ישועות מלכו על הרמב"ם קטו

קשה הא ל"ש כאן זורע דהרי קודם שהניחו על העציץ הי' מחובר ויש לדחות

ובעיקר פלוגתת רש"י ורבינו הנה בירושלמי פ"ב דחלה קאמר דע"נ המונח ע"ג יתדות חייב בתרומות ומעשרות ור"א סבר דאפי' לר"י דס"ל שם בספינה הבאה עם עפר ח"ל לארץ דאם אינה גוששת פטורה דווקא בספינה דעולה ויורדת. אמנם בירושלמי סופ"ז דכלאים אהא דתנן התם דעציץ נקוב מקדש בכרם אמר שמואל במעביר תחת כל גפן, כלומר שא"ח עד שינחנו תחת הגפן וכדאיתא בתוספתא דאינו מתקדש עד שיניחנו תחת הגפן, ור"י אמר במעביר באויר עשרה ומשמע דר"י ושמואל פליגי בהאי פלוגתא אם ע"נ המונח ע"ג יתדות באויר אם דינו כמחובר דר"י ס"ל כר"א במס' חלה פ"ב דדינו כמחובר ושמואל ס"ל דדינו כתלוש ורבינו בה' כלאים פסק כשמואל דאינו מתקדש עד שינחנו תחת הגפן היינו אע"ג דר"י ושמואל הלכה כר"י מ"מ סמך רבינו על ש"ס דילן דבמונחת ע"ג יתדות והניחה ע"ג קרקע חייב משום זורע וכן בנטלה מע"ג קרקע והניחה ע"ג יתדות מחויב משום תולש וע"כ דדינו כתלוש ועיין בפני משה שם שנדחק והעיקר כדפרישית

הן אמת שמהאי דאביי דבניטלה מיתדות והניחה ע"ג קרקע דחייב משום זורע אינו ראי' שנאמר דעציץ נקוב המונח ע"ג יתידות נידן כתלוש שהרי גם אם נאמר דדינו כמחובר מ"מ בהניחו ע"ג קרקע כיון דבלא ספק הגידול והצימוח עדיף יותר שהוא ע"ג קרקע משהוא על האויר חייב שפיר משום זורע מ"ד משקה מים לזרעים דאע"ג דזרעים מעיקרא מחובר מעלי' נינהו מ"מ כיון דע"י השקאה הוסיף כח בגידולם חייב משום זורע וכמו כן נאמר בהיתה מונחת ע"ג קרקע והניחה ע"ג יתדות. וזה כעין דברי ירושלמי הנ"ל דבהניח עציץ ע"ג עציץ דחייב אתחתון משום תולש אע"ג דהמה מחוברים עדיין מ"מ כיון דמכחיש כח צמיחתם חייב משום תולש, אמנם מתלמודא דידן בעירובין דף ק: לא משמע הכי ע"ש בהא דמהלך ע"ג עשבים בשבת ומשמע התם דעיקר החשש שמא יתלוש ולדידן דדשא"מ מותר שרי וכן מותר לשכוב ע"ג עשבים ולא אמרינן דמעכב אז ע"י השכיבה את הצמיחה והוא פס"ר אלמא דזה לא מקרי תולש, אמנם בזורע נ"ל ברור דבע"נ דגם אם נאמר דדינו כמחובר מ"מ בהניחו ע"ג קרקע חייב משום זורע דוודאי א"א להכחיש החוש דעי"ז שמונח ע"ג הקרקע צומח יותר

ולענין מה שהקשה המ"מ על רבינו שהשמיט מימרא דר"ל לכן כתב דס"ל לרבינו דאיירי במונח ע"ג יתדות וכבר הקשה ע"ז הלח"מ, ואפ"ל כיון דמרא דההוא שמעתא ר"ל ואיהו ס"ל דח"ש מותר מן התורה והדבר ברור שצרור קטן שנוטל לקנח אין בו שיעור עשבים כגרוגרת וכיון דליכא אלא איסור דרבנן שרי משום כבוד הבריות אע"ג דהוא תולש גמור ואם השלים לשיעור גרוגרת שתלש מקודם פחות מכשיעור ובצרור הזה השלים חייב וכיון דאנן קיי"ל דח"ש אסור מה"ת לכן לא הביא רבינו מימרא דר"ל אלא שיש לדקדק דלפ"ז מה פריך התם בש"ס על ר"ה מר"ל דילמא סבר ר"ה כר"י דח"ש אסור מה"ת

ה"ה הדש כגרוגרת חייב ואין דישה אלא בגד"ק, וכתב הרא"מ בספר יראים דמ"מ מדרבנן יש דישה אפי' בדבר שאינו גד"ק, וכן נראה דהא לדעת הסוברין דבהמה לא מקרי גד"ק מ"מ מבואר בשבת צה. דמ"מ אסור משום שבות ע"ש א"כ גם לשי' הסוברין דבהמה מקרי גד"ק ודגים לאו גד"ק נינהו מ"מ מיתסר מדרבנן, ובהכי ניחא הא דפריך בריש פ' החבית אהא דשרי לסחוט דג לצירו משמואל דס"ל דבין כבשים ובין שלקות לגופן מותר למימיהן פטור אבל אסור ומה קשה דילמא דגים שאני דל"ה גד"ק ול"ש בהו דישה ולפמש"כ א"ש דהא עכ"פ אסור מדרבנן והלא גם בשלקות ליכא איסור דאורייתא ומ"מ גזרו וא"כ ה"ה בדג לצירו, ולפ"ז יש ליישב דברי הר"י שהקשה המג"א בסי' ש"ך דס"ל דדג לצירו מותר והא בש"ס מבואר דלשמואל דס"ל דשלקות למימיהן אסור גם דג לצירו אסור ואפשר לומר דהא מה דקיי"ל כשמואל דאסור אע"ג דלרב שרי ורב ושמואל הלכה כרב אלא משום דגם לר"י אסור ומחויב חטאת לפיכך מחמירין משא"כ בדג דאין דישה אלא בגידולי קרקע י"ל דגם לר"י שרי, ואע"ג דבירושלמי מבואר דלר"י גם בדג לצירו חייב חטאת מ"מ בזה ודאי ל"ק לן כר"י דבהדיא איפסק הלכתא בש"ס דילן דאין דישה אלא בגידולי קרקע. ומש"כ דמדרבנן יש דישה ומפרק גם באינו ג"ק יש להשות דברי הירושלמי פרק כלל גדול דקאמר מן דציד כוורא חייב משום קוצר והרמב"ן האריך בראיות דאין קוצר אלא בגידולי קרקע ממש אפי' בבהמה וחי' לא שייך קוצר ולפמש"כ י"ל דחייב מדרבנן ואין זה מן התימה שהרי בהא דצרור שעלו בו עשבים דמבואר בש"ס דחייב משום תולש כתב המ"מ דלא גרסינן חטאת אלא חייב סתם והיינו מדרבנן מכות מרדות וכן לשי' רש"י ותוס' דבעציץ המונח ע"ג יתידות חשוב כמחובר הא דאמרינן במונח ע"ג יתידות והניח ע"ג קרקע חייב משום זורע אינו אלא מדרבנן אע"ג דקאמר חייב ועפ"ז יש ליישב דברי רבינו שכ' בה' יו"ט השוחט עוף אסור לו לתלוש הנוצה, והרמב"ן השיב ע"ז דכיון דאינו חייב רק משום גוזז וסופו של עוף זה לתלוש הנוצה והגוזז חייב גם לאחר מיתה מה לו בחיים ומה לו לאחר מיתה, ולפמש"כ דמדרבנן אסור משום קוצר גם בבהמה וחי' ודגים א"כ ניחא דהא בחיי' איכא נמי משום קוצר משא"כ לאח"מ והרמב"ן דלא ניחא לי' בהכי וס"ל דשרי לגמרי היינו דס"ל דל"ש לאסור בגוזז וכן בשולה דג משום קוצר דכיון דבלא"ה אסור משום גוזז ומשום נטילת נשמה בשולה דג א"כ לאיזה צורך החמירו חכמים לגזור גם משום קוצר דהא בלא"ה אסור מדאורייתא כעין שכתבו הפוסקים ביו"ד סי' פ"ז גבי בשר טמאה בחלב עיי"ש ומ"מ אין זה טענה מוכרחת על רבינו דכיון דבדישה וטחינה החמירו מדרבנן גם באינו ג"ק לא חילקו גם בשאר מלאכות, ולפמש"כ דאסור מדרבנן גם באינו ג"ק י"ל דגם בורר לא שייך אלא בגידולי קרקע והא דמבואר בה' שבת דיש בורר בשני מיני דגים והוא מדברי תה"ד היינו משום דמדרבנן עכ"פ אסור גם באינו ג"ק, וכן נראה דהא לדעת התוס' וקצת פוסקים גם חולב אינו אלא משום שבות דגם בהמה לא מקרי ג"ק ולמה לא יתחייב משום. בורר אע"ג די"ל דנ"מ בחולב לצורך אכילה לבו ביום מ"מ פשטא דלישנא דחכמים אומרים אחד שבת ויו"ט אינו אלא משום שבות משמע דעל כל חולב קאי וליכא איסור ד"ת כלל וע"כ דגם בורר אינו אלא בג"ק. ודו"ק

ומש"כ רבינו דהחובל בחי חייב משום מפרק דהוא תולדה דדש, הנה לכאורה נראה דבין בחול בחי בין בהוציא דם ממת חייב משום מפרק לדעת רבינו אבל לדעת הסוברין דחובל חייב משום נטילת נשמה במת פטור, ולכאורה משמע בשבת דף עה. כדעת רבינו דמבואר שם דהצד חלזון ופצעו חייב לר"י משום דישה ור' יוחנן מוקי בפצעו מת אלמא דגם במתה איכא משום דישה. אך קשה מהא דשבת קלג דאמרינן בספק נפל דמהלינן ממנ"פ אי בר קיימא שפיר מהלינן ואי מת הוא מחתך בבשר בעלמא והרי גם במת ממש איכא משום מפרק וכבר עמד בזה בספר פ"מ, ולכאורה הי' אפ"ל דהא דקאמר מחתך בבשר בעלמא דהא כל המקלקלין פטורין