ישועות מלכו על הרמב"ם מא

להנאתו שנהנה שהן קשורין והרי עשו מלאכה לצרכו אבל כשהנהגה היתה לצרכן כגון שנפל סוס למעין מים ורפש ואין לו סוס אחר רק שור וצריך לקשרן בראש הסוס שהשור ימשוך אותו מבור או שנפלה דליקה וצריך להבריחן ואי אפשר לנתק הקשר שהם קשורין שזמנו בהול אם עבר על ל"ת דלא תחרש דאיכא למימר דלא אסר הכתוב אלא כעין חרישה דלצורך האדם הוא אבל כל שהוא לצורך הבהמה לא ואל תשיבני ממה שכתבו האחרונים בתשו' דאם נטבעו הסוסים ברפש וטיט אסור לישראל לקשור שור רק במקום דהוא צב"ח מותר לומר לעכו"ם דהתם המשא שהן מושכין לצורך הישראל היא ולא לצרכן אבל כל שההמשכה היא לצרכן להצילן ממות וצער י"ל דלא אסור ומהא דגרסינן בעירובין ע"ט דמותר להעמיד ע"ג מחובר לתלוש וליכא משום שביתת בהמתו משום דכתיב למען ינוח וכשלא ינוח לתלוש צער הוא לה וטעמא דכתיב למען ינוח הא לא"ה אע"פ שעשאה לצרכה הו"א דאסור דהתם סד"א דאיתקש לאדם דאסור לעשות מלאכה בשבת אבל כאן אין לנו לאסור אלא דומיא דלא תחרש דהוא לצרכו לא כשהוא לצרכן

וראיתי בברכ"י בסי' רצ"ז הביא בשם הר"י הזקן דמותר למשכן כדי להשקותן דלא נאסר רק משיכה דמלאכה ולא ידעתי אם כוונתו לדברי התוס' מכוות דף כ"ב דלא נאסר בכלאים אלא כשמשכן דבר מה או חבל או שכוונתו למש"כ כיון דהוא לצרכן מותר ויותר נראה שכיון לדברי התוס' ומ"מ דעתי נראה יותר להתיר דלא מקרי כעין חרישה ומ"מ מודינא וודאי בקשר חבל כדי שלא יברחו אע"ג דבקדשים לא מקרי עבודה כמבואר בשבת ריש פרק במה בהמה גבי פרה מ"מ לגבי לאו דלא תחרוש נראה דעבר דהרי עכ"פ אינם עושין לצרכן אלא לצורך בעל הבהמה וכ"נ מדברי הט"ז יו"ד סי' רצ"ז ס"ק ה' ובזה נ"ל ליישב מה שראיתי מקשין בהא דמכות כ"ב בחורש בשור דפסולי המוקדשין לוקה ואמאי הא מעיקרא קודם שנפסלו נמי אסור בעבודה משום קדשים והיכי חייל איסור כלאים משעה דנעשה פסוה"מ על איסור הקדש ולמש"כ אתי שפיר דלאו דכלאים מקרי מוסיף דמשום עבודה דקדשים כל שמושך בחבל שלא תברח ל"מ עבודה ולגבי לאו דכלאים דהנהגה אסור ומקרי מוסיף

ודע דרבינו השמיט הא דאין קושרין סוס לצידי הקרון ובירושלמי איפלגו רב ור"י מ"ט דאסור דר"י ס"ל דזה מושך עצלותו של זה וזה מושך עצלותו של זה כלומר שגם הסוס הנקשר עושה קצת פעולה שתלך העגלה ורב ס"ל דאסור לפי ששניהן מושכין בחבל הנקשר בעגלה ואמרינן שם דאם הי' קשור בשערה לר"י אסור ולרב מותר מיהו לבסוף מסיק התם דבקשור בשער לר"י נמי שרי ועב"י סי' רצ"ז וצ"ע

ה"ט עגלה המושכת בקרון וכו' ואפי' מאה שהנהיגו הכ"מ לא הראה מקורו והוא תוספתא ולכאורה יש ללמוד מזה דבכל חייבי לאווין ב' שעשאו חייבין ודווקא לקרבן וכרת אימעט ב' שעשאו ונ"מ לב' שבשלו בב"ח וצ"ע מיהו לכאורה נראה דווקא היכי שהי' יכולה לילך ע"י הנהגת אחד או שא"י לילך בלי הנהגת שניהם אבל אם אחד יכול ואחד א"י לד"ה פטור זה שא"י ובזה יש לקיים דברי החו"י בסי' ק"נ וצ"ע

ה"י המרביע בהמת פסוהמ"ק וכו' וכן החורש וכו' , עמש"כ לעיל ה"ו וראיתי בס' בשמים ראש סי' ק"ו שהביא בשם הרשב"א דלדעת הראב"ד דהאיסור הוא בשביל דהוא מקצתו חי' ומקצתו בהמה א"כ הא דחורש בשור פסוהמ"ק היינו בחרש עם שור אחר דהו"ל כחורש חצי שבו עם בהמה אבל בחורש בפ"ע שרי כמו שמותר לחרוש בפרדה וה"נ זו הוי ברי' ממוזגת ולא מצאתי לו חבר בזה ועמש"כ המל"מ כאן ובפ"א מה' מעילה ושם יתבאר

פ"י ה"ב רחל בת עז. כתב בכ"מ שנלמוד מבכורות ל"ב אמנם צ"ע כי רחל בת עז היינו עז שילדה כמין רחל והנה פשוט שדינו כעז לכ"ד ואסור להרביעו ולהנהיגו עם רחל ועם עז מותר דמקרי עז וכן להיפוך רחל שילדה כמין עז דינו להרבעה ולהנהגה כרחל אמנם בש"ס שם לפירש"י החידוש הוא ברחל בת עז בת רחל היינו שרחל ילדה כמין עז דלקרבן פסול משום נדמה ולשאר גם עז בת רחל נחשבת כרחל ואיפלגו ר"מ ורבנן לענין בכורה דר"מ סבר דחזרה רחל למקומה ורבנן פליגו וקאמרי ראב"י דהכל מודים לענין שעטנז ברחל שילדה כמין עז והעז ילדה אח"כ כמין רחל גם ר"מ דא"ח כיון דלא הי' בלי הפסק רחל ע"ש ורבינו לא הזכיר כלל דבר זה כ"א רחל בת עז והיל"ל רחל בת עז בת רחל שזה עיקר החידוש הן באמו העז שאע"פ שהיא רחל גמורה שהרי אמה רחל ואינו אלא נדמה לעז אפ"ה א"ח משום כלאים ולא עוד אלא שאפי' העז בת רחל ילדה אח"כ כמין רחל ל"א שחזרה רחלים למקומה גם בה' ציצית כתב רבינו דעז בת רחל צמרה פסול לתכלת והי"ל לומר רבותא יותר גדולה לתכלת דגם רחל בת עז בת רחל פסולה גם בה' איה"מ פ"ג ה"ה שכתב דנדמה פסול להקרבה לא ראיתי שיביא דין זה דוולד הנדמה אע"פ שדומה לאם אמו פסול לקרבן ואולי י"ל דרבינו לא ס"ל כפירש"י אלא הא דאר"י הכל מודים בשעיר וכן אמימרא דבתר הכי היינו ברחל שילדה עז ומקצת סימנים דומה לאמה ומ"מ פשט הסוגי' מורה כפרש"י ויש קצת ראי' לרבינו מהא דתנן בתמורה דף ל' כל האיסורין למזבח וולדותיהן מותרין ולפרש"י הא נדמה א"א שיהי' וולדו מותר שגם אם יתהפך לאם אמו נאסר מכש"כ אם יהי' שווה לאמו עיי"ש בסוגיא דבכורות ומ"מ צ"ע ומהתימא על הכ"מ לא העיר בזה

ה"ד ומנין שכל איסורין, הנה רבינו נחלק עם הר"ש והרא"ש בשני דברים א) לדעת הר"ש והרא"ש לא נאסר בכלאי בגדים אלא כשצמר ופשתן מחוברין ביחד אבל אם יש מפסיק ביניהם כגון בגד של צמר גמלים וחבר חוט של צמר למעלה ושל פשתן למטה וגוף הבגד של צ"ג מפסיק לא מקרי חיבור ורבינו פליג ע"ז לכן בהא דתנן בפרק בתרא דכלאים לא יקשור אדם סרט של צמר בשל פשתן אע"פ שהרצועה באמצע ובאמת פירשו הרא"ש והרע"ב שאח"כ מחבר ראש של פשתן בשל צמר ורבינו בה' ג' חולק ע"ז שא"צ שיחבר אח"כ של צמר בשל פשתן אלא שרצועה זו שהוא באמצע ומחוברת בראשה אחד עם פשתן ובסופה עם של צמר הוא מחברת הפשתן עם הצמר, וראיתי בתשו' נוב"י סי' קפ"ו שכתב דאם הי' בגד של צ"ג ובסופו ב' חוטי צמר ופשתן לדעת רבינו וודאי כל הבגד נאסר ואסור לכרוך על בשרו גם בבגד של צ"ג אע"פ שהשעטנז מונח על הארץ מ"מ אחר שנתחבר צמר עם פשתן בבגד אחד גם את של צמר גמלים אסור אמנם לדעת הר"ש והרא"ש נסתפק בדינו ולבסוף מסיק דגם לדידהו מסתבר לאסור אמנם לדעתי צ"ע דבר זה דנראה דגם לרבינו לא נאסר את של צמר גמלים ומש"כ רבינו דכשהרצועה באמצע אסור וכן הא דמבואר בתוספתא כלאים בעשה בגד של צ"ג וחבר חוט אחד של צמר בצד זה וחוט של פשתן מצד זה דנאסר היינו דצמר ופשתן נאסרו אע"פ שאינו נוגע החוט של צמר בשל פשתן מ"מ מגע וחיבור ע"י דבר אחר שמי' חיבור ונאסרו שניהם ומה זה ענין לומר שגם המין האחר שאינו לא של צמר ולא של פשתן יאסור והרי בב"ח