יהל אור על ספר הזהר ב:מט

רעיא מהימנא. פקודא דא קדמאה כו'. ר"ל מצוה ראשונה שצוה משה רבינו ע"ה לישראל אע"ג שכמה מצות כתובים קודם לב"נ:

ראשיתא קדמאה כו'. ר"ל לכל ב"נ שהיא מצוה ראשונה "למנדע כו'":

וסופא דכלא בפרט כו'. ר"ל סוף של כל המצות אחר שיעסוק בכלם כמ"ש לקמן בסמוך ולבסוף מ' שנין דקא כו':

בפרט למינדע ליה כו'. ר"ל האיך אנהיג עלמא בכל מדה ומדה דיליה והן כל סתרי תורה והוא סוף כל הלימוד והמצות:

וכלל ופרט איהו כו'. ר"ל שכלל הוא עמודא דאמצעיתא שהוא ראשית להשגה ופרט הוא מלכות שהוא סופא דהשגה באצילות, וכן בכל העולמות. והן שבעת ימי הבנין שהם מנהיגים את העולמות. כידוע שג' הראשונות הם "הנסתרות", והן "הנגלות לנו כו'":

דכר ונוקבא כחדא. ר"ל על ידי עסק דכלל ופרט:

ואשתכח ב"נ כו'. ר"ל בפקודא דא הוא עוסק בכלל ופרט שהן דו"ן, כלל התורה והמצות כידוע:

ב"נ בהאי עלמא כו'. ר"ל האדם ואשתו שהוא כלל ואשתו פרט כי ביצירת הולד בטיפת הזרע נכללים כל האברים כידוע ובאשה נפרטין ונצטיירין כל האברים בפרט:

תקונא דהאי עלמא כו'. ר"ל בעוה"ז השמים וארץ הן כלל ופרט כי הכל תלוי במזל כל עשב ועשב וכל מה שבעוה"ז כולם כלולין בשמים ונפרטין בארץ והכל נגד דו"ן. וז"ש "בגין כך ראשיתא דכלא כו'":

ואלמלא פקודא דא כו'. כמ"ש "הגידו האותיות לאחור ונדעה כי אלהים אתם" (ישעיהו מא, כג). ולכן היו קודם למכות התראות לידע שהיו המכות מאתו י"ת. וזה ענין אותות ומופתים. שהאות הוא הודעת הדבר קודם למעשה כנ"ל "הגידו האותיות כו'", וזהו אות שע"י בא, ומופת הוא שינוי הטבע:

בין אינון דמתנהגי כו'. ר"ל בין מצות התלויות בארץ ובין שאינן תלויות בארץ:

דא בארח פרט. ר"ל שה' הוא כלל שם העצם מעיד על מציאותו ואלהים הוא דיין ומנהיג את העולם ובורא ומחיה כל דבר וכל הנהגות של העולמות. ולכן נאמר בששת ימי בראשית הכל שם 'אלהים'. וידיעת הפרט האיך עצם כבודו מנהיג העולם בכל מדה זהו "ה' הוא אלהים":

ודא וההוא דקדמיתא כו'. ר"ל שקדמיתא הוא אני ה' אלהיכם למנדע מציאותו והוא מנהיג אבל לא האיך במציאותו הנהגות העולמות, ולכן לא כתיב שם "הוא אלהים" כמו שכתוב כאן, וז"ש "דא בכלל כו'":

ואי תימא הא כו'. ר"ל כאן משמע שיראה קודם לדעת והאיך אמר שפקודא קדמאה הוא למינדע כו':

תירוצא. ר"ל אני אתרץ לך:

דא בארח פרט כו'. ר"ל שדעת הנאמר בפסוק זה הוא פרט שהוא סוף כל הפקודין כנ"ל:

למינדע מאן איהו כו'. ר"ל שדעת דהאי קרא קאי אלמעלה על יראת ה' שהיראת ה' הוא קודם לדעת היראה, וז"ש "אם אין תורה אין יראה, אם אין יראה אין תורה", שקודם משמע שתורה קודמת ליראה ואח"כ משמע שיראה קודמת, אלא שהתורה שאמר קודם הוא כלל ושאמר אח"כ הוא פרט:

מאן איהו יראת ה'. ר"ל מלכות שהיא נקראת יראת השם כידוע, והיא פרט כנ"ל:

ואע"ג דאית כו'. ר"ל אע"ג שצריך לירא מה' אע"פ שאינו יודע עדיין אותו בפרט איזה מדה הוא יראת ה' מכל מקום הוא חייב לידע אח"כ בפרט מאן איהו כו'. ור"ל ז"ש יראת ה' כו':

דהא איהו ראשיתא כו'. ר"ל יראת ה' מלכות הוא ראשית לידיעת פרט כידוע זה השער כו' ור"ל ז"ש יראת ה' ראשית דעת:

וכלא בכללא חדא ורזא חדא. ר"ל שהכלל והפרט נכלל הכל כאחד:

כיון דינדע כו'. ר"ל שרמ"ח מ"ע נגד איבריו של אדם מסטרא דז"א כלל, ושס"ה לא תעשה נגד ימי השנה מסטרא דמלכות כידוע. ואמר לעיל שקודם ידע בכלל ואח"כ ישתדל בפקודין ואח"כ ידע בפרט. וז"ש "כיון דינדע כו'":

וינדע כל יומי כו'. ר"ל שישתדל בכל ימי השנה בפרט:

עילא ותתא. ר"ל עילא במלכות, ותתא ימות השנה:

בזמנא דשייפין אוריקו כו'. ר"ל ז"א לנו"ק:

כדין כו'. ר"ל שהשפע יורד אליו מלמעלה וזהו שנסמך בשמנה עשרה רפאינו לברכת השנים ואמרו ריש פ"ב דמגילה מ"מ רפואה בשמינית כנגד מילה בשמינית, יסוד שהוא שמיני כידוע לראשית חכמה, וברכת השנים בתשיעית מלכות:

מרזא דאדם. ר"ל רמ"ח איברים. וז"ש "באלין פקודין כו'" שהן רמ"ח: