ישועות מלכו על הרמב"ם כא

ליכא שום חיוב בשכר המדי, והרי בשתה יותר מרביעית חייב בכא"פ לכן קאמר דלית בי' כא"פ, ואה"נ דברביעית מצומצמת א"ח אלא בכזית כדי שתיית רביעית ועמשכ"ל בה"ו

ה"ב החמץ בפסח אסור בהנאה ולדעת רבינו אינו לוקה עמש"כ פ"ה מה' יסוה"ת ולדעת רש"י ותוס' לוקין גם על הנאה, ונראה דאין לוקין על פחות מכזית הגם ששוה פרוטה, והאחרונים ז"ל נסתפקו בזה, ומש"כ רבינו דאיסור חמץ ואיסור שאור א' הוא, כתב הר"א ז"ל בהשגות דוקא לשיעורין, אבל לענין ביעור ואכילה, יש הפרש, דחמץ אם נפסל מאכילת כלב אין זקוק לבער,. ובשאור אע"פ שהוא נפסל חייב לבער, ע"ש, והסמ"ג ה"ר מהא דתניא בתוספתא מאימתי קרוי שאור משנפסל מאכילת כלב, הרי דכל שאור אינו אלא משנפסל מאכילת כלב וזה שלא כדברי רבינו והיא תמיהה גדולה לכאורה ע"ד רבינו, אמנם הנ"ל בזה, דבלא"ה יש לדקדק כיון דעכ"פ שאור א"ר לאכילה, והו"ל שלא כדרך אכילה, והרי כל איסורין אין לוקין עליהם אלא כדרך אכילתן, וגם חמץ בפסח בכלל, דהא לא אפיק אביי בפ' כל שעה אלא בב"ח וכלאי הכרם, וכן מבואר בדברי רבינו בפ"ה מה' יסוה"ת דגם חמץ בפסח לא נאסר מה"ת שלא כדרך הנאה, וכן הקשה בס' הצל"ח ריש ביצה, אמנם הדבר נכון לפמ"ש המ"מ הובא בהגהות רמ"א יו"ד סי' ק"ג דבשרצים שנפשו של אדם קצה בהן, ואין ראוין למאכל אדם נהי דלוקה כשאכל כזית מבשרם, ואע"פ שאין ראוין למאכל אדם, ולוקה אם אכל הטעם הבאוש והמשוקץ, מ"מ אם נסרח, ואין ראוי לאכילה גם מחמת ד"א, או שעירב עם אכילתו דברים מרים, או שאכלן חם עד שנכוה גרונו פטור, דגם בזה לא אסרה תורה אלא כדרך אכילתן, ונהי דאסרה תורה הטעם הבאוש והמשוקץ שלהם שאין ראוי לאכילה, ואחשב' לאכילתן שיהא לוקה זה הטעם שהוא בגוף יצירתן, לא כשא"ר לאכילה מחמת ד"א. ואף אנו נאמר לענין חמץ בפסח דמבואר בש"ס דחימוצו קשה, ואינו ראוי לאכילה, נהי דענוש כרת על אכילתו אע"פ שא"ר, לאכילה, היינו כשא"ר לאכילה מחמת חימוצו שנתחמץ מאד, עד שא"א לאוכלו, בזה חייב כשאכלו, דטעם פגום כי האי אסרה תורה ואחשבי' לאכילתו, אבל כשא"ר לאכילה מחמת ד"א כגון שאוכלו עם דברים מרים או כשאוכלו כשהוא עיסה, או חם עד שנכוה גרונו, פטור מצד אכילה דאין זה נחשב דרך אכילה, ומה"ט לא חשב אביי הכל מודים בחמץ בפסח או שאור כמו שלא חשב כל השקצים דחייב עליהם, לפי שלא נתחייב בשאכלן שלא כד"ה. אלא בשאכל מה שהוא באוש מצד עצמו שטעם זה אסרה תורה, אבל אם אינו ראוי לאכילה גם מצד ד"א אינו לוקה, א"כ כמו כן בשאור אינו לוקה, אלא בשלא נפסל מחמת ד"א, אלא שחמצו יותר מדאי עד שא"ר לאכילה מצד החימוץ הקשה, אבל כשא"ר לאכילה מחמת ד"א, גם בשאור לא לקי, ומעתה נסתלקה קושית הצל"ח בהא דלא חשב אביי גם שאור, אח"כ מצאתי להרב בעל פ"מ בפתיחה שלו, שגם הוא כ"כ, ועתה תסתלק קושית הסמ"ג מהא דתניא בתוספתא מאימתי קרוי שאור, משנפסל מאכילת כלב, דהתם אשיעורא דשאור קאי, דכל שחימוצו קשה כל כך עד שנפסל עי"ז מאכילת כלב, זהו שאור, אבל אם נפסל מחמת ד"א, א"ח לבער, דכבר פקע שם אוכל מיני' ותדע לך, דהא בתרומה לא נזכר בקרא שאור, ובזה ודאי גם לדעת הראב"ד אינו אסור, והרי בהדיא תנן במס' חלה דשאור של תרומה אסור. א"ו דהתם בא"ר לאכילה מחמת שחימוצו קשה מאוד, בזה גם בשאר איסורין, כיון דעומד להחמיץ לא פקע שם אוכל מיני', וכבר הארכתי בחי' ליו"ד סי' ס"ו דנהי דקיי"ל בנדה פ' בא סימן דדבר העשוי לריח לא מקרי אוכל, היינו בדבר שעיקרו הי' רק להריח, כמו בשמים דאין מקבלין טומאה מה"ת, כמש"כ רבינו בפ"א לה' טו"א, אבל אם הי' עליהן שם אוכל, לא פקע מיני' כשעומד עדיין להחמיץ. ומה"ט שמרים של תרומה אם חימץ בהם עיסה אסור, ואפשר שזה דעת הראב"ד דאוסר בשאור, גם בנפסל לאכילת כלב מחמת ד"א, מיהו דעת רבינו דכל שנפסל מחמת ד"א מאכילת כלב, פקע לגמרי שם אוכל, שהטעם הבאוש של ד"א אינו כדי להחמיץ החימוץ שאסרה תורה בפסח, ונמצינו למידין ממש"כ דשאור שחימוצו קשה מאוד, עד שנפסל ע"י זה מאכילת כלב אסור, וחייב כרת גם לדעת רבינו, ואם נפסל מחמת ד"א פטור לדעת רבינו, ודוקא בנפסל מאכילת כלב, אבל אם לא נפסל רק לאדם מחמת ד"א חייב עליו בביעור מד"ת ועבר על בל יראה, ואם אכלו פטור דהו"ל שלא כדרך אכילתו, וכן הדין באכל עיסה א"ח עליו מדאורייתא ואם שהה עובר כמבואר להדיא בפ"ק דפסחים, בהי' לו עיסה מגולגלת, וכן מהא דכיצד מפרישין חלה שנטמאה ביו"ט וזה פשוט

וראיתי בס' מקור חיים בסי' תמ"ב ס"ק ב' שהאריך קצת בזה, ודבריו מגומגמים בעיני, הנה הקשה, כיון דפת שעפשה ונפסלה מאכילת אדם, חייב לבער למה לא קאמר, הכל מודים בחמץ בפסח שלוקה שלכד"ה, ותירץ דאינה רק עשה דתשביתו דמשמע מיני' גם איסור הנאה, וכיון דלא כתיב אכילה אסור מה"ת גם שלא כד"א, אלא שאין לוקין כיון דליכא רק עשה, הנה אם כוונתו דאסור בהנאה מה"ת שלא כד"ה, הוא שיבוש דבהדיא מבואר בדברי רבינו בה' יסוה"ת פ"ה דמותר לעשות מלוגמא בחמץ בפסח, לפי שהיא שלא כד"ה, אלמא איסור חמץ שוה לשאר איסורי הנאה, ואם כוונתו נהי דלא מקרי אכילה והנאה מה"ת כשהוא שלא כד"ה, מ"מ אין זה ענין לביעור כ"כ כן הרב בכ"מ שם דבחמץ שלו אסור משום ב"י, וגם לאו איכא. ובאמת נראה מדברי המחבר הנ"ל שדעתו דמצד איסור הנאה אסור מה"ת שלא כד"ה, וזה אינו נכון, עוד כתב שנ"ל דאם נפסלה מאכילת אדם ואח"כ נתחמצה א"ח בביעור, דהא בטומאת נבילות חזינן למ"ד דגם בנפסלה מאכילת אדם מטמאה טומאת נבילות, ואפ"ה בסרוחה מעיקרא, בנפסלה מאוכל אדם נמי אינה מטמאה, מזה דן גם בחמץ כן, דבנסרחה ולבסוף נתחמצה, בנפסלה מאכילת אדם כבר פקע שם אוכל מיני', עוד הוסיף דהא דהפת שעפשה ונפסלה מאכילת אדם חייב בביעור, בנתעפשה כשהי' פת, אבל בשנתעפשה בעודה עיסה, כיון דאז ל"ת לאכילה א"ח בביעור, זה תוכן דבריו, והם דברי שגגה דמש"כ דבנסרחה ולבסוף נתחמצה בנפסלה מאכילת אדם סגי, וה"ר מדברי הראב"ד בהשגות פ"ה דבנסרחה ולבסוף נתחמצה, א"ח בביעור, וס"ל דגם בראוי למאכל כלב א"ח, שלא כדברי המ"מ, דע דרבינו והראב"ד מחולקים בהא דא"ר לכתחילה, אינו מקבל טומאת אוכלין, שדעת רבינו בפ"ב מה' טו"א אע"פ שהי' מתחילה ראוי לאכילת אדם, אם בעת קבלת טומאה, נפסל מאכילת אדם. אינו מקבל טומאת אוכלין, והראב"ד חולק ע"ז וס"ל דלא קפדינן על עת קבלת הטומאה, אלא אם הי' עליו שם אוכל, אע"פ שבעת קבלת הטומאה כבר נפסלו מאכילת אדם, מקבל טומאה, עד שיפסל מאכילת כלב, הנה מבואר שדעת הראב"ד דלא קפדינן על שעת חלות הטומאה, אלא אם הי' עליו שם אוכל, אע"פ שהי' אז טהור, מ"מ אם נפסל אח"כ לא פקע שם אוכל, ומקבל טומאה, א"כ לפ"ז בנסרחה ולבסוף נתחמצה נהי דבעת חלות איסור חמץ היתה נפסלה מאכילה מ"מ לא נפקע