זכר ישעיהו (רמב"ם) פג

ואע"ג דבגמרא נקיט זה לענין שמירה ורבינו נקיט בלישנא לענין שאלה. הנה כבר כללא כייל רבינו סוף הפרק דחד דינא אית להו בענין שמירה בבעלים. ועוד דהא בהא דהשאילני היום ואשאילך למחר באמת אין לזה דין שואל כלל רק דין ש"ש וכמ"ש בפ"י משכירות. ועי' בש"ך (סי' קע"ו) שהאריך בדין זה דשותפין נעשין ש"ש ותמה על אשר לא הזכיר הרמב"ם דין זה:

אבל לענ"ד דברי הגמרא דב"ב הם הם אשר לימד אותנו הרמב"ם כאן והנה יצאו דבריו כעמר נקי. והנה מרן הש"ך הזכיר שם תשובת רבינו שהובאה במוהר"ם אלשקר לסעד והוא דחה אותה וכתב אשר בלי ספק ט"ס נפל בתשובת הרמב"ם. והנה מצאתי ראיתי תשובה זו נדפסה לפנינו בשוית הרמב"ם והיא ממש כפי שהעתיקה המוהר"ם. וז"ל ראובן הפקיד אצל שמעון ושמעון אצל ראובן. אחר זמן פשע אחד מהם וכו' אין דנין בזה דין שמור לי ואשמור לך. ואין זו שמירה בבעלים עד שיאמר לו בשעה שהפקיד אצלו וכמי ששאל את הפרה ובעליה עמה בשעה אחת עכ"ל תשובת רבינו. והש"ך הוסיף תיבה אחת שצ"ל ואין זו [אלא] שמירה בבעלים אבל לענ"ד נראה דכוונת רבינו כפשוטו דאין דנין שמירה בבעלים רק כשהודיעו בשעה שהפקיד שהוא עצמו נשאל ג"כ וידע המפקיד שיש כאן ענין שמירה בבעלים. וגבי שמור לי ואשמור לך בעינן דוקא הכי שיפרשו דבריהם זה לזה שמור לי ואשמור לך. אבל כשהפקידו זה לזה סתם ולא נתכוונו כלל לענין שמירה בבעלים אז אין דנין בזה דין שמירה בבעלים. זהו כוונת רבינו ודבריו ברורים ומיוסדים ע"פ הסברא. וכן כה"ג כתב לעיל נשאל העבד שלא מדעת רבו אינה שאילה בבעלים ועיי"ש בהה"מ שכתב זהו פשוט וכו' אלמא דבעינן דוקא שיתכוון לדעת שהוא בעצמו נשאל לו:

ג ודאתאן עלה בקושית התוס' הנ"ל מאי קמ"ל שמואל מתני' היא שמור לי ואשמור לך ש"ש. הנה נראה לענ"ד למימר (ואף לפי' הרשב"ם דקאי על חפץ של שותפות) דלא דמי להתם דהא שמואל איירי בשמירת אותו חפץ שהם שותפין בו (כמ"ש לעיל) וא"כ ה"א דאינו ש"ש הואיל דאלו מיגנב תו לא יקבל שכרו שלא יהיה עוד לחבירו למחר לשמור עוד חפץ זה דכבר נגנב לזה קמ"ל דמ"מ הוי ש"ש בהאי הנאה שהי' מובטח בשמירת חבירו למחר אלו לא נגנב:

וזהו לא שמעינן ממתני' דבב"מ דהתם איירי בשני ענינים נפרדים זה שומר לזה חפץ שלו היום ונגד זה השני ישמור למחר חפץ שלו. וע"כ שפיר הוא ש"ש. דאף אם מיגנב הרי יקבל שכר זה אבל שמואל קמ"ל רבותא טפי וכמ"ש. וכמו בהא דאומן דהוי ש"ש הואיל דתפיס אאגרי' אע"ג דאלו מיגנב אין לו שכר. ויש לעיין התם בדיני ש"ש נידון פרט זה ובמקומו דרוש אדרשנו. ועי' ה' פרה אדומה (פ"ח ה"ו) קדש לי ואקדש לך וקדשו זה לזה הראשון כשר והשני פסול שהרי קידש בשכר. והקשה שם הכ"מ הא גם קידוש הראשון הוא בשכר:

שיקדש לו חבירו. ותי' מ"מ בשעה שקידש לא נתן לו חבירו דבר אעפ"י שאמר לתת לו לא מיקרי עושה בשכר. וא"כ לפי סברא זו של הכ"מ אמאי הכא בנ"ד הוי הראשון ש"ש הרי עדיין לא שמר לו השני. אך אין לדמות ענין שכר של שומר לענין שכר של קידוש. ובלא"ה הכ"מ משנה שם שפיר תי' אחר ועיי"ש ברע"ב שלא נתן טעם כלל דפסול מטעם שכר רק משום מלאכה ויש להאריך שם ואכ"מ:

ועיין בשיטה מקובצת ב"ב התם דנראה שהיה לו בזה גי' הקדמונים אחר דברי ר"פ כדתני' שמור לי ואשמור לך השאילני ואשאילך וכו' ככל הברייתא אשר הובאה בב"מ (דף פ"א ע"א) וגם על זה סיים ר"פ לפרש דאמר לי' שמור י היום וכו' והמעתיקים דלגו כל זה וטעו בין אר"פ קמא לאמר רב פפא בתרא:

(קו' חדתא) וקשיא לי לכאורה מילתא חדתא לפי' פי' הקדמונים בדברי שמואל דאיירי על איזה חפץ מהשותפות גופי' ואמר שמור לי היום ואני אשמור לך למחר אז הוי ש"ש. ומתחייב בודאי ולא מיפטר מטעם שמירה בבעלים כיון דהשותפין אינם משועבדים היום. וקשיא לי אכתי האיך מחייבין לי' והלא בעיא דלא אפשטא היא שאל משותפין ונשאל לו אחד מהם מהו. כולו בעליו בעינן והא ליכא או דלמא מהאי פלגא דידי' מיהו מיפטר. ומשמע סתמא דלישנא דהספק הוא רק על האי פלגא דידי' אבל על כולה בודאי אין השואל פטור אבל מסתימת לשון רבינו בסמוך נראה דהספק הוא על כל התשלומין שכתב סתם הרי זה ספק אם הוא שאלה בבעלים אם אינה לפיכך אם מתה אינו משלם:

הרי דסתמא קאמר. ונראה דרבינו הי' מבאר איבעיית הש"ס דבתלתי צדדי נסתפק אי בעינן כולו בעליו וליכא ומתחייב הכל או בעליו ואפילו מקצת בעליו ומיפטר מן הכל (וכעין שאמרו שה אפילו מקצת שה. ועי' ט"ז ה' אתרוג ודוגמות רבות לזה ואכ"מ) או דלמא דפלגינן זכותי' ומהאי פלגא דידי' מיהו מיפטר. כן נראה שביאר רבינו (והא דלא חילק זה הש"ס לשתי איבעיות לומר ואת"ל כולו בעליו בעינן מהאי פלגא מיהו וכו' דאז אם אמר הך ואת"ל בפירוש הי' הך ואת"ל כעין הכרעה דכך היא סוגית הרמב"ם בכל מקום כידוע משא"כ כשלא אמר ואת"ל בפירוש אע"ג שהוא מוכרח מ"מ לא הוי הכרעה. כ"כ האי כללא הלח"מ כאן סוף דין יו"ד. וע"כ ספק ממונא אוקי אחזקתי' דמיפטר השואל לגמרי ואין מוציאין מידו כלל. וכן נראה סתימת לשון המחבר. שוב ראיתי בקצה"ח (ססי' שמ"ו) שהעיר ג"כ בדין זה אם הוא פטור רק מהאי פלגא. אבל לענ"ד כמ"ש. ויש עוד לפלפל מ"ש מהא דגנב משנים והודה לאחד דאמרינן אפילו חמשה חצאי בקר עיי"ש ואין להאריך:

ונשוב לענינינו. הנה מעתה יקשה בנ"ד גבי שותפין שאמרו זה לזה שמור לי ואשמור לך דאמרינן דלא הוי שמירה בבעלים. כיון שכולם נסתלקו עי"ז. ואמאי נהי שהם כולם כמאן דליתנייהו גבי' הא סוף סוף הוא עצמו יהיה נחשב אל עצמו גופי' כבעליו עמו והרי הוא ג"כ אחד מהשותפין. ומה אלו הי' מוסר לשומר אחר והיה הוא לבדו נשאל, לאותו שומר הרי אותו שומר היה מיפטר מספיקא דדינא הנ"ל דשואל משותפין ונשאל לו אחד מהם דאין מוציאין מידו וכמ"ש. א"כ השתא נמי שהוא בעצמו הוא השותף והוא השומר יהיה ג"כ מיפטר מטעם מקצת בעליו עמו דאין מוציאין ממנו. ואמאי חייבו שמואל כשומר שכר. וזהו קושיא חריפתא לכאורה (ועי' כה"ג בפ' מרובה בגנב משל שותפין והודה לאחד וכו' ופשיט לי' ממתני' שגנב משל אביו וכו' והא כיון כשמת אביו כמאן דאודי לעצמו דמי עיי"ש. ועי' מ"ש כה"ג פ"ב ה' שכירות):

(תי' נכון) ונראה לענ"ד לומר דכה"ג היכא שהשותפים עשו ביניהם שמור לי היום ואשמור וכו' הנה בכה"ג כיון דלענין שמירה נתפרדה החבילה. אז כששאל אחר מהם ונשאל לו אותו שותף שהוא משמרתו. אין זה שייך כלל לשארי שותפים. ושאילת אותו שותף בתורת שאילה בבעלים לא מגרע כחם כלל. כיון דמנתקי מזה לענין שמירה ע"י התנאי שביניהם. הלכך אף אם אותו האחר פטור לגמרי מפני שאילה בבעלים (ובפרט שאותו שותף הרי הוא בעלים גמורים ביום משמרתו). הנה אותו שותף מחוייב לשלם להשותפים חלקם. דלגבי דידהו לא הוי כלל שמירה בבעלים. (ועי' מה שפלפלתי עוד עפ"י סברא זו בה' שכירות (פ"ב דין ג' אות ב') ליישב קושיית הש"ך בדרך פלפול עמוק בס"ד). ולפ"ז לק"מ קושייתי דבנ"ד שאמר לו שמור לי היום וכו' אין עוד לזה השותף דין שאילה בבעלים דמיגררי אבתרי' גם השותפין כולם:

(קו' ותירוץ) ה תו יש לכאורה להקשות קושיא אלימתא בהך סוגיא דילן דהשותפין נעשין ש"ש. דהנה לפי המבואר ברמ"א (סי' שמ"ו סי"ז) אשה ששאלה מאחר לא מיפטר הבעל מטעם שמירה בבעלים. כיון דאין החפץ