זיו המשנה חלק א קד

מודה ליה לשמואל ע"ש, וא"כ אם ר' יוחנן ס"ל גם במסתת כשמואל אף ע"ג דדרך בנין בכך מכ"ש דאית ליה הכי בעושה נקב בלול של תרנגולים, ואיך פסק רבינו בהלכה י"ד בלול של תרנגולים כרב דחייב משום בונה ובמסתת כשמואל ור' יוחנן דחייב משום מכה בפטיש, נלע"ד דבאמת יש גם סברא להיפך, דנקב בלול של תרנגולים דמי לבנין טפי דעבדי' לאוירא משא"כ במסתת, וכדאמר שם בהצריכותא, ואי אשמעינן בהא קאמר רב משום דדמי לבנין דעבדי' לאוירא אבל שופתא כו' ובודאי עביד הך צריכותא גם לענין קמייתא לענין מסתת, דאל"כ הלא יקשה דלשמעינן תרתי בתרייתא ולא הקמייתא אלא ודאי דכוונתו הוא גם לענין קמייתא ולומר דלול של תרנגולים דמי לבנין טפי ממסתת, וכן גם בשופתא בקופינא דמרא דפסק רבינו ג"כ כרב לעיל הלכה י"ג, ג"כ י"ל דהוא דמי לבנין יותר ממסתת, ותדע דבהצריכותא אמר רק אבל שופתא בקופינא דמרא דאין דרך בנין בכך, לא אמר דלא דמי לבנין אלא דאין דרך בנין בכך, ור"ל דודאי הוא בנין גמור דבזה הרי נעשה עיקר הכלי דאע"ג דרבינו פסק דאין בנין בכלים, הכא הוא בנין גמור דזה בלא זה לאו כלי הוא כלל וכשמכניס ומחבר זה בזה אז הוא שנעשה כלי והוה בנין גמור (ועיין בתוס' שם שכתבו ג"כ קרוב לזה) אלא דמ"מ אין דרך שאר הבנינים בכך, אבל זה עצמו בודאי הוא בנין גמור, משא"כ מסתת דלא דמי לבנין כלל אלא רק קודם התחלת הבנין דרכו בכך, ולכן שפיר י"ל דר' יוחנן מודה ג"כ לרב בהנך תרתי אע"ג דפליג עליו במסתת, ולכן שפיר פסק רבינו במסתת כר' יוחנן כיון דמפורש פליג עליה דרב, ובהנך תרתי כרב כיון דלא שמענו מפורש דעת ר' יוחנן דפליג עליו גם בהן וד"ל

והנה דין המצדד את האבן דחייב משום מכה בפטיש, הוא ג"כ דברי שמואל שם בלא פלוגתא, ובודאי גם רב מודה דלא דמי למסתת כלל, דמסתת עושה מעשה בגוף האבן ושפיר י"ל שעושה בו מעשה בנין, משא"כ מצדד את האבן הרי אינו עושה בו שום מעשה אין בו משום בונה לכ"ע

אמנם הכ"מ כתב על זה וז"ל המצדד את האבן כתב הרמ"ך והוא שישים בפני' צרורות ועפר כמו שמפרש בגמ', ותימא האיך הניח הוא מלפרש זה עכ"ל

ולעד"ן דאף אם היה מפרש בגמרא הכי ג"כ לא היה ק"מ על רבינו, דזה אי אפשר לפרש אלא לשמואל לשיטתו דאמר דאף עושה נקוב בלול של תרנגולים דדמי לבנין דעבדי' לאוירא אין בו משום בונה ולכן גם זה אין בו משום בונה, אבל לרב ולמאי שפסק רבינו כוותיה בהלכה י"ד בודאי חייב בזה משום בונה, דהרי הוא בונה ממש שמשים צרורות ועפר בסביבות האבן שיהיה ליסוד הבנין, והרי זה הוא עושה מעשה בגוף האבן והצרורות והעפר, וגם דמי לבנין, ואי אפשר לרבינו לפסוק כשמואל בזה אלא כשאינו עושה שום בנין אלא שמצדדו להניחו בשוה לבד, אמנם באמת אין אנו צריכין לזה כלל, דגם בגמרא לא הזכיר צרורות כלל אלא הכי אמר, תתא בעי צדודי ועפרא, והכוונה הוא לא להביא עפר ממקום אחר ולשום בפניו אלא לצדדו להניח ביושר על העפר שתחתיו, ותדע דהרי בדברי שמואל לא נזכר עפר כלל, אלא אמר רק המצדד את האבן חייב, וכן אמר על זה, מציעא בעי נמי טינא, ומדאמר לשון "נמי" הרי משמע דגם מה דבעי בתתא בעי במציעא אלא דבעי עוד גם טינא, וא"כ וכי הדרך הוא להניח עפר במציעא, אלא ודאי דה"ק דבתתא בעי לצדדו לבד בלא טינא ובמציעא בעי לצדדו עם טינא, והצדוד הוא רק להניחו במישור ע"ג קרקע חלקה כדי שלא יטה עצמו לכאן ולכאן, ולענין זה הוא שהזכיר עפר דקרקע קשה אינו רגיל להיות חלקה אלא הוא מכוין להניח את האבן על עפר תיחוח ואז יוכל להשיבו במישור על העפר, וכן משמע מפירש"י שם, ועכ"פ רבינו בודאי מפרש הכי, וזה הלא פירש רבינו כל הצורך, וכפי הנראה דבגמרא של הרמ"ך היה הגירסא תתא בעי צרורי ועפרא ולכן כתב מ"ש וד"ל

הלכה כד הצד חי' ועוף שברשות כגון אווזין ותרנגולין ויוני עליה פטור. עיין מ"מ שכתב דיוני עליה ט"ס הוא דיוני עליה אינם ברשותו כדאיתא ריש פ' אין צדין הצד יוני שובך ויוני עליה שקננו בטפיחין ובבירה חייב עכ"ל

ולעד"ן דלפי גירסא דידיה בודאי לא ק"מ דהרי הברייתא אמרה דרק אם קננו בטפיחין ובבירה דאז אין מזונותן עליו כדאמר הש"ס שם אבל היונים הגדלים בעלי' שבבית אז בודאי גם מזונותן עליו ומה לי יונים שבבית או יונים שבעלי' וכי העלי' לאו בית הוא, אמנם גם לגירסתינו בגמרא יוני עליה וצפרין שקננו בטפיחין כו' ג"כ ודאי האי שקננו קאי גם על יוני עלי', אבל אם הם גדולים בעלי' עצמה בודאי דינם כאווזים ותרנגולים שבבית, ורבינו הלא אמר ויוני עלי' ולא זכר שקננו בטפיחין ולכן שפיר אמר פטור גם בהם וקרי להו שפיר שברשותו דודאי בעלי' ברשותו הוא כמו בביתו, אלא מחמת שהם פורחין ממקום למקום אין דרך לגדלן בבית אלא מיחדין להן מקום בפ"ע בעלי' והן הן יוני עליה והן הן יוני הרדיסיאות כנ"ל וד"ל

פרק יא הלכה א השוחט חייב ולא שוחט בלבד אלא כל הנוטל נשמה כו' בין בשחיטה או בנחירה או בהכאה חייב, החונק את החי כו' ה"ז תולדת שוחט, לפיכך אם העלה דג מספל של מים כו' חייב משום חונק. הנה בגמרא דף ע"ה אמר שוחט משום מאי מחייב רב אמר משום צובע ושמואל אמר משום נטילת נשמה, משום צובע אין משום נטילת נשמה לא אימא אף משום צובע ע"כ, הרי דלרב חייב בשחיטה שתים משום צובע ומשום נטילת נשמה, ובחניקה ובהכאה חייב משום נטילת נשמה לבד, ולשמואל גם בשחיטה אינו חייב אלא משום נטילת נשמה לבד, ורבינו שמשוה שחיטה ונחירה והכאה וחניקה להדדי, וגם מדלא אמר בשחיטה חייב שתים, ש"מ דפסק כשמואל דגם בשחיטה אינו חייב אלא משום נטילת נשמה לבד, והקשה הלח"מ שפיר דמ"ט לא פסק כרב נגד שמואל וכדפסק בפרק הקודם בהלכה י"ג וי"ד כרב, וע"ש בלח"מ שדחק עצמו מאד בזה שכתב דנראה לו לרבינו טעמו של רב דחוק ולכן לא פסק כוותי', ומי יציית לו בזה והלא הש"ס כללא כייל דהלכה כרב באיסורא בכ"מ ואיך יחלוק רבינו על כלל הש"ס מדעת עצמו בדבר שאין הכרח מהש"ס

אמנם נלע"ד דא"ש בפשיטות מאד, דרבינו לשיטתו אזיל דפסק לעיל פרק ט' הלכה י"ג דאין הצובע חייב עד שיהא צבע המתקיים אבל צבע שאינו מתקיים כלל כגון המעביר סרק או ששר ע"ג ברזל או נחשת וצבעו פטור שהרי אתה מעבירו לשעתו ואינו צובע כלום וכל שאין מלאכתו מתקיימת בשבת פטור עכ"ל, והוא דברי הסתם משנה בריש הבונה דף ק"ב ב' זה הכלל כל העושה מלאכה ומלאכתו מתקיימת בשבת חייב, וכן כתב רבינו בפרק זה לקמן הלכה ט"ו אין הכותב חייב עד שיכתוב בדבר הרשום ועומד כגון דיו ושחור כו' ויכתוב על דבר המתקיים הכתב עליו כגון עור וקלף כו' אבל הכותב בדבר שאין רישומו עומד כגון משקין ומי פירות או שכתב בדיו וכי"ב על כלי ירקות ועל כל דבר שאינו עומד פטור אינו חייב עד שיכתוב בדבר העומד על דבר העומד עכ"ל, והוא ג"כ דברי סתם משנה בדף ק"ד ב' ודברי התוספתא הביאה המ"מ שם, וא"כ איך נוכל לחייב בדם ע"ג בשר משום צביעה והרי אין זה מלאכה המתקיימת כלל דע"י הדחה ושרי' ומליחה מתלבן הבשר מיד, ואף בחבלה בחי שיש לו עור כתב רבינו לעיל פרק ח' הלכה ז' דהחיוב הוא משום מפרק ולא כדפירש"י משום צובע, ובודאי הוא ג"כ מהאי טעמא דאין זה צביעה המתקיימת, ורב לעצמו בודאי סובר דלא בעינן אלא בדבר המתקיים לבד ולא על דבר המתקיים ולכן כיון דדם ע"ג בגד הוה דבר המתקיים חייב גם בדם ע"ג בשר ופליג על התוספתא דאמרה דבעינן גם על דבר המתקיים, אבל לרבינו דפסק כהתוספתא דבעינן בדבר העומד על דבר העומד והכותב