זכר ישעיהו (רמב"ם) לח

על כל אופן ואופן שנופל תחת הספק שהוא יהי' נברר:

ואמנם משונה הוא גבי הא דהלוקח יין וכו' דמיחל ושותה מיד קודם שיפריש בפועל על סמך ברירה דאח"כ כשיפריש. והלא אז אח"כ כשיפריש תו ליכא באפשרות כלל שיהיה נברר אותו יין ששתה מקודם. ואיך שייך אז לומר הוברר הדבר אשר אלו ב' לוגין הנפרשין עתה הם הם שקבע אז בדיבורו מקודם ומה ששתה חולין הי'. והלא בהכרח כך הוא דמה ששתה כבר ליתא בעולם עכשיו שיהי' נכנס תחת הברירה. ותדע דאטו התם במחיר כלב דאמרינן נברור חד מינייהו נגד הכלב ואידך נשתרי הכי נימא שיתחיל להקריב ביני וביני קודם שיברור על סמך אשר אח"כ לבסוף יניח חד ויאמר שהוא נגד הכלב הא בודאי ליתא. דבמאי נפקי הני שהקריב מכלל ספק מחיר כלב בשעה שמקריבן. דאח"כ בשעה שיתברר לא יהיו בעולם להתברר שהם מהמותרין. וע"כ הא דאמרינן ונברור חד מינייהו היינו בשעה שהם כולם לפניו ולא התחיל להקריב מהם. וכן כאן בהלוקח יין כשאומר ב' לוגין שאני עתיד להפריש וכו' והיתה השאלה שנרצה לאסור תיכף ולא יועיל הפרשה אף קודם שתיה להתיר בשתיה מטעם דהתו"מ מעורבין בזה אז שפיר שייך ברירה דאותן שהופרשו הוברר שהם הם התו"מ וכל השאר מותר. ונמצא דבשעה שנתברר יש הכל בשלימות ונכנס תחת הבירור. אבל איך מותר להתחיל ולשתות על סמך שיתברר אח"כ. הא אח"כ בשעת הבירור ליתא עוד בעולם כלל מה ששתה מקודם. והאיך נכנס תחת הבירור וכמ"ש. ואפשר לפרש דהא דאמרינן בזה ברירה לא קאי על התו"מ שמפריש אח"כ לבסוף בשעה שכבר שתה השאר דהא ליתא וכמ"ש. אלא קאי על זאת שהוא שותה. דהוברר הדבר שהוא החולין. ועל שעת השתיה הוא דאמרי' ברירה. ואתי שפיר דהא אז כששותה מהיין שפיר כל חלק וחלק נכנס תחת הבירור ויוכל לעלות בידו שהוא החולין. כל זה נראה לי ברור בס"ד עפ"י עומק העיון:

ו והנה רבינו פסק לקמן (ה' מעשר פ"ט הל' ז' ח') וז"ל המזמין את חבירו שיאכל אצלו ואינו מאמינו וכו' אומר מערב שבת מה שאני עתיד להפריש למחר וכו' מפני שמותר אדם להתנות תנאים אלו על דמאי אעפ"י שאינו ברשותו אבל בודאי אינו מתנה אלא על דבר שברשותו. כיצד היו לו מאה תאנים של טבל והוא בבהמ"ד ומתירא שמא תחשך וכו' אומר שני תאנים שאני עתיד להפריש וכו' ולמחר מפריש ואוכל וכו' ואינו כמתקן בשבת שהרי הקדים תנאי. וטבל שיש עליו תנאי זה מותר לטלטלו בשבת קודם שיפריש ונותן עיניו בצד זה ואוכל השאר עכ"ל. ודלא כמ"ש התוס' (יומא דף נ"ה סע"ב) וז"ל אבל וודאי אפילו קרא לו שם מערב שבת אסור להפרישו בשבת עכ"ל. ולפ"ז יקשה לדעת רבינו גם הכא בהלוקח יין מבין הכותים ערב שבת עם חשיכה דמתנה ואומר ב' לוגין וכו' למה לא יפריש למחר התו"מ בפועל קודם שיתחיל לשתות. ודוחק לומר דסבר אין ה"נ דיכול להפריש בשבת מקודם. והני רבנן דאסרי לא אמרו רק דאסור לשתות קודם ההפרשה אבל לא באו לכלל דין ההפרשה בעצמה אם מותרת או לא. כל זה נראה דוחק עצום. דא"כ הוה להו לפרושי ולומר לא ישתה עד שיעשר מקודם. ויש לומר נהי דאף בטבל ודאי היכא שהתנה מע"ש יכול להפריש בשבת. היינו אם התנה ע"ש מבעוד יום. אבל כשהתנה עם חשיכה תו לא מצי להפריש אח"כ בשבת. דא"כ שוב תהי' נעשית הפרשה גמורה בשבת. דהשתא ומה באותה שעה עצמה עם חשיכה כשאומר שני לוגין וכו' אסור אז להפריש בפועל. ולא הותר רק להתנות (כמ"ש לעיל בשם התוס' והר"ש) ק"ו דאסור אח"כ בשבת עצמה לגמור ההפרשה ממש כל זה נראה לענ"ד ברור. ובאמת יש עוד לספוקי. אי הך דינא דמפריש טבל בשבת על סמך שהתנה עליו מע"ש. אי שייך ג"כ ביין או דוקא בפירות. דביין מהראוי לאסור דדמי לקובע המעשרות בשוליה דאסור לשתות מפיה. וכמ"ש לעיל. ודברתי מזה במק"א:

ז ובהתבונן היטב על הסברא אשר הצעתי למעלה (אות ד') דהיכא דבעינן שיהי' מקודם ניכר בפועל החלקים המעורבים אינו מועיל ברירה. הנה עפ"ז לא יכולתי להבין דברי התוס' במס' ע"ג (דף ס"ד ע"ב) גבי הא דאמרי' דרוצה בקיומו אסור בע"ג. ואמאי תנינן גר וע"ג שירשו אביהם ע"ג גר יכול לומר לו טול אתה ע"ג ואני מעות. והלא רוצה בקיומו שלא יגנובו ושלא יאבדו. ומשני רב פפא ירושת הגר קאמרת שאני ירושת הגר דאקולי בי' רבנן. תנ"ה בד"א שירשו אבל נשתתפו אסור. וכתבו התוס' דאלו מרישא דגר וע"ג שירשו דיכול לומר לו טול אתה ע"ג ליכא למשמע לזה דטעמא משום דהקילו בירושת הגר. דהוי אמינא דבדין הוא מטעם ברירה. אבל מברייתא דנשתתפו מייתי שפיר דודאי אין טעם ההיתר מכח ברירה. דא"כ אף בנשתתפו הי' מותר עכ"ל. והדברים תמוהים לענ"ד. דמה יועיל כאן ענין ברירה נגד האיסור דרוצה בקיומו. בשלמא בכל מקום היכא דיש תערובות איסור שפיר מועיל ברירה דאמרי' הוברר הדבר למפרע שהוא הוא האיסור הנברר עכשיו. אבל הכא בירושת גר וע"ג אף אי נימא אחר החלוקה הוברר הדבר שזה הוא חלק הע"ג בשעת נפילת הירושה סוף סוף קודם שנתחלק בפועל הרי הישראל רוצה בקיומו של הכותי שלא יגנובו דאלו מיגנב חלק הע"ג קודם החלוקה יפסיד הוא. והרי הדברים ק"ו ומה כשמגיע לו חוב מכותי ואמר לו הכותי המתן עד שאמכור ע"ג ואביא לך. אזי אסור לו לקבל הדמים משום דרוצה בקיומו עד שימכרנה הע"ג ואעפ"י שהע"ג היא שייך כעת ממש להכותי. מכ"ש הכא קודם החלוקה שעדיין חלקו אדיקא בי' ובודאי רוצה בקיומו של החלק השני שהוא ע"ג פשיטא דיהי' אסור. אף דאמרינן יש ברירה והוברר הדבר למפרע שע"ג הוא חלק הע"ג וצ"ע:

ח חיזוק לסברתינו הנ"ל דלאו לכל ענין מועיל ענין ברירה. הנה נוכל להביא מהא דאמרינן במנחות (דף מ"ב ע"ב) לענין צביעת תכלת. וש"מ (מדקלינן להאי טעימא בנורא) דטעימא פסולה דבעינן צביעה לשמה. ויש להבין הא מצי לעשות לשמה ולכוון הכי לומר בשעה שטועם באם שיהי' עולה מן היורה צבוע היטב יהי' לשם תכלת למצותה. והתוס' נראה שהרגישו בזה וניחא להו דמש"ה לא נחשב עי"ז כלשמה דדמי למנחה שנקמצה לשמה ושלא לשמה עיי"ש. וסברתם צ"ע. וחד מן חבריא רצה לומר דאפשר דבאמת מהני כשהתנה הכי ומיקרי לשמה. אך כוונת הש"ס הוא דמש"ה קלינן להטעימה כדי להורות הלכה דבעינן לשמה (כדמצינו בכ"מ דעבדי רבנן הכי שהתלמידים יתלמדו. ע"ד ראה מעשה ונזכר הלכה ואומרים ש"מ כך וכך). אמנם ז"א דמבואר בענין דטעימה פוסלת בכל ענין וכן קאמר הש"ס לעיל חוששין לטעימה. הרי דטעימה בעצם פסול ולא מהני אף אם ילמדו את הצובעים להתנות בזה כשיעלה הצבע יפה יהי' למפרע לשם תכלת. אך לסברתינו יובן היטב דבכה"ג לא מקרי כוונה לשמה כיון דבשעת מעשה עדיין בספק אם יהי' עולה יפה הצבע תכלת. ואנן בעינן בשעה שמכוון לשם מצוה יהי' ברי לו שהמצוה נעשית. ועי' כה"ג בתר"י ספ"ח דברכות גבי השמש מברך על כל כוס וכוס. ומכאן נראה דהמלכת ספק שמה המלכה עייש"ה ודוק. וכד אתינן לשחיטת קדשים יש לחקור בהרבה דינים איך מועיל תנאי לומר הוברר הדבר למפרע. ועי' תוס' מנחות (דף מ"ח ע"א ד"ה מושך) דשחיטה דהני כבשים לא קבעה וכו'. וצ"ע בכמה מקומות כיוצא בזה ועי' מ"ש בה' בכורות פ"ח לענין מע"ב:

פרק תשיעי הלכה ז'. אבל על ודאי אינו מתנה אלא על דבר שברשותו. כיצד. היו לו מאה תאנים של טבל והוא בבהמ"ד ומתירא שמא תחשך ואינו יכול לעשר בשבת אומר וכו' ולמחר מפריש ואוכל. וצריך לרחוש בשפתיו בשעה שמפריש זו אחר זו ואינו כמתקן בשבת. שהרי הקדים תנאי