יהל אור על ספר הזהר א:כט

בריש הורמנותא דמלכא כו'. [א"ה תוכן המאמר מתבאר בבאור הגר"א ז"ל על מאמר אר"ש ארימת ידאי כו' שבפרשת נח ס"ה א' ושם בסה"ד כתב וז"ל: ובריש בראשית בריש הורמנותא דמלכא גליף גליפו וכו' הוא י"ג גילופין דחוורא דגולגלתא ושם תחלת הכל (ובהע"א איתא. וכל) גליפו הוא מסטרא דבוצינא:

בטיהרו עלאה. הוא רדל"א. ביסוד הבינה דרדל"א כנ"ל ונקרא טהירו כמ"ש בתז"ח בסופו טהירו דטהירו כו':

בוצינא דקרדינותא נפיק גו סתים דסתימו מרזא דא"ס. כנ"ל דבוצינא הוא יסוד הבינה ומתגלה בגלגלתא בטלא דבדולחא שלכן אלה לחיי עולם כו'. ואוירא שנקרא אין גנוז בו קרומא דאוירא בגלגלתא. ואתפשטותא דאוירא הוא מיסוד דחכמה דרדל"א וחכמה ההוא נק' א"ס כנ"ל וכל יסוד דדכורא שגנוז גו יסוד דנוק' ובו גנוז האוירא בכל יסוד דדכורא. ובכל יסוד דנוק' הבוצינא. וידוע ששמן בחשאי ויין לארמא קלא. שלכן כהן אסור ביין ולואי לארמא קלא. ועבודת הכהן בחשאי ובפרט בקטרת. בסוד שמן וקטרת ישמח לב. בהיטיבו את הנרות יקטירנה ובהעלות כו' כידוע. ולכן נתינת הטפה דאבא בגו אמא בחשאי ובצניעות שההוא אוירא נקרא צניעו כנ"ל. ולידה מאימא בקולי קולות כמ"ש (ברכות טו, ב) ומה רחם שמכניסין בחשאי מוציאין ממנו בקולי קולות וכו'. וז"ש רזא כל סוד בלחש וכמ"ש (חגיגה יד, א) דברים שנתנו בלחש, ולכן (עירובין סה, א) נכנס יין יצא סוד שהן ב' דברים הפוכים כנ"ל. ולכן אוירא דגנוז בגו יסוד דחכמה דרדל"א הוא רזא דא"ס והחכמה הוא א"ס. וז"ש עשר ספירות בלימה מדתן עשר שאין להם סוף שעשר ספירות הן נשמת המדות והן רוחא דלהון כידוע והן מאוירא הנ"ל. ושלכן כולן בלי מה ונקראים כולן ע"ש חכמה כמ"ש בתז"ח דף ע"ג ע"א ע"ש. וגולגלתא נקרא רישא סתימא ואוירא דגניז בגויה נקרא סתים דסתימו והוא נפיק מרזא דא"ס כנ"ל. והבוצינא יצא מגלגלתא ונגנז בו. ומרזא דא"ס קאי על סתים דסתימו כמ"ש למטה סתים גו סתימין מרזא דא"ס בקע וכו'. ובוצינא נגנז בו כמ"ש במאמר קו המדה נהורא דלא קיימא בנהורא [הוא רדל"א שאין מתלבש באחר] גליף [הוא מ"ש כאן גליף כו'] ונפיק נציצו כו' [הוא מ"ש כאן בוצינא כו'] ובטש גו רעוא דרעוין ואתטמר בי' כו' [וז"ש כאן גו סתים כו']:

קוטרא בגולמא. כבר פי' (הוא בפי' התקונים תי' ע' ר"כ ע"א ובפי' סוף תז"ח):

לא חוור כו'. הן ה' גוונין של אור שהן בפ' מי מדד כו'. שעדיין לא נתגלו עד היכלא עילאה כמ"ש בתי'. וגוון החמישי הוא גוון תכלת שאינו גוון בעצמו רק כלל כל הגוונים כידוע. וז"ש ולאו גוון כלל . ואע"פ ששרש הגוונין בבוצינא מ"מ אין מתגלה כאן עדיין

[ובמ"א כתב הגר"א וז"ל לא חוור כו' חוור גוון חסד, סומק גוון דין, אוכם דינא דמסאבותא, לא גוון כלל, רומז לתכלת הוא דינא רפיא וסומק דינא קשיא, וירוק גוון רחמים, עוד ב' גוונין והן כלולים באלו ז' גוונין מתנהג העולם שהן ז"ת. שכל השרשים באצי' ומתגלה הגוונים בבריאה. וכמ"ש בתיקונים ל"ו ע"ב אלין אינון ארבע גוונין דסלקין בעשר ואינון כולן להביות אשיות כו' (שהן מגו בוצינא) שבע אינון מהאי עשר ואינון לקבל ז' רקיעין ואינון ז' ספיראן כו'. וכ"ה בז' כוכבים שבתאי אוכמא, מאדים סומק, כוכב ירוק, צדק תכלת, לבנה חוור, ושאר מורכבים. וז"ש לא גוון כלל לכלול כל הגוונין שנמצא למטה ממנה. ואמר שם ואינון כחוטא חוורא כו' שאלו הגוונין הן בעינא כמ"ש בא"ר ובמתני' דפר' יתרו עי"ש]:

כד מדיד משיחא כו'. הוא מ"ש במאמר הנ"ל בזמנא דרעוא דא בעא לאתפשטא כו'. והענין בקיצור שמקודם נפיק הניצוצא ונגנז בגו רעותא עלאה [בסוד הבן בחכמה. הרמ"ש] שהוא אין קדמאה פשיטותא דקוטרא עלאה. ואח"כ כשרוצה להתפשט הרעותא יוצא מקודם הנציצו שסט' דגבורה יוצאין מקודם. וכאן הוא עדיין גוון ולא גוון ואח"כ מתפשט האי רעותא והוא אתפשטותא קדמאה. והוא נביעו הנז' בהקדמה ב' של ת"ז כנ"ל [ונק' מ"ה שם בהקדמת ת"ז סוד חכמה כ"ח מ"ה. הגהת הרמ"ש] ועייל ההוא אתפשטותא בגו האי נציצו [בסוד וחכם בבינה. הרמ"ש]. וז"ש כאן עביד גוונין לאנהרא , שאור הגוונין הוא מאוירא ובוצינא עושה גוונין לאנהרא אח"כ:

בגו בוצינא נפיק חד נביעו דמני' אצטבעו גוונין לתתא. כנ"ל שנכנס ההוא נביעו בבוצינא. ואמר לתתא , לא כאן אצטבעו, רק לתתא בהיכלא עלאה כמ"ש בתז"ח (ס"א בת"ז) ובמאמר הנ"ל כדין האי נצינו אחזי בהו גוונוי ואצטבעו כולהו כחדא חוור וסומק וירוק ואוכם כו'. והוא במשחתא דוא"ו מחו"ל שהוא הדעת שהוא המשחתא העיקרית ובו נמדד ולשון חק כ"א כפי מדתו:

סתים גו סתימין מרזא דאין סוף בקע ולא בקע אוירא דיליה. ר"ל שדרך ההוא פריסו יוצא מעט ונהיר למ"ס ושם לא אתיידע כנ"ל. וז"ש לא אתיידע כלל :

עד דמגו דחיקו דבקיעותא. וזהו ענין הצמצום ומכאן נולד נקודות מעט (בהע"א נקודה. ועוד) נקודה חדא סתימא הוא אבא, ואמר סתימא עלאה לפי שיש עוד נקודה והוא חכמה שבבינה, יו"ד של ה"א עלאה, ועוד נקודה א' של ה"א תתאה ושם באתגלייא כמ"ש בזוהר ונגד ב' אלו אמר סתימא עלאה:

בתר ההיא נקודה לא אתיידע כלל. שלמעלה ממנו אף מ"ס והוא ידע את מקומה במופלא ממך כו'. ובמ"ס לא אתיידע כנ"ל. ובמאמר קו המדה אמר כאשר נתלבש הנציצו תוך הרעותא אח"כ יצא כנ"ל ונתלבש גו אתפשטותא קדמאה כנ"ל. ואח"כ בטש האתפשטותא גו מ"ס. וז"ש שם בסתימו דלא אתיידע כנ"ל (בהע"א כלל), ויצא ממוח כולן כלילין כחדא בסוד טפת הזרע מאבא שכלולין בו כל האיברים ואח"כ כשרוצה לצאת מן הגרון בטש האי נציצו בי' ואתדחק והוא כאשר שולח מן חי"ת לוא"ו ושם נשמע קול דנפיק מן שופר. ועדיין כאחד שאין בהן שום דבור פרטי ושם נראו הגוונין וז"ש כאן אצטבעו גוונין לתתא ושם י"ב חדש די"ב חדשים תוך הבינה שהן י"ג נהרי אפרסמונא דכיא ואח"כ יצאו משם ונשתלו בלמ"ד (ע"כ מפרשת נח) :

ובג"כ אקרי ראשית. ר"ל ראשית למציאות שכתר נקרא אין שגם מציאותו נעלם משא"כ בחכמה שלכן נקרא יש. ואע"פ שאנ מונין כתר מכלל עשר ספירות היינו מכח חכמה. והענין שנקרא ספירות ע"ש המספר. לא על שם הדברים הנספרים. כי העשר ספירות הן במחשבה לבד שלכן נקר' עשר חכמות ונק' בלי מה. ואין דבר בעולם שיהיה במחשבה לבד רק המספר, שאין ניכר בדברים עצמן. וידוע שדבר א' אינו נופל במספר שלכן א' אינו מספר, ומתחיל מב' וא' הוא כלל המספר. וכשיהיו שני דברים מונין גם כן א' לכן הא' אינו מתרבה לא עם כפילתו בעצמו אפילו הרבה פעמים ולא עם שאר המספר ואינו מתחלק:

[ליקוט מהרמ"ש. שאלה שאלתי ממנו אודות הספירות והשיב שהספירות הוא לשון מספר וכוון אותם בלשון מספר כי כל דבר שבעולם מובדל א' מחבירו בגבול ותכלית אך המספר אין הבדל ניכר אלא במחשבה. כן הם בעלי תכלית בשכל ובמחשבה אבל לא בגבול ותכלית. ועוד שכל דבר שבעולם יש לו גבול ותכלית אבל המספר אין לו קץ ותכלית לעולם. נמצא המספר אין הבדל ניכר אלא במחשבה שלזה קרא א' ולזה קרא ב'. המהות נבדל אחד מחבירו דהיינו אותו דבר הנספר נבדל אחד מחבירו. וז"ש עשר ספירות בלי מה, פי' הם עשר מספרים אבל הם בלי מהות. כי המהות נבדל אחד מחבירו אבל הם אינם נבדלים בעצם אלא הם מספרים בלבד שהבדלתן במחשבה ובשכל וד"ל:

ובמקום אחר מצאתי וז"ל: ספירות על שם שהמספר אינו בריאה רק במחשבה כי אף אם תספור אנשים או מינים א' ב' ג' ד' ה' כשיתפרדו אינו ניכר מי הוא א' ומי הוא ב', כי הוא אינו דבוק בעצם כמו החכמה והגבורה שהוא דבוק בעצם החכם והגבור. ואם כן כשיתפרדו איה המספר כי איננו. כן הספירות רק במחשבה וכשם שהמספר אין לו סוף כי תוכל לספור כמו שתרצה כשתגיע לעשר שהוא סוף מספר האחדים תוכל לומר ולספור עד אין סוף כן עשר ספירות אין להם סוף ותכלית וגם הם רק במחשבה כמו המספר. ע"כ]:

[א"ה ראיתי בכאן ללקט עוד באור על זה מבאורי הגר"א בתז"ח דף פ' ודף פ"ט: והענין כי כמו באדם יש המחשבה שרוצה לעשות הדבר והרצון שהוא קודם המחשבה, וקודם להם התחלת הרצון שמתעורר לחשוב והוא נשמה עליונה החופף על הראש מלמעלה באויר כן בספירות הן ג"ר, שהן המחשבה שקודם המעשה דז"ת דהיינו בינה, והרצון הוא חכמה, ולכן נקרא יש שאין ידוע ממנו אלא מציאותו שקודם המחשבה צריך לרצון אבל לא ידיע מהו הרצון, אבל המחשבה מתגלית, במעשה שהוא עושה מתגלה המחשבה, והוא בינה המתלבשת בז"א כידוע. אבל כתר הוא התחלת הרצון והוא לא ידיע כלל שהוא כמו נשמה החופפת על הגוף ואינו מכלל הגוף כן כתר אינו מכלל הגוף:

והנה תרגום רצון הורמנותא, נמצא הורמנותא הוא חכמה, ריש הורמנותא הוא התחלת הרצון והוא כתר דהיינו א"א. והנה דבר הגורם התחלת הרצון שממנו מתעורר לחשוב הוא התקשרות האדם במה שלמעלה ממנו והוא המעוררו. והיינו בחי' אחרונה של שכל הפועל הקשור בשכל האדם. וכן בספי' הוא מלכות א"ק הקשור בא"א וזהו דמלכא ר"ל שהריש הורמנותא הנ"ל הוא על ידי מלכא מלכות דא"ק שז"ת שבה מתלבשים בא"א כידוע. ואמר בריש פי' עם ריש, והיינו שעל ידי ריש הורמנותא דמלכא דהיינו א"א הקשור במלכות א"ק גליף גליפו וכו':

גליף גליפו. פי' גליף הוא לשון חקיקה, והענין כי ב' גליפין הן כמשי"ת. וז"ש ב' פעמים גליף גליפו. והיינו כי תיבת גליף פי' חקק שהוא לשון נסתר וקאי על רישא דלא אתיידע שהוא מלכות דא"ק כידוע. והיינו שרדל"א הוא גליף וחקק ט' ספי' דא"א ממ"ס ולמטה. והינו ע"י הזווג הנעלם שעשה, כי חסד דרדל"א המתלבש באוירא שבין גולגלתא ומוחא נזדווג עם גבורה דרדל"א המתלבש במ"ס וע"י זווג זה הנעלם נולדו ט' ספירות דא"א שהן ט' היכלין לז"ת דרדל"א המתלבש בהם. וע"י ט' היכלין אלו נולדו גם כן עוד ט' היכלין להיכלין שהם ט' ספירות דאצילות מחכמה ולמטה שהם היכלין להיכלין דא"א, שז"ת דא"א מתלבשין בהן כידוע:

וז"ש גליף גליפו ב' גליפין הנ"ל, היכלין דא"א והיכלין להיכלין. וחו"ג דרדל"א המזדווגים הם כמו זו"נ. וכמו שעיקר בנין הוולד על ידי הנוקבא כן עיקר הגליפו ע"י גבורה דרדל"א המתלבש במ"ס. וזהו שמסיים בטהירו עלאה שהוא מ"ס. ונקר' טהירו על שם גבורה דרדל"א המתלבש בו, והוא לשון צהרים שמתרגמינן טיהרא והוא עת הגבורה, שמש בגבורתו:

ואמר טהירו עלאה לפי שלמטה חמכה דאצילות וכן כל דאתיין מחמת מ"ס הנ"ל נק' טהירין כמ"ש בתז"ח צ' א' גליף גליפו טהירו דטהירו דכיא כו':

בוצינא דקרדינותא נפיק גו סתים דסתימו מרזא דא"ס. בוצינא הוא נר המאיר כידוע. קרדינותא הוא לשון חיזוק וחשך ( ע' רש"י בפסחים חיטי קורדנייתא וכן הרי אררט מתרגמינן טורי קרדו על שם שהם קשים ועוד שהם גבוהים מאד ולא נכנס שם אור החמה ולכן שם החשך. והוא בהיפך אתוון מלשון קדרות ). ונמצא פי' בוצינא דקרדינותא פי' נר של חשך, והיינו כי חו"ג הם אור וחשך כידוע, וכל זה למטה בזו"נ שהם שם ימין ושמאל דו"נ אבל כאן למעלה בחו"ג דרדל"א שניהם אור גדול אלא ששרשן כאן. ונמצא אור גבורה דרדל"א הוא שרש הדינים למטה, שרש החשך, וזהו בוצינא דקרדינותא נר של חשך כנ"ל. והיינו אור של מו"ס כי בתוכו מתלבש אור הגבורה דרדל"א:

והנה חסד דרדל"א גנוז באוירא שבין גולגלתא למו"ס, ואוירא הנ"ל נקרא סתים דסתימו שהוא נעלם מאד מאד עד שנקרא 'אין' לרוב העלמו כמ"ש הגר"א דף רס"ט ע"א. ואמר סתים דסתימו שגם אבא שנאצל מן אוירא גם הוא סתום יותר מאמא שנאצלה ממחשבה עלאה שהוא מו"ס. אע"ג שגם אבא יוצא מהמחשבה מכל מקום עיקרו מן האוירא רק שנצטייר במעי נוק' במחשבה עלאה כמ"ש באדרא זוטא והאי אבא מרוחא דגניז בע"י כו'. והוא אוירא הנ"ל שהוא בין הקרומים דשם ואותו רוח דאוירא הוא מרדל"א כנ"ל, חסד דרדל"א שגנוז באוירא והוא מתנוצץ במצחא ובדיקנא. ורדל"א נק' כאן רז"א דא"ס. ומ"ש מרזא דא"ס קאי על סתים דסתימו, שאותו סתים דסתימו הוא מרזא דא"ס כמ"ש למטה סתים גו סתימין מרזא דא"ס בקע כו'. וז"ש בוצינא דקרדינותא שהוא נהירו דמו"ס גבורה דרדל"א:

נפיק גו סתים דסתימו. יוצא לתוך הסתים דסתימו שהוא אוירא עלאה כנ"ל, שאור המו"ס יוצא ממו"ס לתוך האוירא, והסתים דסתימו הנ"ל נהירו דילי' מרזא דא"ס שהוא רדל"א כנ"ל. והוא זווג נעלם חו"ג דרדל"א:

קוטרא בגולמא נעיץ בעזקא. באות יו"ד אית בי' קוצא וגזעא ושבילא. קוצא הוא קוץ העליון, גזעא גוף היו"ד, ושבילא קוץ התחתון. ולכן ביו"ד התחברות כל ג"ר. כי גזעא גוף היו"ד הוא חכמה ובקוצא נקשר כתר עליון ובשביל התחתון בינה. והוא נעיץ בבינה בה"א של השם שהוא קוץ הימין של ה"א שהוא י' כידוע. והוא השביל דנעיץ בעזרא, כי הבינה נק' עזרא בסוד מ"ם סתומה כעזקא שהוא תרגום טבעת וה"א הוא מ"ס סתומה קודם דאתפתח כמ"ש בתי' ת"ה דף ט"ו ע"א בריש הורמנותא כו' ע"ש כל המאמר דקודם דאתפתחא היא מ"ם סתומה עזקא, ואח"כ אתפתחא שיצא הדעת וא"ו ונעשית ה"א. וכאן למעלה בא"א גם כן קרומא דחפיא על מוחא הוא יו"ד של שם כמ"ש בספרא דצניעותא פ"ב ([[ספרא דצניעותא/פרק ב/{{{3}}}|ספרא דצניעותא פרק ב,]]) י' עלאה דאתעטר בקוטרא דעתיקא היא קרומא עלאה דאזדכך וסתים. וקוץ עלאה דיו"ד הנ"ל הוא אוירא עלאה והוא נק' קוטרא כמ"ש באדרא זוטא דף רפ"ט ע"ב (ח"ג רפט, ב) בהאי מזלא פשיט פשיטותא דקוטרא עלאה כו' עיי"ש. וקרומא עצמה הוא גולמא דוגמת היו"ד שנקרא גולם כידוע, וכן הוא סתים כידוע. ונעיץ בעזקא הוא שבילא דנעיץ בה"א עזקא כנ"ל. והענין כי ג' חלקי היו"ד הם כתר ת"ת יסוד, קוצא גזעא שבילא. ושבילא הוא יסוד החכמה והוא נעיץ בעזקא בינה. וכאן למעלה הגלגלתא הוא בינה כידוע בינה דרדל"א. ובחוטמא שם סיום הגלגלתא בתקונין ושם מתלבש יסוד דרדל"א כידוע והוא שבילא הנ"ל דנעיץ בחוטמא שהוא גלגלתא בינה עזקא הנ"ל. וז"ש קוטרא אוירא הנ"ל בגולמא קרומא כנ"ל קוצא וגזעא נעיץ הוא שבילא יסוד דרדל"א בעזקא בינה שהוא גלגלתא והוא בחטמא כנ"ל:

ואמר לא חוור ולא אוכם לא סומק ולא ירוק. פי' שד' גוונין אלו הם נגד ד' אותיות השם. חוור וסומק חו"ב, ירוק ז"א, אוכם נוקבא. ואמר כאן אע"פ שנכלל כאן ד' אותיות הוי"ה כי קוטרא בגולמא הוא יו"ד כנ"ל ובשבילא נכלל גם כן בינה כנ"ל. וכן מילוי היו"ד שהן ו"ד הם זו"נ שנכללין בו ו' ז"א, ד' נוקבא כידוע. וכן נעיץ בעזקא הוא ה' וחכמה נכלל בו בקוצא של אחורי הה"א. וכן זו"נ נכללין בה"א כי ה"א הוא ד"ו ואם כן נכלל בשניהם ד' אותיות הוי"ה. מ"מ לא נתגלו כאן הגוונין כי הן חו"ב וכשהן עדיין בזווגא לא נתגלה הדעת כמ"ש בספרא דצניעותא בלישן סתים לאימא, ולכן לא נתגלו הגוונין כי עיקר הגוונין בדעת בוצינא דקרדינותא כידוע:

ומ"ש ולא גוון כלל. הוא גוון החמישי', גוון תכלת שכולל כל הגוונין והוא שם אלקים. ה' אותיות נגד ה' גוונין:

כד מדיד משיחא. הוא הדעת, עטרא דגבורא דבו עביד משחתין ומדידו. שהוא כד אתפתחת בינה ונתגלה דעת אז עביד גוונין לאנהרא שנתגלו הגוונין. ( ויעויין מ"ש על באור מאמר הזה בארוכה בבאוה"ג על תז"ח דף פ' א' ב' ובביאורו שם על סתרי אותיות שבריש ז"ח ועל מאמר קו המדה ובריש מתניתין דסוף תז"ח פ"ט ד'. ש"ל ):

זהר סתימא דסתימין בטש כו'. ענין התפשטות האי ראשית ואחפייא גו היכלא עי' בח"ב ס"ח ע"ב (ח"ב סח, ב) בתוספתא ושם דף קכ"ו ע"ב (ח"ב קכו, ב) וק"פ ע"א (ח"ב קפ, א) ובז"ח סתרי אותיות דף ה' ע"ב:

סתימא דסתימין [א"ה ראיתי ללקט כאן פנינים מדברי הגר"א ז"ל במקומות הנ"ל, לפםרש המאמר הזה לענ"ד לפי דברי הגר"א ז"ל]:

סימא דסתימין. הוא אוירא ופריסו הנ"ל כמ"ש לעיל סתים דסתימו:

בטש אוירא דיליה דמטי ולא מטי. פי' כי אוירא הנ"ל על ידי בטישה דיליה בפריסא מטי נהירו דיליה עד נקודה חדא סתימא עלאה שהוא חכמה כנ"ל, ואח"כ מסתלק נהירו הנ"ל ומתאחד בשרשו באוירא עלאה, בקרומא דאוירא שהוא יו"ד של שם כמ"ש בספרא דצניעותא פ"ק אתייחד יו"ד בלחודוי ובתר כן סליק בדרגוי לעילא לעילא. והוא כמ"ש הגר"א שם כי חכמה מסתלק מוחין דיליה למעלה לשרשו במזלא קדישא כמ"ש באדרא זוטא ר"ל ע"ב (ח"ג רל, ב) ת"ח שירותא דא דאקרי אב אתכליל ביו"ד דתליא ממזלא קדישא כו'. ומשם נוטל המוחין. ויו"ד של מזלא נכלל ביו"ד של קרומא דאוירא. וענין הסתלקותו למעלה הוא לקבל מוחין שלו דהיינו חו"ג יותר מאירים ולכך עלה למעלה, שהמוחין הוא מלמעלה למעלה עד א"ס כידוע. וכשמביא מוחין מזדווג באמא ואתנהירת אמא כמ"ש שם בספרא דצניעותא. וז"ש כאן דמטי ולא מטי בהאי נקודה , פי' שנהירו הנ"ל מטי בהאי נקודה שהוא חכמה, ואח"כ מסתלק שלא מטי כנ"ל:

ועוד יש לפרש דקאי על מ"ס ואוירא ששם מטי ולא מטי ברצוא ושוב כמ"ש לקמן בפר' נח דף ס"ה עי"ש:

אתפשט האי ראשית. בא לפרש הענין איך שבהתפשטות האי ראשית שהוא חכמה שנק' ראשית ראשית חכמה, וע"י בטישה הנ"ל של אוירא במ"ס ברצוא ושוב כנ"ל על ידי זה אתפשט נקודה דלתתא ראשית חכמה כמ"ש בפר' יתרו ס"ח ע"ב (ח"ב סח, ב) בתוספתא כי חכמה הוא נקודה י' דנפיק מאויר והאי י' עביד ליה היכלא דהיינו בינה שהיא היכלא דיליה כדלקמן, והוא כי י' אית ליה ג' נקודין שתים באורך וא' ברוחב. ואח"כ נתפשטו נקודין הנ"ל. והב' שבאורך נתפשטו ונעשו ג' באורך. והא' שברוחב נתפשט ונעשה ב' ברוחב והוא שיעור אות ד' והוא בינה ה' עלאה כי ה' ד' הוות ומדאתעברת נעשית ה' בסוד הדעת מפתחא דכליל בשית והוא וא"ו שבתוך ה"א עלאה ובינה היא היכלא דיליה דתמן אתטמר אבא בסוד דגש נקודה בתוך ה"א שהוא אור החכמה:

ועביד ליה יקרא להיכליה. הוא סוד הדעת דגניז בה והוא סוד המזלא דחפיא עלה שמשם נמשכין עטרא דחסד ועטרא דגבורה ממו"ס דרך המזלא שהוא דיקנא קדישא דא"א שנק' לבושין דיקר כמ"ש בספרא דצניעותא פ"א לבושין דיקר(?) אתקין ואחסין. וה' עלאה הוא היכלא כנ"ל והלבוש ??? הוא א' של מילוי ה"א שהוא אור שמאיר מסוף העולם ועד סופו שממנו נברא שמים שהוא סוד אלף וז"ש יקרא להיכליה:

תמן זרע זרעא. הוא אור החכמה, ה"ח דיסוד אבא כנ"ל כי ביסוד אבא גנוז ה"ח:

לתועלתא דעלמא. פי' שעל ידי זרע אבא אולידת אמא לזו"נ שנק עולם בסוד עולה חסד יבנה:

ורזא דא זרע קדש. פי' זרע של חכמה הנק' קדש:

כהאי זרעא דמשי דארגוון טב. הוא אור החכמה הנ"ל:

דאתחפו לגו. שנכנס בתוך בינה היכלא הנ"ל:

בהאי ראשית. שהוא חכמה נ"ל:

ברא ההוא סתימא כו'. הוא אוירא הנ"ל:

להיכלא דא. בינה. כנ"ל סתימא דסתימין בטש אוירא דיליה כו' ועביד ליה יקרא להיכליה:

היכלא דא אקרי אלהים. כי בינה נק' אלהים כי דינין מתערין ממנה:

ורזא דא בראשית ברא אלהים. פי' על ידי ראשית חכמה ברא ההוא סתימא הנ"ל אלהים בינה:

ברזא דאתפשטותא דנקודה. כנ"ל אתפשט האי ראשית ועביד ליה כו' ומבינה אתבריאו כלהו מאמרות ו"ק כנ"ל תמן זרע כו' לתועלתא דעלמא ] :