זכרון יעקב (רמב"ם) קכד

בר פלוגתיה ביבמות (מ"ז). אבל הרמב"ם דפסק דאינו גר בימים הקדמונים עד שימול ויטבול נא מטעמא דר"ע דיליף לה מתושב ושכיר אלא מטעמא דר' יהושע דיליף לה מאבות והא דערל פסול בתרומה היינו כרבי אליעזר מגזירה שוה דתושב ושכיר דפסח. ודו"ק כי קצרתי

הלכות חגיגה פ"ב הלכה ב' קטן חיגר וכו' אפילו באחת אינו חייב לחנכו אע"פ שראוי לרפואה שאלו הי' גדול והי' בכך הי' פטור עיין מ"ל שתמה על הרמב"ם לדידן דקיי"ל כב"ה א"צ טעמא לפטור הקטן חיגר משום דגם גדול הי' פטור דכל האיבעיא לא היה רק לב"ש ועיין לח"מ שתירץ קצת דאגב אחריני נקט לה אך זהו דוחק ונראה לתרץ. דהא דנקט בעל האיבעיא דהיינו ריש לקיש (בגמ' הגירסא ר' שמעון אך בהגהת הש"ס גריס ריש לקים) אליבא דב"ש היינו בקטן חיגר בשתי רגליו דקאי אמתניתין דאיירי הכי. דמתניתין לא זו אף זו קתני לא מיבעיא חיגר שאינו יכול להלוך מחמת חיגרות דפטור אלא אפילו מי שאינו יכול להליך ברגליו כגון דמפנקי נמי פטור ואהא קמיבעיא לי' לר"ל אליבא דב"ש בקטן חיגר כה"ג אליבא דב"ש דאביו יכול להרכיבו על כתפיו אי חייב לחנכו ולב"ה ליכא למיבעי מידי אך הא אמר (בד' ג') דר' תנחום פוטר אפילו חיגר ברגלו אחת שנאמר רגלים וע"כ דמיירי ר' תנחום דהחיגר ברגלו אחת יכול להוליך ברגלו השנית דומיא דחרש באזנו אחת דקאמר נמי ר' תנחום דבוודאי הוא שומע באזנו השנית וגם אי ס"ד דאינו יכול להלוך ברגלו השנית מאי קמ"ל ר תנחום הא לא עדיף ממפנקי דתני בברייתא בשלמא מתניתין הני לא זו אף זו אך ר' תנחום מאי קמ"ל אלא וודאי דר' תנחום קמ"ל דאף אם הוא יכול להלוך ברגלו השני נמי פטור וא"כ משכחת לה איבעיא גם לב"ה הכי. קטן חיגר ברגלו אחת וברגלו השנית יכול להלוך אי חייב לחנכו דהא יכול להלוך וקפשיט נמי דפטור משום דגם אם הי' גדול הי' פטור ולכן הרמב"ם שפסק כר' תנחום הוצרך לטעם שאלו הי' גדול היה פטור ודוק בלשון הרמב"ם שכתב ואפילו באחת קאי על חיגר וסומא וחרש

הלכות חגיגה פ"ב ה' י"ג. לא יביא אדם תודה ביום י"ד מפני החמץ שבה שאין מביאין קדשים לבית הפסול ואם הביא יוצא בה ידי שמחה כמו שאמרנו. והקשה הכ"מ בשם הר"י קורקוס הא תודה אינה נאכלת אלא ליום ולילה וא"כ איפסלא לה בלינה ואין לומר שיצא בה שמחת לילה היכן מצינו בלילה ראשונה חייב בשמחה והלח"מ הוסיף לתמוה על הר"י קורקוס שכתב והיכן מצינו כו' הלא מצינו בפסחים (ע"א) ובסוכה שאין חייב בלילה הראשונה בשמחה והעלה לבסוף דדעת הרמב"ם שלינה שהוא צורך מצוה לא פסלה ולכן לא איפסל בלינה והוא פלא ודבר חדש מאד שלינה לצורך מצוה לא פסלה. וגם מה שכתב שם שהמקשה הוא ר' יוסף הבין שם בפסחים ג"כ סברת המתרץ שהוא ר' אשי שעיכב ושחט. רק הי' סבר כיון שהלינה צורך מצוה היינו לצאת בו חובת שמחה לא פסלה ור' אשי פליג עליו ואנן פסקינן כר' יוסף. א"כ עיקר פלוגתתם וסברתם חסר מן הספר ומצאתי עוד בשו"ת שאגת ארי' שאלה ס"ח שהקשה על הרא"ש והרי"ף מאבילות דמשמע מהם דשמחת הרגל חייב גם ליל א' הלא זה נגד הגמרא פסחים הנ"ל שאינו חייב בשמחה בליל א' וכן הקשה על הרשב"ם (ד' ק"ח) ד"ה ידי יין יוצא ופירש רשב"ם ידי שמחת יו"ט הא בליל ראשון אינו כלל בשמחה ולענ"ד לתרץ כל הנ"ל הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והרשב"ם כי הם סוברים כשיטת רש"י דלשאר לילות לא איצטריך קרא לשמחה כי הם בכלל הימים רק ליל ש"ע איצטריך שאינו בכלל ה"ז ימים (ע"ש ברש"י סוכה מ"ח) ומאחר שפסוק אחד מרבה ואחד ממעט מסתבר לאוקמי הריבוי על ליל ש"ע שיש שמחה לפניו ולא על ליל א' שאין שמחה לפניו וכ"ז הוא בחג הסוכות שבו כתיב המיעוט אך שמח וכן הריבוי על ש"ע אבל בפסח ועצרת שעיקר השמחה כתיב בעצרת ושמחת בחגך ופסח ילפינן מעצרת כמבואר בתוספות חגיגה (ד' ח') ד"ה ושמחת שעיקר מצות שמחה מעצרת גמרינן וליכא שום מיעוט על ליל יו"ט א' גם בליל א' מחוייב לשמוח אך במה ישמח הלא בעיו"ט לא יוכל לשחוט בהמה לצורך שמחה. ע"ז נשיב דיכול לשמוח בכסות נקי' וביין ישן. וכמו שאם חל יום טוב הראשון של חג דמבואר בפסחים (ד' ע"א) שמשמחו בכסות נקי' ויין ישן ועיין בסוכה (דף מ"ב) תוס' ד"ה לולב. שכתבו ג"כ כה"ג. ונמצא מתורץ קושיית הכ"מ ולח"מ על הרמב"ם דהא הוא קאי על ע"פ ולכן יוצא ידי שמחה כן מתורץ קושיית הש"א על הרי"ף והרא"ש והרשב"ם דנוכל לומר דאינהו נמי מיירי בשאר ימים טובים חוץ מחג הסוכות. אך נכון נתרץ לפ"ז מאי מקשה ר"א בפסחים (ע"א) על ר' יוסף דאלת"ה שעיכב ושחט הא מתניתא מאן תני לה בן תימא לבן תימא איפסילא בלינה אלא ש"מ שעיכב ושחטה ולפי דברינו הלא נוכל לתרץ גם לבן תימא כי בליל א' של פסח חייב בשמחה לכן קאמר שיוצא בה בשמחה היינו שמחה של לילה וכמו שהקשה קרוב לזה גם הש"א בשאלה הנ"ל. ע"ז נתרץ דקושיית ר' אשי אינה מן הרישא דתני בה יוצא בה משום שמחה כי אם אסיפא קושייתו דתני בה ואינו יוצא בה ידי חגיגה דבלילה ראשונה פשיטא דאינו יוצא משום חגיגה של חמשה עשר דאז אינו זמנה של חגיגה כלל כי עיקר זמנו של חגיגת חמשה עשר אינה אלא ביום אצל ראית פנים שאז חייב להביא עולה ראי' ושלמי חגיגה כי בפירוש כתוב וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים ולא לילות וכן משמע בירושלמי חגיגה פ"א שאין חגיגה בלילה רק מה שאמר בירושלמי ששמחה ג"כ אינו בלילה משמע ג"כ אפינו בפסח כיון שאין זמן חגיגה אז. בזה מחולק הירושלמי עם תלמודא דידן דבירושלמי הוא נותן טעם שאינו זמן חגיגה. אבל בבבלי הטעם כאין שמחה לפניו ומהפסוק והיית אך שמח שזה נאמר רק בחג הסוכות ואנן קיי"ל בזה כהבבלי אך בזה נקטינן כהירושלמי דאין חגיגה בלילה וא"כ פשיטא שאין יוצא בה משום חגיגה ובפרט לבן תימא דבשלמא לרבנן שאמרו דחגיגת ארבעה עשר נאכלת לשני ימים ניכל לדחוק ששחט עיו"ט ונשאר על מחר ואהא קאמר דאינו יוצא במה שנשאר בה מאתמול משום חגיגת חמשה עשר אבל לבן תימא אפסיל לי' בלינה ופשיטא דבלילה אינו יוצא בה משום חגיגת חמשה עשר. כי זמן חגיגה אינו בלילה

שוב מצאתי בקונטרס אחרון של השאגת ארי' שכתב ג"כ בשם חכם אחד כדברי שהקושיא הוא מסיפא ושמחתי ע"ז. ואם יקשה לך לשון הרמב"ם פ"ב הלכות חגיגה הלכה י"א ז"ל. מי שהי' לו שלמי נדר או נדבה ושחטן בעיו"ט אע"פ שאכלן ביו"ט אינו יוצא בה ידי חובת חגיגה שאינה באה אלא מן החולין אבל יוצא