זיו המשנה חלק א קו

אלא לשיטת רבנן דלא שייך ביה חיוב חטאת גם בקוטם לחצוץ בו שיניו, הא בלא"ה גם לדידהו היה אסור, אבל על ר"א דאמרו דהברייתא דלא יקטום להריח אתיא אליבי' שגזר מפורש אטו קוטם לחצוץ בו שיניו, הוה הקושיא חזקה בודאי, ור"ל דהלא חזר אתקפתא דרב אחא בר יעקב מהמשנה הזאת לדוכתי' גם לפי תירוץ זה כאשר התקיף על דברי ר"ז אמר ר"ח, ולזה אמר, אמר רב אשי כי תניא ההיא במוסתקי, ר"ל לעולם ר"א אית ליה ג"כ דברי המשנה אבל כי תניא ההיא דלא יקטום להריח אליבי' דר"א במוסתקי, והוא מוסטכי שהזכיר רבינו בפ"ט מה' ברכות ה' ו' בהדי לבונה שמברכין עליהם בורא עצי בשמים, וכן משמע מפירש"י שם דעיקר שם מוסתקי הוא בעצי בשמים אלא דגם הזפת ההוא נקרא בשם מושאל ג"כ מוסתקי על שבא משרף של עצי בשמים וריחו דומה לריח לבונה ע"ש, ור"ל עץ של בשמים הנקרא מוסתקי שהוא עץ קטן, ובקטמו הוא עושה כלי שראוי ג"כ לחצוץ שיניו ולכן בזה הוא דגזר שלא יקטום אף אם מכוין רק להריח כיון דסו"ס נעשה כלי בקטימתו, משא"כ בשבירת חבית הרי לא נעשה שום כלי בשבירתו אם אינו מכוין לשוברה בשוה כדי לעשותה כלי, ולכן מודה ביה ר"א ג"כ דלא גזרינן, ולזה שפיר מוקמינן לההיא ברייתא דקוטמו ומריח כרבנן ולא כר"א כי רצה לאוקמי הני שתי ברייתות בענין אחר במוסתקי, וברייתא השניה דלא יקטום כר"א, דאיהו גזר בעץ קטן שנעשה כלי ממילא, ורבנן לא גזרו גם בעץ קטן, ולפי האוקימתא הקודמת אזלי לטעמייהו משום שאין בו חיוב חטאת גם בקוטם לחצוץ בו שיניו, אמנם לר"י לא תלי זב"ז כלל אלא דאף דלדידי' יש חיוב חטאת בקוטם לחצוץ בו שיניו מ"מ בקוטם להריח מותר לכתחלה, וא"כ הוא יפרש ע"כ גם להברייתא דקתני בה קוטם להריח אליבי' דכ"ע ואף כר"א ואף במוסתקי שהוא עץ קטן ג"כ מותר לקטום להריח אף ע"ג דלחצוץ שיניו יש בו חיוב חטאת, וכהמשנה דשובר אדם את החבית שלא חלקה בזה כלל דאף אם עושה כלי בשבירה ג"כ לא חיישינן כיון שאינו מכוין לעשות כלי, והברייתא דאמרה לא יקטום פליגה אברייתא דאמרה יקטום ושניהם אליבי' דר"א ור"י פוסק לדינא כהברייתא דאמרה יקטום, כנלע"ד לפרש הסוגיא אליבי' דרבינו, ולפ"ז בשני דברים הוא אד מפירש"י, דרש"י פירש הא ר"א הא רבנן דקאי על ר"י דאיהו ס"ל כרבנן, ורבינו מפרש לה על רומיא דשני הברייתות הקודמים, והשנית דלפירש"י קאי רב אשי בדבריו דאמר כי תניא ההיא במוסתקי, על דברי המשנה דשובר אדם את החבית, והוצרך לדחוק עצמו דהזפת כיון שבא מעצי בשמים נקרא ג"כ בשם מוסתקי, ולרבינו קאי על ברייתא דר"א, ומוסתקי הוא עצי בשמים ממש, וא"ש זה יותר ברויחא, וגם לשון כי תניא ההיא ג"כ א"ש יותר ברויחא, דלפרש"י דקאי על המשנה היה לו לומר כי תנן, אמנם באמת שני דברים אלו אינו אלא דבר אחד כי תלויים זב"ז וד"ל

ועתה הלא דברי רבינו מבוארים בפשיטות, דשפיר התחיל בלשונו לומר הנוטל קיסם של עץ "מלפניו" דייקא, שהוא לשונו של ר"א, להורות לנו כי הוא פוסק בזה כר"א כי כן הוא דעת ר"כ ור"י וגם דעת ר"ז ור"ח וגם דעת רב אחא בר יעקב הכי הוא, וגם סוגיית הש"ס הכי הוא בדעת ר"י, ולכן פסק רבינו שפיר דקוטם לחצוץ בו שיניו חייב חטאת, ואפ"ה כתב אח"כ בהלכה ח' דכל דבר שהוא ראוי למאכל בהמה מותר לקטום גם לחצוץ בו שיניו שאין בהם תיקון כלים, כר"י דאמר הכי וכפירש"י בזה כהנ"ל, וכתב עוד דלקטום להריח מותר גם בקשים, ג"כ כר"י דפסק כברייתא השניה וכדברי המשנה דשובר אדם את החבית, ומתיר גם במוסתקי שהוא עץ קטן כי אין שום חילוק בזה לדעת ר"י, וזהו דמסיים רבינו בין שפשח עץ גדול בין שפשח עץ קטן, ולזה שפיר לא חלק רבינו בפרק כ"ג בדין שבירת חבית במידי, דודאי לדעת רבינו גם בחבית שלמה לא גזרו כלום וככל הנ"ל דלא כפירש"י בזה, וא"ש הכל לנכון בסיעד"ש ודו"ק

שוב עיינתי יותר במ"מ והנה הוא העתיק דברי הסוגיא והעתיק "אלא לא קשיא הא ר"א הא רבנן' וכמ"ש, וגם הוא מפרש דקאי על רומיא דהברייתות וכמ"ש ולא כפירש"י, ולפ"ז תימהני עליו למה לא עלה לו ליישב דברי רבינו כמ"ש ותמה עליו כ"כ, אין זה אלא כי מקום הניח לי להתגדר בו ת"ל

פרק יב הלכה ב אבל המכבה גחלת של מתכות פטור ואם נתכוין לצרף חייב

ובהשגות הקשה עליו תרתי א' דאם במתכוין חייב א"כ גם בלא מכוין פסיק רישיה הוא דגם ר"ש מודה בו, ועוד דבמס' יומא אמרינן דצירוף דרבנן הוא וחיובא ליכא, וגם הכ"מ בשם הרמ"ך תמה על רבינו בשתים אלו, ועיין במ"מ מ"ש בזה

ולעד"ן דדעת רבינו הוא כדעת התוס' ביומא שם דף ל"ד ב' שפירשו אבל הכא צירוף בלא מתכוין דרבנן הוא גם לר"מ, וא"כ כ"כ לר"ש בפסיק רישי', ולכן שפיר כתב רבינו דבלא מתכוין פטור ור"ל אבל אסור מדרבנן משום פסיק רישי', ושפיר כתב דמתכוין לצרף חייב ושני התמיהות מעיקרא ליתא לפ"ז, ומה שהקשה עוד ההשגות מהא דממתקין את החרדל ביו"ט בגחלת של מתכת, כבר כתב המ"מ בשם הרמב"ן דהתם ליכא צירוף כלל דאין צירוף אלא במים ולא בחרדל, ועל הראב"ד אני תמה דמאי מקשה מזה על רבינו, וכי לדידיה דצירוף דרבנן מי ניחא הא דממחקין את החרדל, וכי שבות דרבנן מותר ביו"ט במקום שאפשר מעיו"ט, אלא ע"כ גם הוא יאמר דבחרדל אין צירוף כלל, וד"ל

הלכה ו שכח נר דלוק ע"ג טבלא מנער את הטבלה והוא נופל ואם כבה כבה אבל הניחו מבערב אע"פ שכבה אסור לטלטלו. הנה האי הניחו "מבערב" אין לו באור וכי ברשיעי עסקינן שיניח ישראל נר דלוק בערב שבת, ועוד דהרי גם אם הניחו מבעו"י הרי בין השמשות נעשה בסיס לדבר האסור, כמ"ש רבינו לקמן פ' כ"ה הלכה י"ז ע"ש, לכן נלע"ד דט"ס דמוכח הוא והכי צ"ל "אבל הניחו אע"פ שכבה מבערב אסור לטלטלו", ולפ"ז שפיר מדייק שכבה מבערב דאלו כבה מבעו"י לא נעשה מעולם בסיס לדבר האסור וד"ל

פרק יד הלכה א ארבע רשויות לשבת רה"י ורה"ר כו' איזהו ר"ה מדברות ויערות כו'. עיין מ"מ שכתב מ"ש רבינו מדברות ויערות בכלל ר"ה הוא דבר מתמיה אצלי, שהרי פ"ק דף ו' ב' שנינו איזהו ר"ה סרטיא ופלטיא גדולה כו', והקשו וליחשב נמי מדבר דהא תני איזהו ר"ה סרטיא כו' והמדבר, ותירץ אביי ל"ק כאן בזמן שהיו ישראל שרויים במדבר כאן בזה"ז, ופירש"י בזמן ההוא חשובה ר"ה בזמן הזה אינו מקום הלוך לרבים עכ"ל, ופי' ברייתא דקתני בה המדבר הא קמ"ל דאי איכא רבים מצויין עכשיו במדבר תדיה ג"כ הוא בכלל ר"ה, וא"כ רבינו ז"ל לא היה לו להזכיר מדברות ויערים בסתם כו', ועיין כ"מ שכתב לתרץ זה בשם ר' אברהם בנו של רבינו שי"מ בזמן שישראל חונים במדבר והיו מחנותיהם סדורים בו היה לגבן כמו בקעה ושדה ובזה"ז שאין ישראל דרים בו אל כל מי שירצה להלך ועובר בתוכה הוא ר"ה וטעמא דמסתברא הוא כו'

ולעד"ן דמלבד שאין זה טעמא דמסתבר כלל לומר דבשביל שהיו מחנות ישראל סדורים בו לכן לא היו למחנות ישראל דין ר"ה והיה לגבן כמו בקעה ושדה, דאיזה ענין הוא לבקעה ושדה שהן של יחידים ואין רבים בוקעין בהן משא"כ כל מחנות ישראל הרי היו ששים ריבא בוקעים בו בכל יום: עוד הוא גמרא מפורשת להיפך דאמר ר"י אמר שמואל בריש הזורק מקושש מעביר ארבע אמות בר"ה הוה

לכן נראה לע"ד דרבינו מפרש לדברי אביי כפי' רש"י ממש דבזמן שהיו ישראל שרויים במדבר איירי הברייתא שחשב גם למדבר בכלל ר"ה, כי הוצרכה לחושבו על כי כל ישראל היו