ישועות מלכו על הרמב"ם צד

ז"ל מהאמבורג הובא בנוב"י למה בשוחט פסח על חמץ ע"י שליחות הזבח כשר הא בעי שליחות ואין שליח לד"ע דהא השליחות אינו מעכב ועי' בפ"י ריש האיש מקדש ולפענ"ד פשוט כמש"כ

הן אמת שיש לדקדק ע"ד התוס' שם בפ' האיש מקדש שהקשו אמאי לא יליף שליחות מפרו של אהרן דאיצטריך קרא דאשר לו שאהרן בעצמו ישחטנו אבל בשאר קדשים מהני שליחות ולא הבנתי דאף דא"נ דבשאר קדשים צריך שחיטות בעלים מ"מ אינו אלא לכתחילה כמוש"כ א"כ צריך קרא דאשר לו למיפסל בדיעבד למ"ד פרו בזר פסולה ובדוחק י"ל קושי' זו (דהרי צריך אהרן וחוקה לעכב בשחיטת פרו בזר עיי' יומא מ"ב והרי לכתחילה ת"ל מצד כל הקדשים דבעי בעלים א"כ ע"כ דקרא דאשר לו לעכב אלא ע"כ דבשאר קדשים אף לכתחילה א"צ שליחות. המגיה]

ואכתי איכא למידק לפ"מ שכתבתי דהא דצריך שליחות אינו אלא למ"ע ואינו מעכב א"כ קשה הא דיליף התם שליחות לר' יונתן מקרא דושחטו אותו כל קהל עדת ישראל דכל ישראל יוצאין בפסח א' וקאמר התם דמיני' ילפינן כלומר דנהו דקרא אתא דכל ישראל יוצאין בפסח אחד מ"מ שליחות ממילא ילפינן דא"א לכולן לשחוט, והשתא קשה בשלמא לריב"ק דיליף שליחות מקרא זה ניחא דמשמע דאף לכתחילה אחד שוחט בשביל כולן אבל לר' יונתן ע"כ קרא לאו לכתחילה אתא דהרי לכתחילה צריך כ"א לאכול כזית בשר וכיון דאינו אלא לענין דיעבד דאי אפשר בענין אחר א"כ היכי ילפינן שליחות מהכא דהרי בדיעבד לא בעינן שליחות, ויש ליישב דהא דעת רש"י בפ"ק דגיטין דף י"ב: דאין הקדש חל על פחות משו"פ ואפי' כשת"ל דהקדש הגוף חל אפחות משו"פ [עי' תו"י כריתות י"ב:] מ"מ בהקדיש משהו שבו לפסח וודאי אינו חל ואפי' באומר רגלו של זה עולה כולו עולה היינו במקדיש אבר מסוים אבל וודאי ששים רבוא שותפין בכבש אחד א"א לקדושת הפסח לחול כלל דבטל ביותר מאלף א"כ שפיר ילפינן שליחות מפסח כמו דאמרינן בפ"ק דב"מ גבי מגביה מציאה לחבירו תיעשה זו כמי שמונחת על גבי קרקע דהיכי דל"מ שליחות ל"מ נמי בשנים שעשאו כל שאין מעשה אחד מועיל בלא חברו ע"ש בסוגיא וה"נ אין הקדש של אחד מועיל בלא חברו כל היכי דל"מ שליחות א"כ שפיר ילפינן שליחות מהכא, ולפ"ז מיושב קושית התוס' שם ד"ה ודילמא דלריב"ק נמי מהיכי ילפינן שליחות והא שאני הכא דא"ל שותפות ולפמש"כ ניחא דהא דעת התוס' שם בב"מ בפ"ק [ל"מ מקומו] דההוא סברא דשותפות לא אמרינן אלא בגווני דלולי זאת שעשה לצורך חברו גם מעשיו לא מהני לכן לר"י דכל ישראל שותפין בשה אחד ואין הקדשו של אחד חל בלי חברו כנ"ל שפיר מהני הסברא דשותפות אלא לריב"ק דלא איירי ביוצאין בקרבן אחד ועיקר הקרא דלכתחילה יכול אחד לשחוט הפסח המשותף א"כ ל"ש לומר הסברא דשותפות שהרי אפי' כשמעשה שלו בעד חברו לא מהני מדין שליחות מ"מ הזבח כשר דהרי שליחות ל"מ א"כ ל"ש בזה מעלת שותפות ודו"ק כי קצרתי עכ"פ ברור דא"צ שליחות רק לכתחילה ובדיעבד אינו מעכב דבקדשים בעינן קרא לעכב

והנה לכאורה קשה ע"ד התוס' זבחים קי"ד: שהקשו בהא דקיי"ל לילה לקדושה יום להרצאה ואסור להקדיש קודם ליל שמיני ומ"מ ההקדש חל הא לרבא כל דא"ר ל"ת וא"ע ל"מ. ולכאורה תמוה הא בקדשים בעינן קרא לעכב ונראה דדווקא במעשה עבודה בעינן קרא לעכב ולא במעשה הקדש [עי' יומא כ"ג: תוד"ה ילבש] ושחיטה אע"ג דלאו עבודה מ"מ היא בפנים ולצורך עבודה כעין עבודה כעין דאמרינן ביומא ס' גבי קטרת שחפנה קודם שחיטת פר אבל בהקדש לבד לא אמרינן הכי, תדע דבפ"ק דתמורה פרכינן מהקדש ומקדיש תמימין לבדה"ב נימא דל"ת וא"ע ל"מ א"ו כדאמרן

והנה ראיתי להרב שעה"מ שכתב בשם הריטב"א דאף דבקדשים בעינן קרא לעכב מ"מ בל"ת לא בעינן קרא לעכב והקשה הרב מהא דאמרינן במנחות ואימא ל"ת חמץ לל"ת איפסולי לא מפסיל והרי לדעת הריטב"א אף בקדשים לא בעינן קרא לעכב היכי דאיכא ל"ת ואחרי מכ"ת איני רואה סרך לקו' הזו דסברת הריטב"א דדווקא בעשה אינו אלא כאלו לא קיים המצוה מן המובחר ואטו מאן דלא קיים המצוה מן המובחר נימא דלא יצא כלל אבל בל"ת אמרינן כ"מ דא"ר ל"ת וא"ע ל"מ תפס בפשיטות דבעשה אף רבא מודה וכבר נתחבטו בזה האחרונים] אבל שם במנחות דהרי אפי' בנחמץ השיריים אסור באכילה שפיר פריך נהי דעבר על הלאו אפשר דשיריים כשרים והאיך שייך לומר דא"ע ל"מ דלא יהי' אלא נתחמצה מאלי' הא גם בנתחמצה מאלי' פסולה ודווקא במעשה עבודה כגון בקטורת שחיסר אחת מסממני' שפיר בל"ת הוי כאלו לא עביד ופסול ואפי' לאביי פסול מטעם מצוה הבאה בעבירה אבל מה זה למחמץ שיריים אטו מחמץ שיריים עבודה דתיפסל ע"י איסור שנעשה בזה מכח א"ע ל"מ או מטעם מהבב"ע, והיינו דלא פריך התם אלא מל"ת דלא תאפה וגו' ולא פריך מלאו דכל שאור ל"ת דהתם דצריך הקטרה פסול שפיר מטעם כ"מ דא"ר ל"ת או משום מצהבב"ע ודו"ק

אמנם הא קשה ע"ד התוס' יומא דף ז' ד"ה דם שנטמא שכתבו דגם למ"ד טומאה דחוי' מ"מ אם עבר הטמא והקריב אע"ג דיש טהור מ"מ הזבח כשר וכ"נ להדיא מפרש"י פסחים פ"א בד"ה בתמיד ע"ש גבי איבעי' בכהן המרצה בתמיד וקשה כיון דחייב בזה מיתה ביד"ש מטעם טמא ששימש ואפי' בעבודת ציבור כיון דאיכא טהור, ולמה לא יפסול מטעם ל"מ או משום מצהבב"ע ונראה מזה דל"ש לפסל מטעם זה היכי דבעצם הלאו נדחה אלא כשיש מקום להתיר ע"י אחר אינו נדחה ואלמלא לא הי' אחר הי' נדחה א"כ אין האיסור על החפץ אלא על גברא בזה ל"ש מצהבב"ע ויש לדמותו למש"כ הריטב"א דבקרקע גזולה ל"ש מצהבב"ע כיון דקרקע אינה נגזלת ואין האיסור איסור חפצא רק גברא דעבר על לא תגזול וה"נ י"ל בזה בענין ל"מ עי' ש"ך חו"מ סי' ר"ח ודו"ק

ואכתי קשה מהא דזבחים רפ"ב דשקיל וטרי התם מנ"ל דטמא ובע"מ מחללי עבודה ות"ל כיון דאיכא לאו פסול לדעת הריטב"א מיהו י"ל דש"ה כיון דכל הפסולין לעבודה מבואר בזבחים דאם עלו לא ירדו אע"ג דהזבח פסול ולא עלו לבעלים מ"מ הקדושה חלה לענין אם עלו לא ירדו א"כ הו"א דל"ש ל"מ כיון דגלי קרא דאהני מעשיו ואע"ג דדעת התוס' בזבחים דדווקא. בפסולין דחזי לעבודת ציבור הדין דל"מ מ"מ אינו כן דעת רבינו כדמשמע מדבריו בפ"ג מה' פסהמ"ק

עוד י"ל דאי לא הי' נפסל רק מטעם ל"מ או משום מצהבב"ע הי' אפשר לתקן ע"י כשר דאע"ג דהוליך טמא ובע"מ את הדם הי' עצה שיוליך כשר דלא גרע מנשפך על הרצפה ואספו דכשר וכן בזרקו ע"ג המזבח, הי' אפשר לכשר לאסוף הדם מע"ג המזבח ולזרקו אח"כ אבל כיון דגלי קרא דפסול כבר נתחללה הקדושה וא"א לו לתקן ע"י כשר וע' זבחים ט' גבי הולכה שלא ברגל