ישועות מלכו על הרמב"ם ג

הלכות ק"ש

פ"א ה"א פעמים וכו' ודעת הרשב"א דמדאורייתא אין החיוב רק פסוק ראשון בלבד, אמנם הפר"ח חולק וסובר דכל הג' פרשיות היא דאורייתא, ולפענ"ד נראה להביא ראי' לדברי הרשב"א מהא דאמרינן בריש הי' קורא שמע ישראל וגו' זה הוא ק"ש של ר' יהודא הנשיא ובעי התם אי חוזר וגומרו או אינו חוזר וגומרו ואי ס"ד כשיטת הפר"ח דכל הג' פרשיות היא מדאורייתא, הא אמרינן בזבחים דף פ' הניתנין במתנה א' שנתערבו עם הניתנין במתן ד' ומבואר שם דהיכא דצריך ד' מתנות אם נתן במתנה אחת, עבר על בל תגרע א"כ כיון דקיי"ל דבזמנו לא בעי כוונה לעבור על ב"ת כמו כן לא בעי בזמנו כוונה לעבור על ב"ת א"כ כשקרא רק פסוק ראשון בלבד הא עבר על בל תגרע, וכן משמע ג"כ מהא דאמרינן בפרק מי שמתו קברו את המת וחזרו אם יכולין להתחיל ולגמור וכו' ובגמ' התם מפרשינן אפי' פסוק אחד וכשקרא פ' אחד הא עבר על בל תגרע וכמוש"כ א"ו כדעת הרשב"א ז"ל, מיהא זה יש לדחות דאיירי כשיכול אח"כ לקרות דאין כאן משום ב"ת, אבל הראי' הראשונה הוא מוכרחת דדוחק לומר דהש"ס אזיל למאן דס"ל דלעבור בעי כוונה דהא דעת הרבה פוסקים דמצות אין צריכות כוונה

ועוד נ"ל ראי' דהא דעת רבינו בפ"ה מהל' מזוזה דאם הקדים פ"א לשני' במזוזה פסולה והוא ממכילתא וכמוש"כ הכ"מ ואי ס"ד דכל הג' פרשיות מדאורייתא מ"ש בק"ש כ' רבינו לקמן בפ' ב' הל' י"א דאם הקדים פרשה לפרשה יצא א"ו דשאני ק"ש דאין חיוב רק מד"ס שאר הפרשיות כדעת הרשב"א, וראיתי להרב בשאגת ארי' שדעתו דכל הפרשה ראשונה היא דאורייתא והביא ראי' מהא דאמרינן בברכות דף י"ד בעי מיני' תנא דבי ר"ח לר"ח בהלל ובמגילה מהו שיפסיק מי אמרינן קל וחומר ק"ש דאורייתא פוסק הלל דרבנן מיבעי' או דלמא פרסומא ניסא עדיף ואי ס"ד כדברי הרשב"א הא בפסוק ראשון ודאי דאין רשאי להפסיק ובשאר הא אינו אלא מד"ס, ולאו ראי' דשאני ק"ש דעקרו מדאורייתא, גם מה שנראה מדבריו דלמאן דס"ל דב' פרשיות מדאורייתא אין מעכבין זא"ז לא נ"ל דמ"ש ממזוזה דמעכבין וכ"מ במנחות פ' הקומץ ותכלת דלא חשבינן בהדי הנך דמעכבין ואין מעכבין וק"ל: **(וע' ספרי ואתחנן בפרשת ק"ש דלכאורה משמע משם דגם ויאמר פ' ציצית הוא מדאורייתא דקאמר התם דויאמר הוא בשינון וזה יש לדחות דאינו מצד ק"ש רק מצד הזכרת יצ"מ אבל קאמר התם גבי קשירה דרצה לילף ק"ו דפ' ציצית יהא מקשירה מפ' קדש והי' כי יביאך דאינו בשינון ואיתא בקשירה וא"נ דרק פסוק ראשון הוא מדאורייתא נילף מואהבת והיה אם שמוע דאינם בשינון וישנם בקשירה משמע דב' פרשיות ד"ת.] המגיה

)** ה"ט ואם עבר וכו', דעת רבינו דהא דאיפליגו ר"ג וחכמים היינו בדיעבד אבל לכתחלה כו"ע מודי דצריך לקרות קודם חצות, ובספר ש"א התפלא דהיכן מצינו גזירה זו דמשום שלא יבוא פעם אחת לידי ביטול מצוה זו יתקנו חכמים שיבטלו עתה בבירור ובהקטר חלבים ואברים גזרינן שלא יבוא לידי נותר ע"ש ואישתמיטתי' סוגיא דריש פ"ב דביצה דלמאן דס"ל דעיקר ע"ת משום עונג שבת אם עבר ולא הניח אסור לו לבשל וביאר הר"ן ז"ל שם דאע"ג דהאידנא ודאי מתבטל וצריך להתענות בשבת מכל מקום אמרינן מוטב שיתבטל שבת אחת ויתענג בשבתות הרבה וכמו כן הכא מוטב שיתבטל פ"א מק"ש כדי שיהי' זריז בזמנה ויקיים הרבה וכן משמע מסוגיא דריש שבת גבי הדביק פת בתנור אם התירו לו וכן בהושיט ידו אף דיש לחלק בין הנושאים מ"מ ראי' קמייתא ודאי מוכרח כמוש"כ

ודע שדעת הכ"מ דמדאורייתא גם בשל שחר יוצא כל היום אלא דמדברי סופרים בלבד צריך לקרות קודם ג' שעות ולא נ"ל דהשתא בלילה לא עבדו חיזוק אפי' רבנן דמחמרי רק עד חצות ולא עד אשמורה ראשונה דהיא התחלת זמן שכיבה ואיכא נמי אונס שינה וכמוש"כ תר"י בשל שחר מיבעי ואפי' בחמץ דהוא עד חצות לא גזרו אלא ב' שעות וזה פשוט

פ"ג ה"ב וכל מי שקרא במקום וכו', והראב"ד נחלק ע"ז ונראה שטעם רבינו הוא משום דהוי כמצוה הבאה בעבירה ודעת הראב"ד כיון דאין עיקר האמירה העבירה כעין שכתבו הפוסקים גבי הקורע בשבת, ודע דמי שקרא בעוד שהי' קטן ואח"כ הביא ב' שערות לא יצא דכיון דבעת שקרא לא הי' מחויב אינו פוטר מחיובו הבא אח"כ, ולפי"ז נראה דגם הראב"ד החולק אינו אלא ביושב בצד המת ואין צריך לו, דכיון דהי' אז בר חיוב אלא שאסור לו לקרות שם א"כ כשקרא יצא אבל המשמר המת דפטור משום דהוי כעוסק במצוה מודה הראב"ד דלא יצא כיון דאז לא הי' בר חיובא, ודבר זה י"ל מתלמוד ערוך בר"ה דף כ"ח ע"א גבי כפאו שד ע"ש וראיתי בס' טורי אבן שם שהקשה מהא דאמרינן ביבמות ד' ס"ב גבי היו לו בנים בהיותו גוי ונתגייר דקיים מצות פו"ר אע"ג דאז לא נצטוה על פו"ר דאלמא אם עשה המצוה בעידן פטורי מ"מ קיים המצוה, ולפענ"ד לק"מ דע"כ לא אמרינן התם דקיים לר"י אלא דהמצוה עדיין קיים שהרי המעשה עדיין קיים אבל הכא כיון שהקריאה כבר חלף ועבר וכן בכפאוהו לאכול מצה המעשה של אכילה כבר כלתה והאידנא לא עשה המצוה אין העשי' של קודם החיוב פוטר על אח"כ וזה נ"ל ברור, ולפ"ז נראה דהמשמר מת גם הראב"ד ז"ל מודה דאם קרא אז לא יצא, מיהו י"ל בין שוטה לשאר מילי, דשוטה מחשב כאין סמי' בידן ולהכי מחשב כלאו בר חיובא אבל במידי דסמי' בידן אפשר דמקרי בר חיובא ואם עשה אז המעשה פוטר גם על אח"כ וכעין זה מחלקינן בריש מי שאחזו גבי גט ע"ש, ובחידושי לחולין כתבתי בהא דמבעי שם דף י"ז באברי בשר נחירה שהעלו עמם ישראל לארץ מהו וכתבתי שם להקשות דגם באברי שחיטה הי' לו לבעי לדעת התוס' דהא דשחיטת עכו"ם נבילה משום דכתיב וזבחת ואכלת אותו שהוא בר זביחה אכול מזבחו א"כ במדבר כיון דבשר נחירה אישתרי להו הו"ל כאינו בר זביחה, ול"ל כיון דהיו מצווין לשחוט קדשים הו"ל בר זביחה דלא מסתבר כלל, ועוד דא"כ ישראל מומר דקיי"ל דאסור אם אינו חושש בזביחה אפי' עם אחרים ע' ע"ג אסור מי נימא שאם נזהר בשחיטת קדשים דמקרי בר זביחה ועיין בש"ך סי' א' בשחיטת קטן, ולפמש"כ לחלק בין שוטה לדסמי' בידן הי' אפשר לחלק, ומ"מ נ"ל בלא"ה דלק"מ דכיון דאברי בשר נבילה אתסרי להו ולא אשתרי להו אלא נחירת סימנים ובהא אמרינן זהו שחיטתן והוי כבר זביחה:

[ומה"ט כתבנו במ"א דהא דאמרינן בפסחים דף מ"ד ובשאר דוכתי דילפינן טכ"ע מגיעולי מדין ולמה לא אמרינן דהגעילו משום בב"ח ובב"ח לכו"ע