זכר ישעיהו (רמב"ם) כב

זיל שייל עלה. ועיי"ש בנקה"כ שמיאן בסברותיו. ועי' בשו"ת חות יאיר (סי' ק"ל) ג"כ בויכוח נגד סברת הט"ז. ועכ"פ זה שביארתי לעיל לענין תרומה נראה לענ"ד נכון. דמש"ה אינו נשאל לפי שיצטרך אח"כ לעבור על מכירת טבל. אך יש לדחות זה עפ"י מה שביארתי בה' מעשר שם. דאפשר כוונת הירושלמי דמש"ה מותר למכור טבל לצורך תיקון תערובות. הואיל דבכה"ג ליתא כלל לעיקר טעם האיסור במכירת טבל דלא אתי למיכל מיני' ע"ש בדברי. ואין כאן מקומו:

(הערות בשאלה בהקדם) והנה בענין תוכן דין זה דהתרת נדרים נראה לענ"ד לדון בדבר החדש. דנהי דנימא כסברת הט"ז דמה שירויח ע"י השאלה להנצל מאיזה איסור שיתגלגל אח"כ מהנדר. הנה לא יועיל זה להיות גופא פתח חרטה להתיר לו. מ"מ נראה ברור היכא שהענין הוא להפך. היינו שע"י ההתרה תיפוק חורבה וגרם איסורין אז לא מהני לו שאלתו. כיון דעיקר השאלה וההתרה הוא משום שהוא מתחרט מעיקרו על גוף הנדר. וכאן כיון שיצמח מזה תקלה הרי אנן סהדי שאין זו חרטה אמיתית בלב שלם. כי שארית ישראל לא יעשו עולה. ואף שהוא עומד וצווח שמתחרט. מ"מ לא משגחינן בי' ומוקמינן בר ישראל אחזקתי' דלא ניחא לי' שיתגלגל חוב על ידו. דומה לזה ידוע סברת רבינו הרמב"ם בה' גירושין ספ"ב לענין גט מעושה. וז"ל ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס וכו' שאין אומרים אנוס אלא מי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב מן התורה. אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עברה. והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר האסור לעשותו אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות ישראל ורוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מהעברות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גירש לרצונו וכו' ע"כ דבריו הקדושים. ולפ"ז הדברים ק"ו לנ"ד מה התם כשרצונו הוא נגד הדין תורה הנה מכריחין אותו בקום ועשה ודיינינן מחשבתו להפך. ק"ו בנ"ד שנאמר ככה בשב ואל תעשה ונימא דאין כאן חרטה אמיתית וע"כ אין כאן התרה. וכמו דהתם אמרינן עצם מחשבתו הוא בודאי נוטה אך לטוב וזה שהוא מסרב לפי שעה הוא אך סמיות עינים ע"י יצרו הרע. ולכן רצון ארעי נדחה מפני רצון קבע. ואמדינן אותו שבודאי רצונו לקיים הדין ולעשות מעשה ולגרש. כן נמי נימא כאן עוד ביתר שאת שאמיתת רצונו הוא כפי הדין שאין לעשות תקלה וזה שהוא אומר שמתחרט הוא אך רצון מקרי בדרך העברה. אבל באמת לבו לשמים ואין כאן חרטה שלמה. ובפרט כי ענין חרטה מעיקרא הוא אך בלבא תליא במחשבה מצורפה ובדעת וחשבון ברור. ואיך אפשר לומר אשר לבבו מלא חרטה אמיתית במקום שגורם עי"ז נגד מה שגזרה התורה. ע"כ בענין כזה מסתבר דלא מועיל שאלה. כן נראה לענ"ד והארכתי קצת ביותר לפי שענין כזה אומר דרשני באר היטב למען תצא הסברא בטהרתה:

ועפ"י הנחה זו הנה נאמר במקדש ע"מ שאין עליך נדרים והיו לה נדרים ונשאת לאחר ואח"כ הלכה לחכם ונשאלה על נדרה דאין מועיל לה התרה כלל. לפי שהיא מקלקלת את עצמה וגורמת איסור אשת איש. ומה"ט לא חש הבבלי לזה כמו הירושלמי שהבאתי לעיל. ואולי באותה סברא גופא פליגי. וכמו כן נימא בכל קרבנות חובה של יחיד שאין נשאלין עליהן הואיל דאז יהיה קאי עכ"פ באיסור בל תאחר. וכן היכא שהוא גורם איסור חולין שנשחטו בעזרה ולשיטת הרמב"ם סוף ה' כלאים (עי' מה שכתבתי שם) דכהנים עוברים בלאו דכלאים כשלובשין בגדי כהונה שלא לצורך עבודה הנה כשנשאלין על קרבן אחר שנעשה בו עבודת כהונה הרי עברו הכהנים העובדים באיסור שעטנז דבחולין קא עסקי. ואמנם בכ"מ שיש נגד זה תיקון מצוה ע"י ההתרה אז חושבין הפסדה כנגד שכרה. ועפ"ז יתיישרו איזה מבוכות שהערנו לעיל שהקשיתי דלמא יהי' נשאל וכו' דבמקום שגורם תקלה רבה. אינו מועיל שאלה. ואין להאריך במובן מעצמו:

ח מן המבואר ראינו איך ענין שאלה הוא נגדר בכמה תנאים שנפרטם. היכא דתפס הקדש אפי' בטעות לא מהני שאלה. ולכן אין נשאלין על התמורה (ופשיטא לא על הבכור. ורבינו לא חש להזכיר זה דמלתא דפשיטא היא דממילא קדיש) וכן מה"ט גם לא על מעשר בהמה כמו שביארנו (לעיל אות ב') ולכן מצינו למימר ג"כ שאין עו"ג נשאלין על הקדשן (עי' מה שכתבתי במס' מכות בסוגיא דיש חורש וכו') וכן על מה שבא ליד זוכה לא מהני שאלה כגון תרומה ביד כהן (ועי' כ"מ פ"ד ה' תרומות הי"ז שתמה למה השמיט זה רבינו) וכן הקדשות ביד גזבר (ש"ך ח"מ סי' רנ"ה סק"ה בשם תשובת רב"צ אשכנזי ואמנם כך כתבו ג"כ התוס' פסחים דף מ"ו ד"ה הואיל בשם הר"י) ובקדשי קטן שהגיע להפלאה נסתפק המ"ל אי מצי למתשל עלי' (ועי' מ"ש במכות שם) ובנזירות שמשון לא מצי למתשל (עי' מ"ש שם פ"ג מנזירות לתת טעם לשבח בס"ד) ועל כולם היכא דגורם תקלה בכך ליכא שאלה כמו שביארנו (לעיל אות ז'):

ואמנם היכא שע"י שאלתו ירויח לתקן איזה איסור ומכשול שנסתעף מהנדר אז נימא דאין ה"נ מצוה למתשל. ולפ"ז נזיר שנטמא למת מצוה מצוה להשאל אח"כ כדי שלא יעבור על טומאת נזיר למפרע. אע"ג דבשעת מעשה ברשות עשה וכה"ג נזיר מצורע שהוא צריך גילוח. מצוה לו לשאל על נזירתו. ומה שנאמר בש"ס לענין שני דינים אלו משום דנזיר איכא בשאלה (פ' ג' מינים נזיר וכהן שפגעו וכו' ובפ"ק דיבמות דף ה' שכן ישנו בשאלה) הנה נפרש דבאמת כן יעשה וישאל לנזירתו. ומה שמבואר כל דיני נזיר היוצא מצרעתו וטומאתו היינו היכא שלא נשאל מפני איזה עיכוב. והנה מצאתי בערוך ערך שאל שהביא הך דיבמות מה לנזיר מצורע שכן ישנו בשאלה ופי' ויתכן לו שישאל על נזירותו ויתירהו חכם ונמצא שלא יהי' נזיר לפיכך לאו שלו קל הוא לפיכך עשה דחי לי' עכ"ל. הרי שכתב ויתכן לו שישאל ווכו' ר"ל ראוי לו שיעשה כך כדי שלא יהי' נזיר ולא יהי' אסור בגילוח. ואמנם היכא שהי' נזיר זה נטמא מקודם והביא תגלחת טומאה. הרי יסתעפו למפרע כמה איסורים כשישאל על נזירתו דקא עבר למפרע על מקריב חולין בעזרה. והכהן אכיל מליקה ונטמא בנבלת עוף טהור. ועשה עבודה בשבת. ואיכא עוד כמה איסורים המשתלשלים מזה:

וראיתי לאסוף כאן עוד איזה הערות בענינים שונים אשר פלפלתי בחכמה עפ"י עיקר זה שמצינו שאלה בנדרים והקדשות. ואעפ"י שהם ענינים מפוזרים. יען היסוד הלזה כוללם. יחד ע"כ מישך שייכי אהדדי. משל כמחבר ענבי גפן בענבי הגפן. והנני רק מעיר בקוצר לפני המעיינים חקרי לב:

ט יש להסתפק אי מהני שאלה בקרבנות צבור. ומסתברא דלא שייך בהו שאלה. דמאן ישאל הרי אין כאן בעלים מיוחדים. ומצינו בכ"מ לב ב"ד מתנה עליהם. והיינו כגון לענין שיהיו נפדין תמימים. אבל שיצאו לחולין בכדי ע"י שאלה גרידא זה לא מצינו. ולא מסתבר שיהי' כח הגזבר יפה בזה שיוכל הוא לשאל. ובר מן דין הרי כל קרבנות ציבור הם קנוים בכסף מלא ממעות תרומת הלשכה ואיך שייך שיהי' כ"כ כח הקדש גרוע נגד כח הדיוט אשר ע"י שאלה יתבטל הקנין ויהי' חולין. וזה עדיף עוד מתרומה ביד כהן וכנ"ל. ואפי' מי שהוא מתנדב משלו ומוסר לציבור כיון שכבר נתפס לציבור שוב אין כאן בעלים לישאל עליהם:

וניחא עפ"י זה הא שמצינו גבי פרה אדומה שהיו בה שתי שערות עיקרן מאדים וסופן משחיר גוזז במספרים ואינו חושש. וקא טרח הש"ס למצוא גוונא ע"י חילול כדי שלא יגזוז קדשים בבכורות (דף כ"ה) ואמאי לא ניעבד בפשיטות ע"י שישאל עליה ותצא לחולין. אלא ודאי דאין כאן מקום