יהל אור על ספר הזהר א:טו

ודא תרעא לעאלא וכו'. כמ"ש מה רב טובך אשר צפנת ליראיך:

אלין תרין תרעין וכו'. ר"ל יסוד ומלכות שהן תמיד כחדא. שכל. מלכות טובת שכל. טוב. יסוד ונכללין כאחד שכל טוב. ורי"א ששכל טוב כולו קאי על יסוד, שיראה ע"ה טו"ר כנ"ל וכאן עץ החיים כולו טוב:

אינון דלעאן וכו'. ר"ל לכך נאמר עושיהם והן תמכין עץ החיים כמ"ש עץ חיים וכו' ותומכיה מאושר:

ובחילא דא וכו'. שעומדת על רגלין וז"ש עומדת וזהו תהלתו כורסייא כמש"ו:

כזוהרא דספיר. ששם סוד הספיר כמש"ל מ"ב ע"ב (ח"א מב, ב) ודף ע"א ע"ב (ח"א עא, ב):

אלין מארי קיימא וכו'. שהן יצאו ממנו וכמ"ש איזה מעשה ידיו של אדם בניו ובנותיו וסוד הענין כי הולד הוא מחו"ג שהן מעשה ידיו ה' אצבעות דשתי ידים כידוע:

ומעשה ידינו כוננהו. שלא נפגום ובזה נזכה לנועם ה' שלכן נק' חי עולמים ומפ"ו רב המנונא וכו':

דלא יהיב בר נש פומיה כו' ויהא גרים למחטי כו'. [א"ה נראה אדברי הגר"א בספרא דצניעותא פ"ק בד"ה לישן ממלל דהענין כי הכל תלוי בדעת המבריח מן הקצה אל הקצה בכל הזווגים שמתחיל בפה בסוד הלשון המכריע בין חיך וגרון, שהוא זווג של א"א בסוד נשוק. ואח"כ מתלבש עיקר הלשון בגוף ומכריע בין ידים דא"א שעליהם מלביש חו"ב או"א ומסתיים הדעת ביסוד דא"א. וזו"נ מלבישין נו"ה דא"א, הוא בנצח והיא בהוד. ויסוד מכריע ביניהם. ולכן כשפוגם ח"ו בלשון דעת פוגם גם כן ביסוד ח"ו וז"ש אל תתן את פיך לחטיא את בשרך ] :