יהל אור על ספר הזהר ג:שעח

עולמין נטלי עיטא מסביא. [ א"ה . עיין באדרת אליהו פרשת בלק מהדורא רביעאה פסוק ד' וזה לשונו: אמרו בזוהר אמרו עולמיא לסבייא. פי' כוונת הזוהר שמתרץ קושיית הגמרא שאמרו (בבא קמא לח, א) ומה מדין שלא באו אלא לעזור את מואב אמר הקב"ה צרור את המדינים וגו' מואבים עצמן לא כל שכן. אמר ליה הקב"ה לא כשעלתה על דעתך עלתה על דעתי. שתי פרידות טובות יש לי להוציא מהם כו'. והקשה הזוהר הלא גם ממדין יצאו כמה פרידות טובות והם יתרו וכל בני הרכבים וצפורה אשת משה ולמה לא ניצולו המדינים. ותירץ ע"פ משל כי התאנה אע"פ שיש עליה גם כמה קוצים, שומרים אותה בשביל התאנה, וכשמלקטים התאנים אזי יעזבו האילן עם הקוצים. והוא ממש נידון זה. כי המדינים כבר יצאו מהם הטובים ולכך אמר צרור אותם, שמעתה ולהלן לא יצאו מהם טובים. מה שאין כן מואב ועמון שעדיין יש לו להוציא מהם, ולכך ניצולו הם בשבילם. וזה רמז הפסוק "ויאמר מאוב אל זקני מדין" במואב לא כתיב "זקני", שעדיין יש להוציא מהם והם עדיין כנערים. מה שאין כן במדין שיצאו מהם כבר והם כזקנים. וזהו כוונת הזוהר "אמרו עולמייא" הם המואבים וקורא אותצם 'עולמיא'. "לסביא" הם המדינים וקורא אותם 'סביא' לרמז כמ"ש. עכ"ל]: