ישועות יעקב צו

קשה הא דבעי הש"ס אי כהני שלוחי דרחמנא נינהו או שלוחי דידן הא אנן קיי"ל דלרבויי אתי קרא דאיש איש שהעכו"ם נודרים נדרים ונדבות ומביאין קרבן כישראל וקשה הא אין שליחות לעכו"ם ואיך יהי' הכהן שלוחו של עכו"ם להקריב קרבנו וראיתי בספר פ"מ שהרגיש בזה גם בס' צ"ק הרגיש בדבר ותי' בס' פ"מ דאף אי נימא בישראל שלוחי דידן נינהו אבל בקרבן של עכו"ם המה שלוחי דרחמנא וגלי קרא דאיש איש דנימא בשל עכו"ם שלוחי דרחמנא נינהו וא"כ נוכל לומר דבקדשי עכו"ם מילתא דפשיטא דכשר בדיעבד אם הקריבו בטומאה דאף דאסור להקריב לכתחלה מ"מ מותר בדיעבד אבל בישראל הוי אמינא דאף בדיעבד אינו מרצה משום דאין שליח לד"ע ואשמעי' דרצוי הציץ מהני אף לפסול זה שהקריב בטומאה והיא קו' גדולה ואמנם אחר העיון הדבר נכון מאוד דהרי כתיב בהאי קרא ונשא אהרן את עון הקדשים אשר יקדישו בני ישראל וא"כ נהי דלא נימא דהאי קרא אתי למעט דאין הציץ מרצה על קדשי עכו"ם אבל דמרצה על קדשי ישראל מבואר בקרא להדיא וא"כ הך קרא דלרצון להם לפני ה' מיותר וע"כ דקרא למעט קדשי עכו"ם קאתי ובזה נתיישב מה דמקשים אמאי לא דייק מקרא דמקדשי בני ישראל דאתי למעט קדשי עכו"ם ובזה א"ש ודו"ק:

והנה בש"ס דגיטין (דף נ"ג) אקשינן למה דקאמר דבדרבנן קנסו שוגג אטו מזיד מהא דקאמר דם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה והא הכא דמדאורייתא מרצה ואינו רק דרבנן ומ"מ לא קנסו שוגג אטו מזיד ולא הביא הש"ס ראי' זו שמרצה מן התורה מהא דעל מה הציץ מרצה ולמה מביא הש"ס הך ראי' ביבמות ונראה עפמ"ש בחיבורי לטור ש"ע יו"ד בענין הך דקנסו שוגג אטו מזיד דאף אי נימא דלא קנסו שוגג אטו מזיד מ"מ היכי שלא יפסיד כלל בעשי' זו שעשה אף אם נקנוס אותו רק שאם לא נקנוס אותו ירויח בעשייתו זאת פשיטא דקנסו אותו אף בשוגג שעכ"פ לא ירויח בעשי' זו ומה"ט בחמץ שעבר עליו הפסח קנסו אף בשוגג כיון שאם הי' עושה כדין והי' מבערו הי' מפסיד החמץ לכך אם השהה אותו עד אח"ז קנסו בזה שלא ירויח ע"י זה שעבר עליו בבל יראה ואף ששהה בשוגג וכיון שכן קשה לי בדם שנטמא דאי לא הי' זרקו על המזבח פשיטא דלא הי' הבשר נאכל וע"י מה שעבר וזרקו על המזבח מתירין אנו לאכול הבשר הרי מרויח ע"י זה שעבר וזרקו ואי נימא שלא יאכל הבשר הרי אינו מפסיד כלל דאף אם לא הי' זרקו על המזבח לא הי' הבשר נאכל ולמה לא נקנוס בזה שוגג אטו מזיד ונראה לי דדוקא היכי דקעביד איסור תורה לכתחלה כמו בחמץ בפסח דעבר בב"י מן התורה בזה קנסו אותו שלא יהי' מעשיו מועילים אף אי לא קנסינן שוגג אטו מזיד בעלמא כיון שע"י זה דקעביד איסור תורה מרויח אבל באיסור שמן התורה רשאי לעשותו אף לכתחלה אלא שחכמים אסרו לעשותו לכתחלה והתירו בדיעבד איך נימא בזה שיקנסו אף כשנעשה בשוגג שלא יועילו מעשיו כיון דאין כאן רק חשש איסור דרבנן ובזה אתי שפיר דלא הוצרך הש"ס כאן להביא ראי' דמותר מה"ת מהך ברייתא דעל מה הציץ מרצה דממקומו הוא מוכרע דאי נימא דיש כאן איסור תורה פשיטא דקשה אמאי נימא דבשוגג הורצה הא מרויח ע"י זה דקעבר איסור תורה ודמי' לחמץ שעבר עליו הפסח ודו"ק:

והנה לכאורה עלה על לבי לומר לפי מה שנסתפקתי זה ימים רבים בהא דקאמר הש"ס במס' מנחות (דף מ"ח) דאע"ג דחולין בעזרה אסור מ"מ אם הביא לעזרה לחם קודש ופדה אותו מיד הקדש באופן שנעשה חולין אין זה חולין בעזרה כיון דבעת הכנסה הי' קודש ועכשיו כשהוא בעזרה נעשה חולין ועלה על לבי להסתפק בהכניס לעזרה הקדש ואח"כ שאל עליו לחכם והתיר לו. את ההקדש למפרע אי חשיב חולין בעזרה או לא דגם שם בעת שהכניסו לעזרה הי' קודש ועכשיו נעשה חולין או דבשלמא בפדיון אינו נעשה תולין למפרע וא"כ בעת הכנסה הי' קודש ונוכל לומר דהתורה לא אסרה אם בעת כניסה לעזרה הי' באמת קודש ובעת שהוא בעזרה נעשה חולין אבל שאלה דעוקר הדבר למפרע וא"כ איגלאי מילתא למפרע דבעת הכנסתו לעזרה הי' חולין ואסור והארכתי בזה ומסקנת הדברים דלמ"ד חולין שנשחטו בעזרה ל"ד וחז"ל הוא דאסרו משום דגנאי הדבר להביא חולין לעזרה א"כ אם בשעת הבאה הי' באמת הקדש ואח"ז נולד בו דבר שהוא צריך לשאול על ההקדש באופן זה לא אסרו חז"ל אבל אם חולין שנ"ב דבר תורה פשיטא דאם נתברר הדבר למפרע שהי' חולין אסור ג"כ והנה אי נימא דמותר לשאול לחכם ולהוציאו לחולין ופתח יש לו שהרי נטמא הדם ודמיא להך דינא דמבואר בתה"ד הובא בהגהת רמ"א יו"ד סי' שכ"ג בחלה שנתערבה דיוכל לשאול לחכם ולהוציאו לחולין ע"י פתח זה שנתערבה אח"כ וה"ה בזה ואף שהטו"ז שם חולק כבר הארכתי בזה במקום אחר להעמיד מיד הדין על מכונו עיין בישועות יעקב או"ח סי'] ולפ"ז הא דקאמר הש"ס במזיד לא הורצה מטעם קנס אף דיכול לישאל עליו מ"מ חשיב קנס דאם ישאל יצטרך להביא קרבן אחר ויפסיד קצת והעיקר דכיון דכבר זרק הדם אינו יכול לישאל כמ"ש התוס' במס' כריתות ואמנם אם לא זרק הדם דעת הרשב"ם דאף אחר שחיטה יכול לשאול עליו וא"כ אתי שפיר הא דבשוגג הורצה ולק"מ מה שהקשיתי כאן דבמה דאמרי' הורצה מרויח ע"י זריקת הדם בטומאה ואם נימא לא הורצה אינו מפסיד כלל שהרי אם לא זורק הדם ג"כ אין הבשר נאכל מהכ"ת לא יזרוק הדם אף במזיד כיון דלא מפסיד מידי ע"י זריקה ולפמ"ש מפסיד ע"י הזריקה שא"י לשאול עוד על ההקדש ולכך לא קנסו בזה שוגג וזה טעם נחמד מאוד וא"כ הי' אפשר לומר דזריקה בטומאה היא איסור תורה והא דבשוגג הורצה משום דבשל תורה לא קנסו שוגג אטו מזיד ואי דאם יש איסור תורה בזריקה הי' לנו לקנוס:

עכ"פ שלא ירויח בעשותו דבר שאסור מן התורה כיון שאף קודם זריקת הדם לא הורצה לא יפסיד בקנס