יהל אור על ספר הזהר א:תקכח

פקודא דא כו' בן ובת גם י"ק כו'. כצ"ל. (אמר הד"ל. ל"נ דצ"ל שם ה' לא שרי' כו'. ועי' ברעיא מהימנא פרשת צו ל"ד ע"א (ח"ג לד, א) דמשמע כגירסת רבינו הגר"א ז"ל ע"ש). דאין שורה באתר פגים כמ"ש לא אבא בירושלים של מעלה כו'.

מסטרא דימינא. חכמה. מסטרא דשמאלא. בינה.

דבי' ברא אלקים כלא. ר"ל אלהים דעובדא דבראשית הוא בינה כידוע ל"ב אלהים בסוד לב מבין:

וברא דא עמודא דאמצעיתא. טעות סופר וצ"ל ומלאו דא עמודא דאמצעיתא פי' שהוא מפרש פסוק פרו ורבו ומלאו את הארץ דא עמודא דאמצעיתא. שהוא מבריח מן הקצה אל הקצה. וכן בפ' הראשון בראשית חכמה, ברא אלהים בינה, את השמים עמודא דאמצעיתא, ואת הארץ שכינתא:

בג' קדושין. כצ"ל. והוא ג' דרכים כו' כסף שטר וביאה. וכ"ה בכל קידושין כסף ושטר כתובתה וביאה. ולכן רב מנגיד מאן דמקדש בביאה (יבמות נב, א) (קדושין יב, ב). ואסור להתייחד בלא כתובה. וכלה בלא ברכה כו':

דרחבו ד' כו'. הוא ד' אותיות של השם הוי"ה ויו"ד אותיות דמילוי מ"ה פנימיות הספי' שקיו דאילנא כמ"ש בהת"ז. וכן כלה דלעילא לא אתייחדא בבעלה בצלותא אלא בג' קדושות קדוש קדוש קדוש כו', וז' ברכות דק"ש שבע ביום כו'. והוא יו"ד. וד' פרשיות של ק"ש הוא ד'. וכ"ה בכל מצוה ומצוה ועיין ס"פ תצא:

ומאן דמתעסק כו'. מפרש י"ד באורייתא:

באתר דמחשבה. הוא כתר שכולל הכל והוא מתפשט בכל הספי' כמו המחשבה שמתפשט בכל האיברים בפנים:

האדם. ר"ל אדם גי' מ"ה, גי' יו"ד כו':

אם ה' כו'. ר"ל אם אין מייחד ה' בכל מצוה ור"ל שאין לו בן ובת שהן בניינא דאדם אז שוא כו':

אינון כו'. שהן נקראים עמל ושוא שהן נגד ו"ה של השם בן ובת זלע"ז ובמקום דשם ה' לא שרי' הן שורין כידוע. והם בוניו בו שהוא בניינא שלהן. וכן בכל מצוה. וכ"ז הוא בסוד יב"ק י'חוד ב'רכה ק'דושה שהן בג' קוין, ברכה מימין, וקדושה משמאל, ויחוד באמצע. והן שלימו דשם הוי"ה, ברכה וקדושה י"ה, ויחוד ו"ה. וכן בסוד קדושין וברכות ויחודא דלהון כמ"ש בתיקוני זהר דהן צריך למהוי בהון ואז לא תקח כו':

[מה"ת] פקודא דא כו'. אמר פרו מסטרא דימינא דאב נותן הכח והפרי וזהו פרו. ורבו מסטרא דאימא דשם נתגדל ונתרבה כמשל הנאמר בזוהר הבונה אומר לאדרכל במאמר א' והאדרכל מצייר כמה ציורין מכח האומר. וז"ש בראשית חכמה, ברכה אלהים בינה, את לרבות תולדותיהם, פי' החכמה צוה בכח לבינה ונמצא כל התולדות הנ"ל בכח, ואח"ז נצטיירו ויצאו כולם בבינה. וז"ש דבי' ברא אלקי' כלא וברא כו' צ"ל ומלאו כו'. כי אותיות אלהים י"ה מל"א י"ה חכמה ובינה, וז"ש ומלאו דא עמודא דאמצעיתא כי הוא ממלא מקצה השמים כו' וה' אותיות אלהים ה' אחרונה נמצא כל השם כלול באלקים כי ה' הוא אלהים. וז"ש את הארץ דא שכינתא. את הוא עצם הפעול דמקבל מכולם. ואמאי צריך כו' עשרה. הא כאן כל הי' ספירות בגין דאתקדשו ואתברכו כו':

רה"י למארי'. דעיקר הייחוד ליחד א"ע למטה כדי שישרה עליו הייחוד האמיתי כי למעלה א"צ ייחוד כי הם מיוחדים תמיד רק כשאין למטה ייחוד גמור אין מקום לשרות הייחוד האמיתי. ובזה תבין (ד' אחד) מ"ש הראב"ע והיה המשכן אחד כשהעמידו המשכן כל החלקים נעשו אחד וכן ה' אחד עי"ש. וזהו פי' דיש כלל ופרט והכלל הוא בשכל ומחשבה וכל חלק מהפרט שורה עליו הכלל, כי העצם אין מתחלק ואין מתבטל ודוק ותבין מאוד. וז"ש למהוי רה"י למאריה ודוק. וז"ש הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה כו' כי אחד כו' ואברכהו וארבהו ור"ל כי וארבהו זה יצחק כמ"ש וארבה את זרעו ואתן לו את יצחק. ואברכהו כמ"ש וה' ברך את אברהם בכל בת היתה לו כו' ובזה קראתיו אחד כי יש אב ואם בן ובת.

באתר דיראה כו'. כי יו"ד בחכמה ושם יראת הרוממות וה' בינה תמן אהבה וחו"ג בהפוכ' כחותם המתהפך.

באתר דתורה כו'. ואף בתורה לבד יש מצוה ללמוד ע"מ לעשות ולכן בתורה אנו מברכין ב' ברכות לעסוק וכו' ואשר בחר בנו כו'. לעסוק כנגד מצוה ובמצוה יש תורה, ולכן צ"ל קודם עשייה מצוה הריני עושה כאשר צוני ה' בתורתו.

באתר דמחשבה. תשוקת הרצון:

זאת תורת האדם. כי זאת הוא מצוה תורת זו תורה האדם כליל כל שם מ"ה זה התפשטות הכתר הנקרא רצון הפשוט שממנו שקיין כולא. [עד כאן מה"ת?]

(שם) ויאמר כו' פקודא דא כו'‏ לאתפשטא שמא קדישא לכל סטרין. ר"ל שמא קדישא היא שכינתא שנקראת שמו. וכמו דוגמת האשה שלמטה שהיא מתייחדת בכל אברים עם בעלה כן השכינתא בכל סטרין מתפשט הדעת (הרמ"ש הגיה שנראה לו שצ"ל הדמות) שמא קדישא:

ולמלקט כו'. גם כן כנ"ל כמה דאשה מקבלת מן בעלה דבאתערותא דלתתא אתערותא דלעילא:

למהוי כו' עילא ותתא. עילא הן רוחין ונשמתין דמתוספין. ותתא הן בני אדם בהאי עלמא צלם אלקים כמש"ו:

דיוקנא דמרי'. הן בני אדם צלם אלקים כמ"ש כל מי שאינו כו' ממעט את הדמות:

הכי איתוסף לנחתא. כצ"ל:

זיו יקרא דמלכא. שכינתא. שכ"ז שיותר ב"א בארץ אורה מתפשט יותר. כמ"ש בתז"ח שהיא נר וישראל פתילה וכל שהפתילה עבה יותר מאיר ביותר:

דא זעירו דדיוקנא כו'. ר"ל צלם אלקים כנ"ל:

הכי אזעיר כו'. ר"ל אור השכינה כמש"ו:

לאסגאה יקרא כו'. ר"ל למעלה ולמטה:

[מה"ת] פקודא דא כו' לכל סטרין. היינו לו"ק:

ולמלקט רוחין ונשמתין. ולא אמר ונפשין, כי הענין של נר"ן נשמה היינו השכל אינו בגוף האדם אלא מזלו ושורה עליו, והרוח הוא כח ההרגש שבאדם, והנפש הוא כח החיוני הצומחת שבאדם. וכשבאו הנשמה ורוח באדם מיד בא הנפש במעי אמו מכחם. דרך משל, כשפותחין החלון בא אור לבית וכשנסתלקו נשמה ורוח אז נתבטל כח הצומח כמו בכל הצמחים כשנחתך הצומח אז נסתלק הכח כי הכח אינו רק כשקיים הדבר ואח"ז כאילו לא היה. אך באדם אינו כן, רק שהנשמה ורוח מאוסרים בנפש אף לאחר מיתה נשתייר בו כח הנפש (בזמן שהנוקבא משגיחים עליו) ולזה נאמר הכרת תכרת הנפש זה סילוק נו"ר ממילא נכרת הנפש כו' אבל הנשמה אינה בכלל עונשין שמסתלקת מיד כשפוגם והרוח הוא בכלל העונשים ולזה אמר רוחין ונשמתין אבל נפש מיד נתהוה ממילא וגם שאין לו רק ע"י וכנ"ל:

ודמות ודיוקנא לעילא. כי האדם נצטייר מיד לעילא. וראיה לזה שאמרנו לעיל שהנשמה אינה ידועה כשאדם רוצה לעיין בשכלו אזי סוגר את העינים ויושב במנוחה ובהשקט וכשמבטל כחות הגופניות אז בא לו כח השכל שורה ולא קודם מפני שאין לו שייכות עם הגוף וגם הצמיחה וגידול האדם בשינה שמסתלק הנשמה ורוח אינו מחוזק אז נתחזק כח הצומח שנשאר לבדו בגוף. ותבין זאת שדברים הנ"ל נוגעים לעומקא ורומא: