יושר לבב סג

או נגרע או מתחלף באותו המקום העליון שבפרצוף ז"א שבו שורש המצח או הפה או העינים או הלב שמהתעוררות האור ההוא נעשה רושם הפעולה ההיא למעלה והפעולות האלו וכיוצא בהם הם בפרצופו המחודש שהוא חי למשל כחיות כל הבעלי חיים אף כי חיותו עודף עליהם מאד מאד עד שאין לו ערך להם כלל אבל לא בנשמתו הנצחית שבתוכו שהיא הסיבה ראשונה והיא הקו המתפשט עד סוף האצילות ותו לא דמהאי טעמא אומר אני שקרא הרב האר"י זלה"ה שם דדי בהמה לשני פרקי נו"ה תחתונים דעתיק שנתפשטו מתחילה בבריאה דהוא דבר מבהיל לכאורה אף כי הוא זלה"ה נתן טעם פשוט לזה אלא דרצה לאשמועינן דיש להם חיות למשל כחיות הבעלי חיים אף כי בהיותם בבריאה לא היתה נשמתם הנצחית מתפשט בהם כי אם אורה אבל בהתפשט הקו עצמו בהם והוא כשכנללו אח"כ באצילות אין חיותם למשל כחיות בעל חי לבד שאין לו נשמה נצחית אלא כחיות המדבר שמלבד הנפש החיונית יש לו נשמה הנצחית ובה אין שנוי ותמורה כלל ועיקר כי אם בעצם הפרצוף המחודש הוא השינוי של הפעולות האמורות ודומיהם וככה יתישבו על הלב ולא נטעה מדרך השכל בהם וכמו כן לא נהרהר הרהורים רעים ובלתי נכונים בענינים האמורים בנשמות ועונשם ושכרם כי כפי המקום אשר הם יושבים כך הוא הלבוש שמתלבשים בו אם גשמי כגופנו או זך כגוף דומה לו שיש להם בעמדם בג"ע הארץ או יותר זך בעמדם במקום יותר גבוה ובלבושיהם הם עומדים ומקבלים עונשם ושכרם בענין שירגישו בו כפי הלבוש שעליהם שאם הוא מן הלבושים הזכים אפי' כתם קטן מדקדוק מצוה פוגם בו מפני המקום החשוב שעתיד לעמוד בו בלבוש ההוא לפיכך הקב"ה מדקדק עם חסידיו כחוט השערה שלהיותם חסידים מסתמא לבושם זך ונקי מאד ולכן כתם קטן מאד פוגמו משא"כ מי שאינו חסיד דמסתמא אין לבושו כ"כ זך ולכן אינו פוגמו כי אם כתם גדול של עבירה או בטול מצוה ממש לא דקדוק קטן ממנה מאחר שאינו עתיד לעמוד בלבוש ההוא הגס במקום גבוה ולהיות מרואי פני המלך אלא במקום נמוך מחוץ להיכל המלך במקום מושב העבדים לא השרים ולכן כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו דאין יצר הרע מאנה לאדם אלא לדבר האסור לו כמשאז"ל ומה"ט מצינו קצת מרבותינו זכרונם לברכה שהיו מחמירים על עצמן בקצת דקדוק מצות שהיו מקילין להם לבני ישראל מלבד הטעם הכמוס שהיה להם עוד על זה כמ"ש בכתבי האר"י זלה"ה ומי יודע אם לא יהיה זאת הטעם שאין גוזרין גזרה על הצבור אם אין רוב הצבור יכולים לעמוד בה כי הצדיקים השתולים בכל דור ודור מועטים