זכר ישעיהו (רמב"ם) כט

ללבשו אף שלא בעידן עבודה. ולא קרינן ביה לעמוד לשרת. איברא דעל זה מצינו לומר אליבא דהרמב"ם לשיטתי' דמש"ה לא קאמר הש"ס הכי דהא גם מעיל אינו מותר ללבוש רק בשעת עבודה דאז מן הדין פטור מציצית. משא"כ שלא בשעת עבודה שוב אסור משום שאין בו ציצית. אך מ"מ לא מתרץ הש"ס הכי על כיפה שאין בו שום איסור ללבשו אף שלא בעידן עבודה ולכן לא קרינן בי' לעמוד לשרת. משא"כ אבנט שהוא רק לעמוד לשרת אלא ודאי כדעת הראב"ד דאף אבנט מותר ללבשו אף שלא לצורך עבודה. וא"כ שוב דמי לכיפה כן נ"ל קצת ראיה. אבל עכ"פ שיטת הרמב"ם הצלנו מהקושיות שטענו עליו:

הלכות מתנות עניים ספ"ב. מי שלקח את הפיאה ואמר הרי זה לפלוני עני אם עני הוא זה שלקח מתוך שזוכה בו לעצמו זכה בו לאותו פלוני ואם עשיר הוא לא זכה לו אלא יתננה לעני שנמצא ראשון ע"כ. מקור דין זה הוא במס' פיאה ומבואר בפ"ק דמציעא. ויש קצת לפלפל בזה בליבונא וחידודא לענ"ד:

א אמרינן בפ"ק דב"מ (דף ט') אנן התם מי שליקט את הפיאה ואמר הרי זו לפלוני עני ר' אליעזר אומר זכה לו וחכ"א יתננו לעני הנמצא ראשון. אמר עולא אריב"ל מחלוקת מעשיר לעשיר ר"א סבר מיגו דאי בעי מפקיר נכסי' והוי עני וכו' ומיגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' וחכ"א תרי מיגו לא אמרינן. א"ל רב נחמן לעולא ולימא מר מעני לעני מחלוקת. כלומר ופליגי בחד מיגו דזכי לנפשי' דר"א סבר האי מיגו אמרינן וחכ"א אפי' חד מיגו דזכי לנפשי' לא אמרינן ואתיא מתני' דהי' רוכב עכ"פ כרבנן א"ל וכו' ופי' רש"י מי שליקט את הפיאה באינש דעלמא איירי ולא בבעל השדה דאי בבעל השדה לא אמר ר' אליעזר זכה דליכא מיגו דזכי לנפשי' דאפי' הוא עני מוזהר הוא שלא ללקט פיאה משדה שלו כדאמר בשחיטת חולין (דף קל"א ע"ב) לא תלקט לעני להזהיר לעני על שלו עכ"ל. ואמנם הר"ש במס' פיאה פי' עפ"י הירושלמי דמתני' בבעל השדה איירי וכן נראה לכאורה בפי' רש"י בפ"ק דגיטין שחזר בו שפי' שם מי שליקט וכו' בעה"ב עשיר שליקט את הפיאה וכו' הרי שפי' דמלקט זה הוא הבעה"ב אבל באמת זה אינו דכוונת רש"י באמרו בעה"ב עשיר לאו הבעל השדה קאי. רק סתם בעה"ב דעלמא וז"פ:

והנה קצת נראה מלישנא דמתני' דבבעל השדה איירי מדאמר וחכ"א יתננו לעני הנמצא ראשון. והשתא אי באינש דעלמא איירי. קשה למ"ד מעני לעני מחלוקת הרי דמיירי שהמלקט הוא עני. א"כ למה יתננו לעני הנמצא ראשון לימא סתם לא זכה לו ויעכב לעצמו בתורת עני. אלא ודאי דבבעל השדה איירי ולא יוכל לעכב לעצמו אעפ"י שהוא עני מטעם לא תלקט וכו' להזהיר לעני על שלו. ואמנם קושיית רש"י על זה היא קושיא עצומה דהאיך אמרינן בבעל השדה מיגו דאי בעי מפקיר נכסי' והוי עני וחזי לי'. והא אף אם יהי' עני יהי' מוזהר ללקט בשדה שלו:

(קו' בגמ' דב"מ) עוד קשיא לי על פי' זה קושיא אלימתא לכאורה. דהנה מפשטא דמתני' מבואר דזה המלקט הוא מקנה לפלוני עני ע"י הלקיטה שהיא כמגביה מציאה לחבירו. וא"כ אי בבעל השדה איירי קשיא טובא הא מצי להקנות לפלוני עני באמירתו גרידא ע"י חצירו. ר"ל שיאמר יזכה שדי לפלוני עני. ומנא אמינא לה קנין כזה מהא דאמרינן במס' נדרים (דף למ"ד ע"ב) היתה לפניו ככר הפקר ואמר ככר זו הקדש וכו' ומפרש שם הר"ן דעל ידי ד' אמותיו הוא מקנה הככר להקדש כמו במגביה מציאה לחבירו ה"נ באומר ד' אמות שלי יזכו ככר זה המונח בם להקדש קנה הקדש. וממילא הדין הכי במקנה להדיוט דמנ"ל לחלק. ומכ"ש ע"י חצרו דעדיפא מד' אמות. בודאי יוכל להקנות לפלוני דבר הפקר הנמצא בהחצר. וא"כ ה"נ אם הוא הבעל הבית הרי יוכל להקנות לפלוני דבר הפקר הנמצא בחצרו. וא"כ ה"נ אם הוא הבעה"ב הרי יוכל להקנות את הפיאה לפלוני עני ע"י חצרו. כן יקשה לפי' הר"ש דבבעל השדה איירי:

ונראה לענ"ד לתרץ שתי הקושיות יחד בדרך מושכל ונחמד. דהנה על קושיית רש"י לפי' זה הא אפי' עני מוזהר על שלו. מתרץ הרא"ש בפי' לזרעים שם דלק"מ. דכיון דאמרינן מיגו דאי בע"י מפקיר נכסי' וכו' הרי יפקיר גם לשדה זו ותו לא יהי' בעל השדה ויהיה מותר ללקט הפיאה (ואף אם אין השדה שוה חמישים זוז הרי אין צורך להפקיר גם שדה זו כי היכא דיהיה עני. הנה נהי שאינו צריך להפקירה בשביל כך. הרי סוף סוף הא יש בידו להפקירה ושפיר שייך לומר גם בזה מיגו דאי בעי מפקיר להאי שדה ולא יהיה עוד בעל השדה וז"פ) כן תי' הרא"ש פירוש הר"ש והוא נאה ומתקבל:

ומעתה מתורץ היטב גם מה שהקשיתי הא בעל השדה יוכל להקנות לפלוני עני ע"י חצרו. הנה לפי תי' הרא"ש הא לא אפשר דאם יהי' מקנה לפלוני רק ע"י חצרו שוב לא מצינו למימר בי' מיגו דאי בעי הוי מפקיר להאי שדה דהא כשיפקירנה לא מצי להקנות ע"י זה החצר. ונמצא בזה הוא תרתי דסתרי ויקובץ שני הפכים בנושא אחד. שאם נשאל במה קנה פלוני. נשיב לפי שבעה"ב זיכה לו בשדה זו בתורת חצר ואם נשאל איך יש לו לבעל השדה גופי' כח להקנות הפיאה הא לא יוכל לזכות בה לנפשי'. הנה נשיב משום מיגו דאי בעי מפקיר להאי שדה הרי שהסבות הגורמות לקנין זה לפלוני הן מתנגדות זו לזו מצד אחד הוא בא בכח מפני שהשדה היא שלו. ומצד השני נאמר ההיפך מיגו דאי בעי יפקירנה ולא תהי' שלו. וע"כ הסברא מכרעת שאין מקום כלל באופן זה להקנות לפלוני עני. וע"כ שפיר קאמר במתני' דזוכה לפלוני עני רק ע"י לקיטתו כמו מגביה מציאה לחברו. אבל לעולם בבעל השדה איירי:

ואמנם אכתי קשה אי טקים למתני' בבעל השדה ומטעם מיגו דאי נמי הוי מפקיר להאי שדה יקשה א"כ האיך מחלק עולא בין עני לעשיר. דבעשיר איכא תרי מיגו ובעני חד מיגו ומוקי למתני' בעשיר. ור"נ נמי דקאמר לי' לימא מר מעני לעני מחלוקת דליכא רק חד מיגו אבל עשיר וכו'. והא לפי מה שפי' הר"ש וביאר הרא"ש הרי גם מעני לעני בהכרח נסמוך ג"כ אמיגו. היינו מיגו דאי בעי מפקיר לאותה שדה ומיגו דזכי לנפשי'. ויש לפרש לשיטת הר"ש דבהא גופא שקלי וטרי עולא ור"נ. עולא מפרש מעשיר לעני היינו בבעל השדה וקרי לבעל השדה עשיר. הואיל שהוא אסור באותה פיאה כמו עשיר. וסבר ר"א זכה לפלוני דמיגו דאי בעי מפקיר לנכסי'. היינו לאותה שדה ויהיה כעני דעלמא ומיגו דזכי לנפשי' וכו'. וקאמר לי' ר"נ ולימא מר מעני לעני מחלוקת. היינו בעני דעלמא דליכא רק חד מיגו דזכי לנפשי'. אבל מעשיר לעני. היינו בבעה"ב גופי' דבעי ג"כ מיגו דאי בעי מפקיר להאי שדה בזה כ"ע מודים דתרי מיגו לא אמרינן. כן נראה ליישב פי' הר"ש:

(תמיהה בכו"פ) ב וראיתי להכרתי ופלתי (סי' ס"א סק"ה) שהקשה בגמ' דילן וז"ל:

ויש להבין איך ס"ד להגמ' דחולין (דף ק"ל ע"א) דר"א לית לי' הא דר"ח המזיק מתנות כהונה פטור. והא ר"א ס"ל מי שנטל את הפיאה ואמר הרי זו לפלוני עני רא"א זכה לו. וקאמרינן אפי' בעשיר לעני דמיגו דמפקיר נכסי' והוי עני וחזי לי'. ואיך יפקיר נכסיו הא יחזור ויזכה בו שנית דכי ישליך הונו בחוץ