ישמח ישראל (רמב"ם) מד

ועוד דגם בחייבי עשה נאמר הואיל ולא אתי עשה ודחי עשה ממילא דנשאר הל"ת דאשת אח לפנינו: אך י"ל בכ"ז עפמ"ש התוס' (ביצה י"ב) בגמ' שם אי' השוחט עולת נדבה ביו"ט לוקה הא מני ב"ש דאי ב"ה דס"ל מתוך כו' והקשו בתוס' דהא ס"ל גם לב"ה נדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט ןתי' דרק מטעם לאו הבא מכלל עשה לכם ולא לגבוה והקשו עוד מהא דגוזז פסולי המוקדשין דלוקה אף דרק לאו הבא מכ"ע תזבח ולא גיזה ואפ"ה לוקה משום דאמרינן אהדרי' לאיסורא קמא ר"ל ללאו שהי' בו קודם שנפסל ותי' דהתם לא קאמר ההיתר מפורש בגיזה דפסוהמ"ק מש"ה שפיר אמרינן אהדרי'. משא"כ הכא דהיתר מפורש אוכל נפש וגם מתוך לא אמרינן אהדרי' כו' כיון דאשכחן דהותר בהדיא ורק למאי דאהדרי' אהדרי' עיי"ש: ובזה א"ש עפמ"ש גמ' (יבמות ז' ב') לענין דהותר אשת אח במקום מצוה ואפ"ה במקום איסור אחר יש לנו גלוי דעת בתוה"ק דילפינן מאחות אשה דאינה מתיבמת ולכן יש לנו לומר למאי דאהדרי' אהדרי' ומש"ה במקום עשה לחוד לא אמרי' אהדרי' לאיסורא קמא כמו אשת אח שיש לה בנים וא"ש דלשיטת ריב"א הל"ת נדחה ורק העשה נשאר הואיל וההיתר דעשה דוחה ל"ת מפורש רק דאהדרי' לענין ל"ת ועשה שפיר אמרינן למאי דאהדרי' כו' וא"ש דברי הרמב"ם בחייבי עשה דאם בעלו קנו וממילא לשיטת הריב"א יש עליו מצוה הואיל ודחי ל"ת ומש"ה פסק הרמב"ם בעלו קנו בחייבי עשה הואיל וקיים המ"ע וכה"ג תי' הנוב"י משא"כ במקום ל"ת ועשה דלא ניתן לדחות אף דהל"ת נדחה: ונקדים עוד דספק בדין מילה אם בעינן כח גברא וראי' מהא דב' תינוקות דר"י פוטר דטעה בד"מ ועשה מצוה ולכאורה נימא דאי עביד ל"מ ולא שייך בכאן תי' המהרי"ט דלא יתוקן האיסור דמילה הוה תיקון דאל"כ מקלקל בחבורה פטור ואם לא מהני הוה מקלקל י"ל עפמ"ש תוס' תמורה בצורם אוזן בכור דלא בעי כח גברא ובזה לכו"ע אי עביד מהני וע"כ דגם מילה א"צ כח"ג וממילא ג"כ מהני. ובזה א"ש גמ' (נדרים ל"א ב') אמול ואצא סכנה הוא לו והקשה הרא"ם הא וחי בהם לא נאמר לב"נ דע"כ צ"ל אהדרי' לאיסורא קמא ר"ל דאף במקום סכנה מחויב למול בנו וכאלו אין שום סכנה ולפמ"ש הואיל ומפורש האיסור דסכנה בב"נ כמ"ש שופך דם האדם כו' ואף בספק סכנה ממילא דאמרינן אף דלב"נ עדיין לא נאמר וחי בהם מ"מ אמרינן דהוה רשות בב"נ למול במקום סכנה משא"כ בישראל דאסור למול במקום סכנה ועובר על איסור דפ"נ

ובזה א"ש מה שהקשו לשיטת ריב"א דהל"ת נדחה למה חייב לר"א בב' תינוקות הא ל"ת נדחה וממילא ליכא כרת. דלפמ"ש דגם לריב"א אהדרה לאיסורא קמא דהתורה דוקא התירה למול בשבת מילה בזמנה כמ"ש וביום השמיני אפי' בשבת ודמי ממש לתזבח ולא גיזה דזביחה לבד הותרה מכלל האיסור וגיזה נשאר במקומו כקודם הפסול וכמו געולי מדין וה"נ דמלאכת שוי"ט נאסר בסתם ורק מילה בזמנה הותרה אבל שלא בזמנה נשאר במקומו וא"ש דאף דהל"ת נדחה לענין דלא אמרינן אהדרי' לאיסורא קמא מ"מ הל"ת והכרת נשארו במקומן הואיל ואהדרי' לענין זה דאין עשה דוחה ל"ת ועשה ובכ"ז נו"ל ליישב קושית התוס' חולין שם שהקשו לשיטת ריב"א מגמ' (פסחים מ"ו) דקאמר אחרישה לא לחייב והא בשלוח הקן דמשני דלאו עברה משמע דאם לא עבר יש כאן עשה ול"ת עיי"ש וי"ל דשם ביו"ט הותר אוכל נפש מפורש וכנ"ל בתוס' (ביצה י"ב) ועוד נ"ל דלכאורה לר"י דפוטר בטרוד בדב"מ נאמר הכלל דאי עביד לא מהני וליחייב אך לפמ"ש י"ל דהתורה גילה לנו רק דאין מילה שלב"ז דוח"ש אבל לא בהי' לו תינוק למולו בזמנו וטרוד בדב"מ ואמרינן סברא דאהדרי' למלתא קמא דקיים מצות מילה כאלו לא הי' איסור שבת ורק דפטור ממצות מילה במקום שאינו טרוד בד"מ: