ילקוט דוד - באוהל דוד קפ

אלא אמצע העולם בכמות כל העולם שנברא ועי' לעיל בפרשת תרומה משכ' באות ח' עש' וכו' תרפ"ט טו' שם דכל עלמא אעג' דכל עבידן אשתלימו כל חד וחד עלמא כלא לא הוה שלים בקיומיה עד דאתא יומא שביעאה דכד אתא יומא שביעאה כדין אשתלימו כל עבידין ואשלים ביה קב"ה עלמא ההד' ויכל אלהים ביום השביעי וכ' עש' (ילקוט דוד באהל דוד). משכיל על דבר הנה משמע מדברי הזוהר אעג' דכל העולם נברא בששת הימים ממ' לא היה לו קיום והשפעה להתקיים לעולם ועד עד שבא יום השביעי שבת קדש ואז כל מה שנברא מקודם משפעו יינקו והוא הנותן בהם קיום וחיות שיתקיימו לעולמים כהא דתנן לעיל כל ברכאן דלעילא ותתא ביומא שביעאה תליין וכלהו שיתא יומין מההוא שלימו מתברכאן ובזה יתורץ הקושיא שמקשין מפסוק ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה דמשמע דגם ביום השביעי עשה מקצת מלאכה דלפי הנז' לעיל אתי שפיר ודוק' תרפט' טז' שם רכו' עב' ואורייתא אתיהיבת בלהטי אשא וכלא בסטרא דאשא וכתיבת באשא תוורא על גבי אשא אוכמא ואתוון וכו' [ילקוט דוד באהל דוד]. משכיל על דבר הנה הזוהר סובר שהתורה היתה כתובה באש לבנה ע"ג אש שחורה ולפ"ז אתי שפיר מ"ש רז"ל בסנהדרין שהתורה נתנה בכתב עברי שהוא כתב לבונאה דר"ל שהכתב לבן כמ"ש הזוהר שהכתב באש לבנה וג"כ בלוחות היה הכתב לבן על הלוחות שהיו שחורות ועי' סנהדרין כ"א ע"ב ועי' בהוספות שם ד"ה כתב לבונאה ע"ש אבל רש"י בפירושו על החומש בפ' וזאת הברכה פי' על פסוק אשדת למו וז"ל שהיתה כתובה מאז לפניו באש שחורה ע"ג אש לבנה וכו' ע"ש גם ראיתי בילקוט כמ"ש בזוהר והוא בפרשת וזאת הברכה וז"ל אמר ר' יוחנן כל מי שהוא בא לעסוק בתורה יראה בעצמו כאילו הוא עומד באש תורה שנתן הקב"ה למשה אש לבנה חרותה באש שחורה חצובה מאש וכתובה באש וכו' ע"ש ואפשר שהם חילופי גרסאות תרפ"ט. יז' שם רכ"ט ע"א קרסי זהב אינון קיימין לקשרא אינון יריען חד בחד וקרסי נחשת אינון קיימין לקשרא משכנא ואלין לקבל אלין וכלהו קיימין ככוכביא אלין כרקיעא כמא דנהרין ככביא ברקיעא ואתחזון הכי נמי נהירין אינון קרסים במשכנא והא אוקימנא וכי' ואינון חמשין דדהבא וחמשין דנחשא ונהרין אלין לקבל אלין וכו' (ילקוט דוד (באהל דוד משכיל על דבר הנה יש להתבונן דקרסים של נחושת שהם קרסי יריעות עזים אין מגיע אורם לחלל המשכן ואינן נראים שם שהרי יריעות עשר דשש ותכלת וכו' שהם מאהלים בחללו של פשתן מפסיקין ויש לומר שקרסי יריעות עזים היו נראים בחלל שבין לולאות ללולאות המשכן של יריעות עשר ודוק' תרפט'. פ' ויקרא א'. זוהר דפ ח' עב' פתח ר' אבא ואמר ואני ברוב חסדך אבא ביתך הכי אוקמוה דלא לבעי ליה לברנ' למיעל לבי כנישתא אלא אי אימלך בקדמיתא באברהם ויצחק ויעקב בגין דאינון תקנו צלותא לקמי קב"ה הה"ד ואני ברב חסדך אבא ביתך אבא ביתך דא אברהם אשתחוה אל היכל קדשך דא יצחק ביראתך דא יעקב וכו' ע"ש תרפ"ה. שם י"א ר' אבא אמר חמינא דהאי שמא קדישא וכו' יוד' דשמא קדישא אתקשר בתלת קשרין בגין דא האי יוד' קוצא חד לעילא וקוצא חד לתתא. וחד באמצעיתא. בגין דתלת קשרין אשתלשלו בה. חד קוצא לעילא כתרא. עלאה דהוא עלאה על כל עלאין וכו' ע"ש וכן איתא במנחות כט' ע"ב ומט' אית לה תגא אמר הקב"ה אם חוזר בו אני קושר לו קשר עש' ומשמע מהזוהר דצריך לעשות לה תלת קוצין קטנים מעט מזער כדי שלא תשתנה צורתה ולא כמו שראיתי בכתיבה אשכנזית שעושים אותם קוצים ארוכים עד שנשתנית צורתה ועי' בספרי הקטן קרית חנה דוד חב' פי' צב' משכיל על דבר באהל דוד תרפה' ג' שם דו' כ' רמ' זל' כלהו שבעים לשון בפרודא דא מן דא אבל באורייתא שבעים פנים לתורה בלשון חד וכו' דע כי תורתינו הקדושה היא במראות הצובאות שכל גוונים נראו בה שכל פירוש שתפרש בה יראה לנו שכן הוא האמת שלכך נתכוונה ולא ראי זה כראי זה אפי' הכי הכל מקבלת כאשר כל אדם חזו בו ובזה אין להתפלא על מה שאמרו זל' על פסוק אחת דבר אלהים שכל הדברות נאמרו בדבור אחד שהרי עיניך תחזינה משרים תורה כולה שהי לשון ודבור אחד ואפילו הכי מתפרשת לשבעים פנים לא ראי זה כראי זה הצד השוה שבהם הוא לשון אחד משכיל על דבר באהל דוד תרפ"ה ד' שם כג' עא' רבי יהודה ורי' הוו יתבי חד ליליא ולעאן באורייתא אמר ר' יהודה לרי' חמינא דצחותא דאורייתא בליליא הוא יתיר מביממא אמאי א"ל בגין דצחותא דתורה שבכתב תורה שבעפ' היא ותורה שבע"פ בליליא שלטא ואתערת יתיר מביממא וכו' ע"ש ונ"ל דהיינו טעמא משום דקי"ל דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה ולהכי נתייחד לתורה שבכתב היום שהוא זמן ראיה לקרות ולראות מן הכתב שכל אדם חזו בו אבל דברים שבע"פ אי אתה רשאי לכותבם ונאמרין על פה ולהכי נתייחד להם הלילה שהוא לאו זמן ראיה וצריך לקרותם וללומדם על פה כשמם תורה שבע"פ [משכיל על דבר] תרפ"ה.