זכר ישעיהו (רמב"ם) כד

א"צ הזאת שלישי ושביעי כמו שאר כל אדם. כדי שיעלו לו ימי טומאה בנזירותו. וקשה לפ"ז בהא דטרח הש"ס בפ"ק דיומא בהזאת כה"ג בשבעה ימים קודם יוה"כ משום ספק טומאת מת. ומסתברא דהחשש הי' רק שמא יגע בכלים שנטמאו במת. דבמת עצמו חששא רחוקה שיהיה אפשר להטמא דהא כל ישיבתו הוא במקדש. וגם כל הר הבית הוא כפין ע"ג כפין. וא"כ הרי יש תקנה להדירו בנזיר דא"צ הזאת מי חטאת כשנטמא בכלים שנטמאו במת. אלא ודאי דלא אפשר להדיר כה"ג בנזיר משום הגידול פרע וכמ"ש. אך כל זאת לחידודא ובקושטא לא קאי דמ"ש רבינו בנזיר שנגע בכלים שנטמאו במת איירי בחיבורין וכמ"ש הכ"מ שם. וגם מה מועיל הנזירות אם נטמא מקודם בכלים שנטמאו במת. ואין להאריך. ונשוב לעיקר הענין:

עכ"פ מן האמור מבואר דכהן גדול אשר נזר אלקיו עליו לא יוכל להתקדש בקדושת נזיר לגדל פרע. ומצינו בחסידים הראשונים היו נודרים בנזיר כדי להתחייב חטאת (נדרים יו"ד) ונמצא דכהן גדול יהיה רחוק ממדת חסידות ההיא. ודוחק לומר דאפשר להשיר השער ע"י סם או להתגלח ולשייר בכדי שיכוף השער ראשן לעיקרן. דאכתי גם זאת אסור בנזיר משום מ"ע דקדוש יהיה (פ"ה מנזירות הי"ב):

ואמנם הרי גם בכל נזיר דעלמא הרי הוא מחוייב בקידוש על היין. וכיון שהדיר בנזיר אסור ביין דקידושא ואבדלתא (עי' פ"ז דנזירות) וא"כ איך אדם רשאי לכתחלה להדיר בנזיר ולבטל מצות קידוש. אך הא לק"מ. שהרי רבינו טעמא יהיב הואיל דקידוש על היין אינו אלא מדברי סופרים ולא חשיב זאת דחי' נגד מצות נזירות דאורייתא. וגם לשיטת המפרש בנזיר (דף ד') דסובר איפכא. דמצות קידוש דוחה למצות נזירות ליכא למפרך איפכא א"כ איך רשאי להדיר בנזיר ולבא אח"כ לידי דחי' לשתות יין קידוש דבימי נזירות יש כמה שבתות. זה בודאי לא קשה מידי. דמטעם זה גופא הואיל דא"א לימי חירות בלא שבתות מוכח דאין זה דחי' כלל מה ששותה יין קידוש וכשנאמרה מצות נזירות הותר לגבי' יין קידוש. והלכך משום זה אין לו לפרוש מנזירות דברשות ישתה היין קידוש וז"פ. אבל בנ"ד בכהן גדול נזיר הרי אם יתגלח משום מצות כהונה יהי' דוחה למצות נזירות.וא"כ איך הוא רשאי להכניס א"ע במלחמת מצות אלו:

ב ברם יש לעיין אי עבר וקבל הכה"ג נזירות על עצמו האיך יתנהג. הנה מצינו בנזיר שנצטרע דהותרה לו תגלחת מצוה. ואע"ג דנזיר עשה ול"ת נדחה מפני המ"ע דתגלחת צרעת. והנה רבינו ספ"ז מנזירות כתב הטעם לפי דימי חלוטו אינן עולין לו והרי אינו קדוש בהן ולא נשאר אלא הל"ת עיי"ש. ולפ"ז בנ"ד דלא שייך האי טעמא לא נדחה העשה ול"ת דנזיר. ועוד דנגד זה ליכא עשה רק ל"ת דאת ראשו לא יפרע. ולפ"ז העשה ול"ת דנזיר לא נדחה. אך הראב"ד השיג שם ואמר דנקטינן עיקר הטעם כדאמרי' בפ"ק דיבמות. הואיל דנזיר ישנו בשאלה. ולפ"ז אפשר דנדחין העשה ול"ת שישנן בשאלה מפני הל"ת דכה"ג דליתי' בשאלה. ונדבר מזה להלן:

אלא דיש לכאורה לומר כיון שמצי לקיים שניהם ע"י שאלה אמאי לא יהי' נשאל באמת להפקיע נזירותו ויתגלח כמשפט הכהן גדול. ואמנם על קושיא כזו וכיוצא בה אמרתי לברר כאן הענין על בוריו שהוא מקצוע גדול בכמה ענינים. והנני מבאר:

לכאורה יש להעיר כמו כן בהא דנזיר מצורע דאמרינן דנדחה העשה ול"ת דנזיר שישנן בשאלה ואמאי לא נימא שישאל באמת זיסאלק איסור נזירות והוי כמו אפשר לקיים שניהם. וכה"ג אמרינן בכתובות (דף מ') נמצא בה דבר ערוה וכו' ואמאי ליתי' עשה ולדחי ל"ת. ומשני אי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל. ופי' רש"י הלכך מלמדין אותה לומר לא בעינא. וה"נ כאן אי אמר לא בעינא מעיקרא. כלומר שיהי' נשאל לחכם על נזירותו תו ליכא לאיסור לאו ועשה. ויקיים תגלחת מצורע בלא שום דיחוי. והנה כבר הבאתי בהלכות נדרים פ"ז בשם הערוך דהוא מפרש לדברי הגמרא דנזיר ישנו בשאלה. היינו דיתכן לו שישאל על נזירותו ויתירהו חכם ונמצא שלא יהי' נזיר. ולפיכך לאו שלו קל הוא. לפיכך העשה דחי לי' עכ"ל. דנראה דהוא סבר שהוא נשאל בפועל. ואכתי אמאי לא עשו זאת לחיוב שיהי' מוכרח לשאול כדי לקיים שניהם. וכמו התם בכתובות מלמדין אותה לומר לא בעינא וכו':

וכן יקשה בהא דכהן ונזיר שפגעו במת מצוה יטמא נזיר לפי שישנו בשאלה (עי' הל' נזירות פ"ז הי"ג ובלח"מ) ולמה לא יהי' אח"כ הנזיר מחוייב לשאל בפועל. וגם בל"ז הנה בכל מקום שהנזיר מטמא למת מצוה יהי' מחוייב לשאל על נזירותו אח"כ כדי להנצל למפרע מאיסור טומאה. איברא דלסברת רש"י דברכות (דף כ') לק"מ דזה שהנזיר מטמא למת מצוה לאו ע"י דיחוי הוא רק הותרה לו טומאה זו ולא נאסרו לו כלל מתי מצוה. אבל התוס' שם מיאנו בסברא זו והכריעו דגם זאת הוא מטעם דיחוי. וא"כ הדק"ל. יהי' אח"כ נשאל על נזירותו:

אבל באמת כל זה לא קשה מידי דזאת שהוא מבטל הנזירות ע"י שאלה לא מקרי אפשר לקיים שניהם. שהרי אינו מקיים המצוה רק הוא עוקר את המצוה והי' כלא הי' וכל כי האי לא חייבתה התורה לעקור חובת המצוה בשביל הלאו רק אדרבה נקיים המצוה וידחה הלאו. וכבר בררתי סברא זו ג"כ בהלכות כלאים פ"י עיי"ש. ועי' תוס' פסחים (דף מ"ד:

) ד"ה וה"ה שכתבו דנזיר לא מקרי יש היתר לאיסורו ע"י שאלה הואיל דהחכם עוקר הנדר למפרע וה"נ אמינא דזאת לא מקרי אפשר לקיים שניהם מה שיעקור מצות הנזירות. (אך סברת התוס' בלא"ה צריך בירור דיקשה עליהם לכאורה הא אמרינן דתרומה מקרי דבר שיל"מ הואיל דמצי למתשל עלה ודברנו מזה בה' נדרים שם):

וסברא זו מבוארת בדברי הגמרא דיבמות פ"ב (דף כ':

) דקאמר מתחלה אלמנה מן האירוסין דכהן גדול לא דחי עשה לל"ת כיון דאפשר לקיים שניהם ע"י חליצה. ופריך הא אמרינן אם בעלו קנו לימא תהוי תיובתא דריש לקיש. ומתרץ אמר לך ר"ל כי אמינא אנא היכא דמקיימי מצוה אבל הכא חליצה במקום יבום לאו מצוה היא עיי"ש. והשתא הרי דברים ק"ו ומה התם דחליצה ג"כ איקרי מצוה (עי' פרק בתרא דביצה אלו הן משום מצוה וכו' אין חולצין) ואפ"ה כיון דנגד יבום לאו מצוה היא דמצות יבום קודם (עי' ספ"ק דבכורות) תו לא מקרי אפשר לקיים שניהם. מכ"ש בנ"ד דעוקר המצוה דנזירות לגמרי דזה לא מקרי אפשר לקיים שניהם. והא דאמרינן הכי בכתובות דאי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל והוי זאת מקרי אפשר לקיים שניהם. ואע"ג דכשאמרה לא בעינא מתעקר העשה ואינו מקיימה. התם שאני כיון דכל עיקר העשה הוא רק לטובתה דטבא לה עבדי לה ומש"ה אי אמרה היא לא בעינא וזאת הוא רצונה הרי זה גופא חשוב כקיום העשה. וזה ברור:

ובהכי ניחא נמי מאי דקשיא למ"ד דעכו"ם מל (ע"א כ"ו) אמאי מילה שלא בזמנה משהינן ביום השבת נימא דימול ע"י נכרי (וראיתי שהרגיש בזה השעה"מ פי"ב מע"א והכסד"ה סי' רכ"ג) וביותר קשה דר' יהודא אדר"י לשיטתי' דאיהו סבר נכרי מל א"כ לדידי' דדשא"מ אסור ואתי קרא להתיר מילה בצרעת (עי' שבת קל"ג) ואמאי נדחה ל"ת בחנם הא אפשר ע"י נכרי ודוחק לומר דר"י מוקי לקרא בדליכא נכרי כמו דמוקי ר"ש התם בדליכא אחר. אך במילת קטן עדיין אפשר לומר דליכא סבה כלל למעבד הכי. דאי מצד הנימול הרי קמן הוא ואין עליו חיוב. ואי מצד אבי הבן הרי לא מקיים הוא המצוה כלל כשמניח נכרי למול בנו. דישראל שליחותי' עביד אבל נכרי לאו בר שליחות הוא. אך גדול ערל ימול אפי' בשבת ע"י נכרי. דהוא לא עביד מעשה וגם אינו מסייע (עי' פ"ב דביצה). וקצת יש לומר כיון דאינו דוחה שבת לא