יהל אור על ספר הזהר א:לא

כזהר הרקיע ההוא כו'. הוא בינה שעומדת על הו"ק והוא יסוד דבינה שנקרא הרקיע וממנה יוצא הדעת לו"ק וזהו הנהר דנגיד ונפיק דלא פסיק ולכן כינה אותו על שם בינה שבתוכה נגיד‏ וממנה יוצא וזהו זוהר הרקיע של הרקיע:

ראשי החיה. חג"ת שהן ראשי האבות והן ראשי של הבת שהיא החי' כמ"ש בתיקונים י"ד ע"ב תלת גווני עינא כו' אלה ראשי בית תמן ראש תמן בת. והרקיע שעל גבי אבהן הוא בינה והיא גלידא תקיפא שהוא הקרח הנורא כמ"ש בתז"ח ע"ח ע"ד כי מתוקפא דצפון אתגלידו מיא והיא אמתני ותקיפא יתירא כמ"ש בר"פ תרומה:

זהר דהוא כו'. הוא הדעת דנהיר לו"ק:

נהירו דאורייתא דנהיר תדיר ולא פסיק. עיין באור הגר"א על זה בתז"ח ע"ח ע"ד בד"ה ומצדיקי:

והארץ היתה כו' [א"ה ראיתי ללקט כאן מביאורי הגר"א בתז"ח דף פ' ע"ב בד"ה ובסתרי אותיות.]

והארץ היתה כו' היתה מקדמת דנא. ר"ל בעולם התהו ששם ארעא אתבטלת כמ"ש בספרא דצניעותא פ"א לפי שבעולם התהו יצאו בבוצינא דקרדינותא (שהוא שורש הגבורות) ולא אתערבו באוירא דכיא (ששם החסדים) לפי שבעולם הנקודים יצאו בסוד נוקבא לבד שהם הגבורות כידוע ולא אתבסמו על ידי החסדים ולכן לא אתקיימו:

תלגא גו מיא נפקו מינה זוהמא בההוא חילא דתלגא כו'. כי ארץ נבראת ממים כמ"ש בספר יצירה ויצק עליהם שלג ונעשה עפר. והענין כי קודם חלק השי"ת המים לשני חלקים, והן מ"ד ומ"נ כידוע, ומ"נ הן צלולים ואדומים ומ"ד הן קפויין ולבנים כשלג, וזהו שלג שתחת כסא הכבוד כי כסא הכבוד הוא אמא שהיא כסא ל כבוד שהוא חכמה ל"ב נתיבות, ותחת כסא הכבוד הוא יסוד דאעיל ת"ק פרסי עד או"א (והן חג"ת נ"ה כידוע בסוד עץ החיים מהלך ת"ק פרסי), והשלג הן ה"ח דאתגלי בפום אמה:

והענין כי בתחלה יצאה בסוד ה' גבורות והן ה' גוונים ד' גוונים הוא ד' של ה', ונקודה אמצעית של ה' גוון החמישי (גוון תכלת הכולל כידוע), כי הגוונין הן מסט' דגבורה והיו גוונין חשוכין כי עדיין לא יצא הנביעו דמיני' אצטבעו גוונין כי הנביעו הוא ה"ח. וידוע כי נהורא מסט' דחסד והן ה"פ אור ה"ח אוירא דכיא י' אור כידוע. ולכן על ידי השלג הנ"ל אתבסמת כי הם ה"ח כנ"ל ה"ח של אמה קדישא יסוד, ועל ידי התבסמות הזה נפיק מינה הזוהמא ואתבריר הטוב מה שיוכל להתברר והפסולת יצא למטה כמו בעובר שדם הטוב שבו נוצר הולד והשאר יוצא עם הולד הפסולת והכל נברר על ידי זרע של הזכר כי הוא חלב הקיבה שהוא נקפה וכשמטילין אותו לתוך חלב כולו נקפה ע"י, והחלב נברר לעצמו והקום נשפך לחוץ. וז"ש בההוא חילא דתלגא במיא :

ואמר ואקיש בה אשא תקיפא והוה כו'. הוא בוצינא הנ"ל סוד הגבורות:

ואתעדי. ר"ל והוסר הפסולת (כי בפנים הגירסא "ואתעדיאת" שהוא לשון עיבור אבל גירסת הגר"א "ואתעדי" שהוא לשון הסרה):

תהו כו'. עכשיו מפרש ד' הגוונים והיאך הפסולת יצאו מכ"א. והן ד' אותיות השם כידוע. והן תהו ובהו וחשך ורוח. והענין כי תהו הוא עולם התהו ובהו הוא עולם התיקון מלשון בו הוא שבו הויה לעולם. והם ו"ה של השם. כי תהו הוא דנוקבא ה' אחרונה דלית לה מגרמה כלום, ובהו עולם התיקון הוא דדכורא כמ"ש באדרא רבא והוא ו' של השם, ו"ק ששת ימי הבנין. וחשך הוא אשא תקיפא, ה' ראשונה של השם ששם גניז בוצינא דקרדינותא גו מעוי דאמא כי שם אלהים שהוא כינוי' שם אור וחשך לבושא דאור כמ"ש לקמן דף כ"ב ע"ב (ח"א כב, ב) והיא בעצמה אין שם רע רק דינין נפקין מסטרהא, וזהו חשך דאתקיף לרע והוא אתקיף לתהו ה' תתאה. ורוח אלהים הוא יו"ד של השם שהוא רוח הקדש מחכמה הנק' קדש. והן בארץ תלגא גו מיא הוא ורוח אלהים מרחפת שהוא אוירא דכיא כנ"ל. וחשך הוא אשא תקיפא דאקיש בה. ובהו ברירא דאתבריר מינה על ידי ההוא תלגא (כי השלג שביסוד נמשך מחכמה), ותהו פסולתא דאתעדי על ידי אשא תקיפא. וכ"א הוא בשרשו ו' מיו"ד, ה' מה"א כמש"ו, וז"ש תהו מדורא דזוהמא :

ואמר קינא דפסולת. ר"ל שרש קין קינא דמסאבותא כמ"ש בספרא דצניעותא ובאדרא רבא. כי ד' הנ"ל הן נגד אדם וחוה קין והבל, כי אדם וחוה הן חו"ב, או"א, י"ה של השם כידוע, והן מ"ד תלגא ומ"נ אשא תקיפא. וקין הוא סטרא דגבורות והוא תהו שבו כל סטרא דרע. והבל הוא סטרא דחסדים והוא בהו, סטרא דיישובא, 'בו הוא' כנ"ל, והוא יישובא דאתיישב בה והכל ב'ארץ' השכינה. וז"ש ובהו ברירו דאתברר מגו פסולת ואתיישב בה :

חשך רזא כו'. כנ"ל והוא אתקיף לתהו ומינה אתתקנת ההוא פסולת כמ"ש בא"ר מארץ אדום דכל דינין כו' ע"ש ומשם יצאו:

ורוח אלהים רוח קודשא כו'. הוא יו"ד של השם כנ"ל, חכמה שנקרא קודש:

דנפיק מאלהים חיים. וז"ש בספר יצירה אחת רוח אלהים חיים:

ודא איהו מרחפת כו'. דמני' אתתקנו החסדים כנ"ל:

בתר דהאי רוח נשיב אבריר דקיקו חד כו'. תהו הוא ה' אחרונה ובה שם אדני. וי' דאדני הוא חכמה זעירא והוא דקיקו חד דאתבריר בבהו. ( והוא כי בי"ע הם חיילין דמלכות והיא מתלבשת בהם בסוד רגליה כו' והוא אותיות אד"נ בבי"ע, אבל י' דאדני דבוקה באצילות כמ"ש הגר"א במ"א ). והנה תהו ובהו וחשך ורוח הן ד' גוונין וד' יסודות אש מים רוח עפר. חשך הוא אשא תקיפא כנ"ל. ובהו אבנים מפולמות שמהם יוצאים מים. רוח הוא רוחא הנ"ל, וכאן חשיב כל הד' כמש"ו (תהו אצריף ונפיק רוח גדולה מפרק הרים יסוד עפר. בהו אצריף ונפיק מיניה רעש כנגד מים. חשך אצריף ונפיק ממנו אש. ומרוח קול דממה דקה שהוא רוח תיקון כל הנ"ל כאשר יתבאר):

תהו אתר כו'. כנ"ל דלית לה מגרמה כלום. והוא עפר שמתפעלת מג' אמ"ר:

בהו כו' אבנין דמשתקעין כו'. הן ו"ק, ו' של השם כנ"ל. וכולן נקראים אבנין כמ"ש בתז"ח שית אבנין. והן משתקעין ומתגלין בתהו שהוא עפרא כנ"ל, ה' תתאה כמ"ש הנצנים נראו בארץ דהיינו ו"ק במלכות כמ"ש לעיל בהקדמת הזהר:

וע"ד נקיבן ומפולמין. ידוע כי ז"א ונוקבא הן קול ודבור דנפקין מן שופר בינה. פי' כל בדבר ה' שמים נעשו והכל במאמר פיו. כי הנוקבא שהוא "דבר ה'" הוא עושה כל הפעולות כידוע. והן כ"ב אותיות הנכללים בה' מוצאות הפה והן ג' חלקים: ג' אמ"ש, וז' כפולות בג"ד כפר"ת, וי"ב פשוטות. והן אמ"ש בבינה כללות ג"ר כידוע, וז' כפולות בו"ק והיכל הקדש באמצע, וי"ב פשוטות במלכות, ים עומד על שנים עשר בקר, ב' דרועין וב' רגלין כל אחד מג' פרקין כידוע:

נמצא בו"ק שהן אבנין כנ"ל יש בהם ז' כפולות שהם דגש ורפה שהם דין ורחמים. וז"ש נקיבן ומפולמין שהם רכים ורפויים שהוא רפה. ואמר נקיבן רמז לדגש שהוא נוקב תוך האות:

הני תליין באוירא. היינו כי הרפה תלייא באוירא ע"ג האות כזה [ציור של אות ב' וקו מעליו] . וז"ש לזמנין תליין באוירא לזמנין מטמרן והוא דגש ורפה. רפה על גבי האות באוירא, ודגש בתוך האות מטמרן. וכמ"ש בתיקונים והחיות רצוא ושוב, רצוא בדגש (דהיינו כי בדגש אומרים שאר אותיות התיבה במרוצה עד שמגיעים לדגש) והוא רמז לדין (שהשפעת וגילוי השמים שהוא ז"א מתעלמת) והוא יומא דעיבא ואז יוצא מים מטר, וה"ס אבנים מפולמות נקיבן כו' ויוצא מהם מים. ושוב ברפה, ושבו העבים אחר הגשם ואז בהיר הוא בשחקים (שוחקים מן לצדיקים), רחמים כידוע. ולכן דגש מטמר ומתעלם בתוך האות, ורפה תליין באוירא:

וז"ש לזמנין מטמרן ביומא דעיבא והיינו דגש כנ"ל. ולכן אמרו רז"ל מטר כיומא דדינא. וז"ש ומפיקי מיין :

והנה כל זה בעולם התהו שאז יצאו כולם בסוד הנוקבא מלכות דכל אחד מהו"ק נפש כידוע. והוא דבור. ואז היו כולם בסוד דבור כ"ב אותיות, בג' חלקים הנ"ל; דבינה, ו' קצוות, ומלכות. והנה ד' גוונין הן ד' מרות. ותהו מרה אוכמא, טחול שמשם השחוק דהיינו שחוק הרשעים כי משלם לשונאיו וכו'. וז"ש דהא כדין חדוה ושטותא דקא אתפשט תהו דהיינו השחוק של שטות הרשעים שהשעה מלכות הנקראת 'שעה' משחקת להן בסוד תהו ה' אחרונה כנ"ל. והכל על ידי חשך אשא תקיפא דאתקיף לתהו בכל הד' גוונין, כי תהו אין לה שום גוון רק שמקבל כל הגוונין כידוע כמש"ו. אבל כאשר בא הקול שהוא ו"ק דכל א' מהו"ק (כמ"ש האר"י זללה"ה שהוא עיקר התיקון) שהוא רוח דנפיק מאבא אוירא דכיא כנ"ל ואז היו בסוד נקודות כי קול נעשה על ידי נקודין והוא קלא דנהיג לדבור, נקודות דנפקין מחכמה יו"ד של השם, עשר אמירן י' נקודות כידוע:

וז"ש רוח הוא קול , הוא יו"ד של השם דאתקיף לוא"ו (ו"ק של ו"ק כנ"ל):

ודא תהו עלי' כו'. כי אלו הד' הן ד' דגלים לד' סטרין, דרועין ורגלין, חסד גבורה נצד הוד. תהו הוד, בהו נצח. וזהו צבאות. ושדי יסוד ומלכות, איהו בנצח ואיהי בהוד ( נ"ל דגירסת הגר"א ז"ל "תהו עלי' שריא שם צבאות בהו עלי' שריא שם שדי" . אע"ג דיש לדחוק ולפרש מ"מ האמת יורה דרכו ). חשך גבורה אלקים ושם בינה אלקים חיים. רוח חסד ושם חכמה הוי"ה:

דלאו איהו בלא כו'. ר"ל המטר (והוא טעם למה בהו הוא רעש כי בהו הוא אבנים המפולמות, מים ומטר כנ"ל, ומטר לאו איהו בלא רעש):

ואינון תריסר. כי ד' דגלים הנ"ל דרועין ורגלין, ג' פרקין בכל אחד הרי הן י"ב פרקין. וכן שם של י"ב (עי' בריש ספרא דצניעותא) והן רפ"ח ניצוצות של עולם התהו, ד' פעמים ע"ב בד' מקומות הנ"ל (ששם מתגלין או"א זו"נ כנ"ל. והם שלושה ע"ב דס"ג מ"ה ב"ן גימטריא רי"ו, וע"ב דחסד כמבואר בדברי האר"י זללה"ה), והן ג' תהו ובהו וחשך שהן מאמא זו"נ כנ"ל רי"ו. וע"ב מסטרא דחס"ד ששם חכמה כנ"ל. רי"ו גבורה. ואבא הוא קול דנהיג לדבור כנ"ל, והוא רוח אלקים חיים שע"י הי' הבירור והתיקון כנ"ל [עד כאן מה שלקטתי מביאור הגר"א בתיקונים הנ"ל. עוד כתב הגר"א בריש תיקון ע' כי שם הי"ב דמלך מלך ימלוך יוצא מי"ב אותיות תהו בהו חשך ורוח (ויעויין בתז"ח שם בבאוה"ג מ"ש על מאמר זה בארוכה. ש"ל). המסדר] :