יהל אור על ספר הזהר ג:שיג

אי תבעי למנדע מינה. ר"ל לידע כמו שבקש ואראה אותה שבקש לידע כל עניינה שהוא ענין גדול כמו ידיעת התורה שגבולי' וכל עניינה הן ענייני תורה בת מלך פנימה והקב"ה העתיר לבקשתו ויראהו ה' את כל הארץ כו', וכמש"ו ששם היה קרוב, ועתה במדבר פארן שלא היה יכול לראותה א"ל השי"ת שישלח למנדע מינה וז"ש לגרמיך בגין למנדע, לא בשביל ישראל, ואף שישראל אמרו נשלחה אנשים לפנינו — מכל מקום רצון השי"ת לא היה אלא בשבילו דבקשתם היה שלא כהוגן כמ"ש בספרי שם, שמשה הוכיחם על זה משל כו' נותנו אתה לי לנסיון א"ל הן כו' וברש"י שם:

תא חזי משה אי תימא דהוא כו'. כמו שנזכר לעיל קנ"ה ב' (ח"ג קנה, ב) תא חזי דהכא ידע משה דאיהו כו' עיין שם באורך. ואע"ג דכתיב יאן אשר לא האמנתם כו' וכתיב כן בד' מקומות ושמה לא תבא על כו' הענין כי ברצונו של השי"ת היה להגדיל פני סיהרא שיהא אור הלבנה כאור החמה ויכולין שניהם להאיר, וזה היתה כוונת משה ובקשתו שיכנס לארץ להאיר לארץ שהיא סיהרא שתהיה בשלמותה כמו שתהיה, וזה היתה כוונתו בסלע שאמר השי"ת ודברתם שהוא הנערה בדיבור ובפיוסא שהיא בת מלך ארוסתו דמשה שעדיין לא זכה משה אליה והיא סיהרא דל"ל פסק כמ"ש ברעיא מהימנא פרשת פנחס, ועיין מ"ש בתיקונים ריש תיקון כ"א בארוכה. וכיון שהכה — ירד לסלע מט"ט, ושים בסלע קנך, ששם "בדברים לא יוסר עבד", משנה דנער, והיא היתה בימות יהושע "עתה באתי", דלית לה מדילה אלא ההוא חוט דנהיר לה בלילא ואתעבר מינה ביממא כמ"ש ברעיא מהימנא פרשת פנחס רמ"ח ב' (ח"ג רמח, ב) דאיהי גלותא ואתעבר מינה ביממא דאיהו עלמא דאתי, ר"ל כן הוא גם כן בגלותא דאנהגא סיהרא דע"ה אבל ביממא דאז אנהיג שמשא כי יבא שילה אז לא תנהיג ולא נהרא סיהרא דע"ה כלל. ואמר שם "אבל סיהרא דעץ החיים כו' דל"ל פסק והיא אנהיר גם ביממא ועליה אתמר והיה אור הלבנה כו'", ורצון השי"ת שיתוקן על ידי משה ולא היה גלות כלל והוא הנהגת שמשא, ומכל מקום ישראל היו גרמתו כיון שחטאו במי מריבה לא היו ראוים להנהגה זאת אלא שמכל מקום משה יתקנם ובא ע"י לכלל כעס וטעות וע"ר דבהון גרמו ליה שהיו שותפותא דעץ הדעת טוב ורע עד דיתמחון מעלמא, ואז וישכון ישראל בטח בדד כו':

והנה גם דור המדבר היו ראוים לכנוס עם משה אלא כיון דנחיתו לדרגא דנוקבא ושאילו בשרא ידע משה דלא יכול להנהיגם עוד, לכך אמר משה "הרגני כו'" כמש"ש סוף פרשת בהעלתך, וזהו גרמתם וגרמו ליה ללטי' גרמי' כמש"ש. וכן בסלע, כיון שמתו דור המדבר היו ראוים ונתקלקלו במריבה. וז"ש ויקציפו כו' וירע למשה בעבורם ויתעבר ה' בי למענכם, וערב רב גרמו ליה וכמ"ש בתיקונים:

לא דא בלחודוי כו'. כמ"ש בספרי שם ויראהו ה' את כל הארץ את הגלעד עד דן ואת כו' את הגלעד מלמד שהראהו בית המקדש כו' עד דן מלמד שהראהו כו' ואת כל נפתלי כו' את ברק כו' ואת גדעון כו' דוד כו' בקעת ירחו מלמד שהראהו גוג כו' עיר התמרים מלמד שהראהו גן עדן כו' עד צוער מלמד שהראהו גיהנם כו' עיין שם באורך. וז"ש "ואוקמוה חברייא":

מה אמר לון היש בה עץ אמר משה אם יש בה עץ הא ידענא כו'. כצ"ל. והשאר לא גרסינן. ומפרש ואזיל עץ שהוא עץ החיים, ובזה יודע כי הארץ וישראל יתנהגו בעץ החיים ויכולים להתנהג בשמשא וסהרא כנ"ל, דאע"ג דכבר ידע שלא יכנס מכל מקום אם היה בה עץ יכולים הם להתקן כנ"ל. ובזה יודע דרגא דילהון האיך ישיבו להם תשובה, שאף שאמר לו הקב"ה מכל מקום ידוע שכל דבריו הם על תנאי רגע אדבר כו' ונחמתי, לכך שלח אותם ושלח ביהושע נהירו דשמשא כמש"ל:

אלא בג"ע דארעא. דארץ בכללו הוא מלכות ובה עשר ספירות כוללת הכל:

והנה ג' נקודין בה כמ"ש בפרשת תצוה קפ"ד ב' (ח"ב קפד, ב) בסוד חולם שורק חירק, ג' נקודין דכוללין כל אורייתא כמש"ש, והוא הפה והטבור ונקודת ציון שבה, כסדר הג' נקודין הנ"ל. ובמקום אלו הג' הנקבה מתגלת כידוע בסוד שם של י"ב, והכל בקו האמצעי שכולל ב' הקצוות חו"ג, ולכן נכלל שם זו"נ, והן בדעת בג' ראשונות, בת"ת בג' אמצעים, ביסוד בג' אחרונות:

והנה ציון נקוד' חירק כנ"ל, וכל ארץ ישראל סובב אותה ונק' שם אדני י' נקודת ציון, בת עין, הר הבית וכל בה"מ. נ' גופא דשכינתא, ירושלים. ד' צדק ילין בה. א"י כולה א':

וגן עדן הוא טבורא נקודת שורק, דשם הוא ו' ונקודה בתוכו והיא שוה, ושם עלמין שקילין כחדא ולכן עץ החיים נטוע בתוכה שאין שם שטן ולא פגע רע והוא נהירו דאמא לבא שם. וע"ל קס"א א' (ח"ג קסא, א) "ועתה יגדל נא כו' תא חזי כד ברא כו' ויהיב ליה חיליה ותוקפא באמצעיתא דגופא דתמן שריא לבא דהוא תוקפא כו'":

והפה שהוא מחבר הראש עם הגוף הוא נקודה טמירא דגן עדן מקום הדעת דהוא הקשר כידוע. ואילולי חטא אדם הראשון והעגל היה עץ החיים גם בארץ קבוע, אלא שהטיל זוהמא ובא כו' דאדם שבק עץ החיים ובעובדא תליא כמש"ל פרשת קדושים פ"ו ב' (ח"ג פו, ב) "תא חזי כתיב ומעץ הדעת כו' והא אתמר דשני פקודוי דמלכא ואחלף עץ חיים דביה אשתלים כלא וביה תליא מהמנותא ואתדבק בארת אחרא והא תנינן בכולא בעי ב"נ לאחזאה עובדא כו'". ואמר בפרשת בראשית ל"ה ב' (ח"א לה, ב) ויצו ה' אלהים הא כו' מאן דנטיל לה בלחודוי מיית דהא סמא דמותא נטיל בגין דאיהו מפריש ליה מן חיין ועל דא כי ביום אכלך ממנו מות תמות בגין דקא פריש נטיען כו', א"ל דפריש ברית כו' דהוא עץ החיים:

וכן הוא במתן תורה — חזרו לעץ החיים והיה חירות ממלאך המות ומכולא וחזרו בעגל לחטא אדם הראשון כמ"ש בסוף פרשת תשא קצ"ד א' (ח"ב קצד, א) "ומשה יקח את האהל כו' בקדמיתא חבורתא וזווגא לסיהרא בשמשא דלא יעדון השתא כו' ותא חזי כד חב אדם באילנא כו' וגרם פגימו לאפרשא אתתא מבעלה וקאים חובה דפגימו דא עד דקיימו ישראל בטורא דסיני כו' כיון דחבו כו'". עיין שם באורך. וז"ש "אמר ר' חייא כתיב וימצאו כו' ואחלף כו'":

מאן עצים הכא. ר"ל מאין היה להם במדבר ללקוט עצים:

ומאן הוא דא. ר"ל מי הוא האיש ומי העצים:

אלא דא צלפחד. כמ"ש (שבת צו, ב) דכתיב אבינו מת במדבר וילפינן גזירה שוה 'במדבר במדבר', וכתיב בחטאו מת מ' שהיה מיוחד לבד בחטא, ולא מצאנו מיוחד רק המקושש והמגדף, והמגדף מפורש שהיה בן איש מצרי. ור"ל בזה דממנו מוכח גם העצים כמש"ו, בחטא ו' מת, ואמרו הוה דייק על כו' ואחלף כו' דאחלף עץ הדעת בעץ החיים כמ"ש בז"ח פרשת בראשית י"ז י"ח ר' ברוקא אמר הוא נצטווה כו' אר"ש אחלף שולטנא בפולחנא, אמר ר"א כמה דאת אמר אל תמר בו אל תמירני בו. ועיין לקמן סוף פרשת אמור "תא חזי דהא ב"נ לא ידעין ולא מסתכלין ולא משגיחין בשעתא דברא קב"ה לאדם ואוקיר ליה ביקירו עילאה בעא מיניה לאתדבקא ביה בגין דישתכח יחידאי ובלבא יחידאה ובאתר דדבקותא יחידא דלא ישתני ולא יתהפך לעלמין בההוא קשורא דמהימנותא דכלא ביה אתקשר, הדא הוא דכתיב ועץ החיים בתוך הגן, לבתר סאטו מאורחא דמהימנותא ושבקו אילנא יחידאה מכל אילנין ואתו לאתדבקא באתר כו' א"ל קב"ה שבקת חייא ואתדבקת במותא! חיי דכתיב ועץ החיים בתוך הגן דאתקרי חיים דמאן דאחיד ביה כו'", עיין שם באורך. וז"ש למטה "תא חזי תרין אילנין אינון כו'" לכן נידון צלפחד במיתה:

ואמר הי מינייהו רב כו'. זהו ההתחלפות. וכמ"ש למטה "מאן דאחלף לון גרים כו' ארון ותורה בחד קיימא, תורה עקרא, ארן ביתא":

ואמר ואחלף שבת לשבת. דא' ליל שבת וא' יום שבת כמ"ש בפרשת בראשית דלכן כתיב פעם בלשון זכר "כל העושה בו מלאכה יומת", ופעם כתיב "מחלליה כו'", וכמ"ש במכילתא "אין לי אלא יום השבת, לילה מנין? תלמוד לומר מחלליה". וז"ש "הדא הוא דכתיב כי כו'", והוא דומה לחטא אדם הראשון דאחליף עץ החיים ו', דהוא אילנא דחיי. ועיין לעיל במדבר קכ"א (ח"ג קכא, א) דוא"ו אילנא דחייא הוא כו':

בגין כך הוה דיניה סתים כו'. ר"ל שלא אתפרש החטא ואתלבש בעצים ולא אתפרש בפירוש כמו מפרש והולך, בגין דמלה דא בעי כו' וקב"ה עבד כו', ר"ל שיקריה הוא שמו, כסה בלבוש בתורה יקר קריה‏, והוא סוד אור לבושו התורה בכרסיא כמ"ש בפרשת בראשית ובתז"ח בארוכה, ור"ל שחשש לכבוד שמו ולא גילהו וכמ"ש בז"ח שם: "ת"ר כשחלה רשב"י כו' ועילא מנהון אדם הראשון דהוה יתיב גבאי והוא הוה ממלל עמי ובעי דלא אתגלי חוביה לכל עלמא בר ההוא דאמרה אורייתא בגיניה ואתכסי בההוא אילנא דגנתא דעדן ואנא אמינא ליה דהא חברייא גלו אמר ההוא דגלן חברייא בינייהו טב ושפיר אבל לשאר עלמא לא. מאי טעמא? דחס קב"ה על יקריה ולא בעי לפרסומיה מחובי' אלא בההוא אילנא דאמר דאכל מיניה כו' לאו משום חובתא דחב אלא משום יקרא דשמא עילאה דב"נ לא זהירין ביה וכתיב זה שמי לעולם כו'" — רוצה לומר כמ"ש (פסחים נ, א) "לעלם כתיב". "והיינו דכתיב פן יהרסו אל ה' לראות ונפל ממנו רב, מאי ונפל ממנו רב? הכי גמרנא האי חברא דאורי שמא קדישא לכלא הוא נפיל ונתפס בההוא חובא יתיר מינייהו דכתיב ונפל ממנו רב הרב נופל ונתפס באותו עון":

וז"ש כאן ולא חשש ליקרא דמאריה. שגם הלימוד והדיוק ביה הוא פגם ביקרא דמאריה כנ"ל:

ואמר ואחלף שבת לשבת. ר"ל דז"ש ביום השבת דעצים של יום השבת היה מקושש:

ר' יוסי אמר שאר עצים כו'. אלין שתין איילתא דסחרני כורסייה, ששים גבורים סביב לה, ששים המה מלכות כו' אחת היא כו', דהיא שריא בהדי חילהא וגם כן כנ"ל, ור"ל ד"ביום השבת" ה"פ שהיה מקושש עצים עם יום השבת, ור"ל דלר' חייא קאי יום השבת על העצים יום ולילה, אבל לר' יוסי יום השבת לבד ועצים הוא שאר עצים עם הלילה, והיה מקושש אותן עם יום השבת יום דייקא:

וקביל עונשא לפום שעתא. ר"ל שלא האריך לו כאדם הראשון ולכן אתכפר שקבל עונשו תיכף, ומשה רבינו ע"ה היה מסתפק בזה אם נתכפר לו:

ומאן דאחליף כו' ול"ל חולקי' כו'. דשני האילנין הם עולם הבא ועולם הזה, והם ממשלת היום וממשלת הלילה, ומאן דאחלף ל"ל בשניה:

דבש מצאת כו'. ר"ל שלא לדקדק בו מאד כמ"ש בז"ח שם: "וקב"ה גלי לי כו' ולא לדרדקי חברייא ולאינון דייתי לעלמא והוא מלה דלא ידעי כל אינש וטעיין ביה כו' זה שמי לעלם וייתין למשאל מה דלא צריכין לון כו'". וז"ש (חגיגה יד, ב) על בן זומא הציץ ונפגע עליו הכתוב אומר דבש מצאת כו':

ואמר ארון ותורה כו'. כנ"ל, ואמר "ועל דא ארן חסר כו'" כנ"ל, וכמש"ל סוף פרשת במדבר "בגין כך לא אית ביה וא"ו דאו"ו כו'", כנ"ל. וצריך לחברא לה עם התורה — ארן הברית כו':

בכל אתר אהרן בר בחד כו'. ר"ל שם הוא מלכות לכך נקוד שם למעט את הכתב לדרש אותיות ארן לבד וה"א לבד, והוא על נוקב, ומשה ואהרן כאן רומז על זו"נ. והענין כמ"ש בסוד שם המפורש דב' פרקין דביה הוא סוד משה ואהרן דאיתוסף על י"ב הנשיאים והוא יסוד ומלכות י"ה שבטי י"ה עדות לישראל, כמש"ל פרשת במדבר קי"ח ב' (ח"ג קיח, ב), ששם עלו שבטים אלין י"ב שבטים כו' וי"ה עדות להו, והוא באמצע דרגא דכהנים ולוים בשבטים שהן י"ד, והן י"ג, כי הפרק הי"ד אינו בסדר האצבעאן, לכן הן י"ג, כי שניהם נכללין כאחד. וי"ד הן י"ב תחומין ו' קצוות דז"א, וחו"ב עלייהו י"ה, שהם סוד שבע ושבע כמ"ש בריש שיר השירים. וכן הוא בי"ב תחומין דלתתא — ו' קצוות דילה והיכל השביעי קדש קדשים, ויסוד בתוכו עלייהו, והן גם כן י"ה, והן י"ב נשיאים ומשה ואהרן על גבייהו. לכן כתיב אתה ואהרן ואתכם יהיו כו'. ועיין מש"ש בארוכה. וז"ש אהרן דכאן במלכות ונקוד אהרן האחרון בסיום כל המספר ואמר כ"ז כאן לראיה דעץ מיירי בעץ החיים, לא עץ ממש. ור' יוסי הפסיק דבריו של ר' חייא וחזר ר' חייא לעניין הראשון ואמר "תא חזי תרי אילנין כו'":

א"ר יצחק משה באילנא דחיי הוה נקיט וע"ד כו'. כצ"ל. והוא מסיים דברי ר' חייא ולפרש הפסוק והתחזקתם כו' כמש"ו, ור"ל שאחוז בעץ החיים ולכך בעא למנדע אם שכיח שם יכול להאחז בה ולרשת אותה:

דהא אילנא דחיי אתקף לכולא כו'. כצ"ל. ר"ל ז"ש והתחזקתם וכמ"ש עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר:

באילנא אחרא כו'. שהיא בת שבע, דבה אחידן ז' מינין — ארץ חטה ארץ דייקא, וכמ"ש בתיקוני זהר תיקון כ"ד, ואיהו גפן דחב אדם הראשון וחד אמר חטה היה וחד אמר גפן וכלא קשוט, שבע מינין גפן ותאינה ורימון כו'. ובתז"ח פ' ד' בגין דחב אדם בשבע מינין דאינון חטה ושעורה כו' ובגין דא הוה אמרי רבנן דמתני' (ברכות מ' א', סנהדרין ע') אילן שאכל אדם הראשון כו' דכולא קשוט, דשבעת המינין נטועין בארץ כו':

ואמר "תליין ואחידן" דהם שרשן בה שיוצאין ממנה וגם אחידן בה דלא מתפרשין ממנה כמש"ל קס"ג ב' (ח"ג קסג, ב) "כל אינון דרגין כו' ולא אתפרשין מינה לעלמין":

ואחידן ועל דא שלח לך אנשים בגינך. כצ"ל. וכאן סיום המאמר שהתחיל, ולפי שהפסיק בה הרבה חוזר וסיים מה שהתחיל כדרך המדרש:

ר"י פתח כו' דאהני לגוף ולנפש. דיש דברים דאהני לנפש לבד כמ"ש (ברכות מג, ב) איזה דבר שהנשמה נהנית כו' זה הריח, ור"ל הנפש, ואין לגוף שום תועלת שיתחזק ויתגדל הגוף רק הנפש נתגדל בו, כי הנפש היא שתופא דגופא והיא קרובה אל מוחשי הגוף, וצרות הנפש, שמקומות שהיא שוכן בתוכם הן צרות ואין לה מקום להתפשט בהם כמ"ש "נפשם בהם תתעטף", "בהתעטף עלי נפשי", וכיוצא. ועל זה אמרו (ברכות נז, ב) ג' דברים מרחיבין דעתו כו':

ודברים אחרים מחזיקים הגוף ולא הנפש. מה שאין כן בכי האי גוונא דאהני לשניהם והוא דבר הבא מאליו בלא יגיעה. וכן ציר נאמן שבא בלא יגיעת המשלח, ומפרש ואזיל בקרא לשולחיו שהוא הגוף, ונפש אדוניו ישיב הוא בנפש. ומפרש ואזיל דהוו שליחי מהמני לגבי יהושע, ר"ל לכלל ישראל:

ונפש אדוניו ישיב דאהדרו כו'. ששכינה היא נפש ישראל וישראל הם גופא דשכינתא כמ"ש בתיקונים. ואמר דאהדרו שכינתא כו' ר"ל שמקודם אסתלק בעון מרגלים וז"ש ונפש אדוניו ישיב. וזהו שמפרש ואזיל "ואלין דשדר משה כו' וגרמו לסלקא כו' אינון דשדר יהושע ונפש אדוניו ישיב", ומפרש ואזיל דשל משה הרעו לגוף, שהם ישראל, ולנפש:

ואמר גרימו כו' וגרימו לאסתלקא כו' בגוף, וגרימו לסלקא כו' הנפש. וחזר ואמר אינון דשדר יהושע לומר שז"ש ישיב כנ"ל:

וגרימו לסלקא שכינתא מבינייהו כו'. כצ"ל. ור"ל כמ"ש כי אין ה' בקרבכם כו' ולא יהיה הם עמכם, מה שאין כן בבאי הארץ שנאמר כי ה' אלהיך בקרבך אל כו' ה' אלהיך הוא העובר לפניך כו' ה' אלהיך הוא עובר לפניך, כי ה' אלהיך הוא ההולך עמך כו'. ורבים כיוצא. ואמר למעלה "ולא אסתלק מנייהו". דלא אסתלק מינייהו עוד כלל עד גלותם מהארץ. כי ענין השליחות מרגלים היה שבאותן הראשונים שעלו בה אמשיכו השכינה לתוכה, דוגמת יוסף במצרים, ולכן לא יכלו דור המדבר ליכנס בקלקול המרגלים. ואינון דיהושע אמשיכו לה בארץ לעולם:

אסתכלנא ביה דאמר כו'. כצ"ל:

ותנינן דכל מלוי כו'. ר"ל לא כאותן שבקשו לגנוז ספר קהלת שאמרו שיש בו דברים נוטין לצד מינות כמ"ש במדרש רבה ופסיקתא, עי"ש. וכיון שכן ע"כ יש לעיין בהן:

בדרגין דחכמתא. כצ"ל:

דהא פתחא כו'. ר"ל פתחון פה: