דפטור ולא חיישינן להחפץ אם הוא נח ג"כ או מתנענע בידו דכיון דנח גופו הוה כהנחת חפץ, ושמעינן עוד מברייתא דעומד אדם על האסקופה דאף אם הוא עומד מתחלתו עד סופו ג"כ הוה זה כעומד לפוש, א"כ ודאי דגם המשנה דעירובין עומד אדם ברה"י ומטלטל בר"ה, ג"כ להכי כוונה דאם הוציא פטור אבל אסור, ואין מזה סתירה לרבא כלל דאיהו המעביר אמר שהוא במהלך ולא נח, והמשנה עומד קתני שהוא נח

ועתה הלא שפיר פסק רבינו בפרק י"ב הלכה י"ד כדברי רבא דמדייק ביה ג"כ לשון, המעביר, דלא נח, ולכן אמר ביה שהוא חייב חטאת, ושפיר פסק בפרק י"ד הלכה ט"ו כדברי הברייתא דשבת דאם עמד במקום פטור והוציא מרה"י לר"ה פטור, ומחלק שם מפורש בין מהלך לעומד, ולכן שפיר פסק גם הכא דכשעמד ברה"י וטלטל בר"ה מתחלת ד' לסוף ד' דפטור אבל אסור ומדייק ביה ג"כ לשון עומד אדם וככל הנ"ל

והא שכתב רבינו בטעמו מפני שהוא ברשות אחרת נלע"ד דהורה לנו בזה שהוא מודה ג"כ לדינו של הראב"ד בפירושי' לדברי רבא לעיל בהשגות פרק י"ב הלכה י"ד והוא ג"כ פי' ר"ח בתוס' שבת דף ח' ב' דפירשו הא שהעבירו דרך עליו דאמר רבא שהעבירו לפניו כנגד גופו והוא עמד במקום אחד דקמ"ל דאין זה נח אף שגופו עומד במקום אחד, ולזה השמיענו רבינו דאף שדין זה אמת הוא לדינא ולא אמרינן דהנחת גופו כהנחת חפץ דמי, התם הוא רק משום שעומד באותו רשות עצמו שמעביר החפץ, דודאי התם שפיר לא אמרינן דהנחת הגוף הוה כהנחת חפץ אלא בעומד לפוש אחר העקירה ולא בעומד מתחלתו עד סופו, וגם רבא לא הוצרך לומר בלשונו המעביר שהוא בהלוך לפי פי' רבינו אלא משום שמעביר החפץ למעלה מראשו שהוא מקום פטור ורשות אחרת, אבל למטה מעשרה בודאי אף אם היה עומד מתחלתו ועד סופו והיה לוקח החפץ מצד זה ונותנו לצד אחר לסוף ד' ג"כ היה חייב, וכל הפטור דעמד ברה"י וטלטל בר"ה הוא משום שעמד ברשות אחרת במקום פטור, כמו בעומד על האסקופה שהוא ג"כ רשות אחרת, ורק בזה הוא דאמרינן דגם עומד מתחלה ועד סוף הוה כעומד לפוש, אבל ברשות אחר לא ודו"ק

אמנם כל זה הוא רק לפירוש רש"י בין בדברי רבא ובין בדברי הסוגיא דעירובין הנ"ל, וכשנאמר דגם רבינו מפרש כפירש"י, אבל באמת נלע"ד דמשמע מפורש מדברי רבינו בפרק י"ב הלכה י"ד שאינו מפרש לדברי רבא כפירש"י דהרבותא היא מה שהעבירו מעל ראשו שהוא מקום פטור, אלא רבינו מפרש לדבריו בפשיטות יותר שאע"ג דהמוציא חפץ קל על ראשו פטור משום שאין דרך הוצאה בכך מ"מ המעביר החפץ בידו ממעל לראשו חייב דבידו בכל ענין הוה דרך הוצאה, ולזה הסמיך רבינו דין זה דרבא להא שכתב שם מתחלה דהמוציא חפץ קל על ראשו פטור ע"ש, דאי כפירש"י דהרבותא היא מחמת מקום פטור, היה לו לרבינו להסמיך דין זה בפ' י"ד הלכה ט' לדינים של מקום פטור, אלא ודאי הוא כמ"ש דהרבותא היא מה שאין הוצאה בכך להוציא על הראש, וקמ"ל דאין זה אלא כשאינו מוציאו בידו אבל כשמוציאו בידו בכ"ע דרך הוצאה היא אפילו למעלה מהראש, ולפ"ז מה דפריך עליה מהמשנה עומד אדם ברה"י ומטלטל בר"ה, צ"ל דמפרש לה רבינו ג"כ בהכי דדייק הא אם הוציא פטור אבל אסור משום דאין דרך הוצאה בכך להיות עומד ברשות זה ולטלטל ברשות אחר, ולזה פריך שפיר מדברי המשנה על רבא דאמר דכל שמוציא בידו בכ"ע דרך הוצאה היא וחייב והמשנה הרי איירי במוציא בידו ואפ"ה אמרה דפטור משום דאין דרך הוצאה בכך, וכן בשבת דף ח' ב' ג"כ מפרש לה הכי דאמרה הברייתא ואם נטל ונתן שלשתן פטורין,