יד המלך (לנדא) - ד. צה

לא תנשיך דהיא אזהרה על הלוה שלא להביא את המלוה לידי נשך אבל באבק ריבית דהרחקה יתירה הוא דעבדו רבנן להמלוה שלא לבא לידי קבלות ריבית דאורייתא די לנו אם גזרו איסור הקבלה על המלוה אבל מאין לנו דגזרו שיהיה האבק ריבית כעין ריבית דאורייתא ממש גם לענין חידוש זה שחידשה התורה בריבית דאורייתא להטיל האזהרה גם על הנתינה של הלוה שיהיה כן גם האזהרה דרבנן בנתינת אבק ריבית ג"כ על הלוה כמו על המלוה ואם אין האיסור בנתינת האבק ריבית מצד הלוה שפיר שייך האומד דמתניתן בלי שום איסור כלל:

הלכה ז' הורו רבותי שהמלוה את חבירו ומשכן שדדו ע"מ שיאכל הפירות כל ימי המשכונה אעפ"י שאינו מנכה לו כלום מחובו אין זה רק אבק ריבית ואינו יוצאה בדיינים שאין המשכן שדה דומה למשכן בית שהרי אין בשדה פירות מצויין בשעת ההלואה ואפשר שירויח ויהיה שם פירות ואפשר שיפסיד בזריעתה ועבודתה לפיכך הוא אבק ריבית כו' וכזה יראה מן הגמרא שהמשכונה הוא א"ר ואין לך להעמידה רק בממשכן שדהו כמו שהורו רבותי נמצאת למד דשלש משכונות הם משכונה שהוא ריבית קציצה ומשכונה שהוא א"ר ומשכונה שהוא מותרת כיצד משכן לו מקום שפירותיו מצוין תדיר כגון חצר או מרחץ או חנות ואכל פירותיהן הרי זה ר"ק משכן לו שדה וכיוצא בה ובאו שם פירות ואכלן ה"ז א"ר וכן אם משכן לו בית או חצר בניכוי אינו ג"כ דק א"ר משכן לו שדה וכרם בניכוי ה"ז מותר לגמרי ע"כ:

דין זה הוא במתניתין פרק א"נ (דף ס"ד) דהמלוה את חבירו לא ידור בחצירו חנם. ולא ישכיר לו בפחות והביא התוספת שם פי' הקונטרס דמכאן יש ללמוד שאסור להלות על הבית ולדור בו אפילו בנכייתא דתנן לא ישכור הימנו בפחות ולא דמי למשכונא של כרם דהתם זימנין לא שקיל פירי ואפ"ה מנכה לו והוי לי' קונה פירות בנכייתא על הספק אבל בבית נהנה תמיד ואין כאן ספק ונמצא שוכר בפחות עכ"ל הקונטרס וכדעת הקונטרס זה כן הוא דעת רבינו והא דכתב רבינו דיראה כן מן הגמר' שהמשכונה הוא א"ר ואין לך להעמידה רק במשכן שדהו כונת רבינו בזה הוא דבמשכן בית אין זה א"ר רק ר"ק וכמו שאמרו בגמר' עירוכין (דף ל"א) בבתי ערי חומה דריבית גמורה והתורה התירתו ובבתי ערי קומה דלא שייך בהם מכירה חלוטה כלל הרי כל מכירתן לזמן אינו רק משכנתא וקרי ליה הגמר' רבית גמורה, וקאמר עלה דהתורה התירתו אבל אי לאו דהתירתו התורה היה אסור מן התורה. ואולם דעת ר"ת הוא דאין חילוק בין משכן בית למשכן שדה וכרם וגם משכן בית לדור בו בנכייתא בפחות מכדי שכירתו אינו רק א"ר דגם משכן בית בנכייתא אין הריוח שלו ברור דזימנין דנפל הבית או נשרף ולא שקיל מידי והא דתני במתניתן דלא ישכיר לו בפחות קאי אבית אחר של הלוה אשר אינו ממושכן ביד המלוה ומסתבר לי' לר"ת לחלק בין אותו בית עצמו הממושכן ביד המלוה ובין בית אחר של הלוה דבבית אחר אשר משכירו לו הלוה בפחות מכדי שוי' שכירתו אף שאין הריוח ברור להמלוה דיכול להיות שיושרף או יפול ויפסיד המלוה כל מעותיו בכל זאת כיון דעכ"פ יש ביד הלוה להשכירו לאחרים בכדי שוי' שכירתו אשר גם השוכרים האלה יקבלו עליהם האחריות של נפילה ושריפה ויתנו דמי שכירתו יותר מאת אשר יתן המלוה אזי בכל אופן אותו המותר שוי' השכירות ששוה הבית להשכירו לאחרים ביותר ריבית גמורה הוא אצל המלוה השוכרו בפחות אבל באותו בית עצמו הממושכן להמלוה כיון דבכל אופן אף שלא ישכירו להמלוה אין בידו עכ"פ להשכירו לאחרים דהא הוא ממושכן ברשות המלוה וכיון שאין ביד הלוה לקחת.. יותר בדמי שכירתו אף אם משכירו להמלוה בפחות. מכדי שוי' שכירתו בכל זאת כיון דאין בפחת זה הפסד ללוה דהא אין בידו להשכירו לאחרים ביותר ואין בפחת רק ריוח להמלוה לבד והרי כל הריוח של המלוה אינו ברור. דיכול להיות שיושרף או יפול הבית ולא יהי' לו כלום. אין בפחת זה ריבית גמורה זה הוא תוכן סברת דעתו של הר"ת אף שאינו מפורש בו כ"כ והראי' מגמר' דעירוכין בבתי ערי חומה מפרש ר"ת דאין כונת הגמר' דריבית גמורה הוא דאוריית' ואי לאו דהתורה התירתו הי' אסור מן התורה רק דכונת הגמר' הוא דריבית גמורה הוא מדבריהם ואי לאו דהתירה התורה בפירוש הי' אסור מכירת בתי ערי חומה מדרבנן. אבל עכשיו דהתורה התירה מכירתן בפירוש. אין ביד החכמים להעמיד שם דבריהם ולאסור דבר שהתורה התירה בהדיא:

והנה סברת ר"ת לחלק בין בית של המשכן עצמו ובין בית אחר של הלוה נראה נכונה וישרה מאוד גם מה שחידש ר"ת דבדבר אשר ההיתר מפורש בו בתורה לא העמידו חכמים דבריהם לאסרו הגם. כי ר"ת כתב דבר זה. מדעתו דנפשי' ולא סמכו בשום מקום בתלמיד אנכי מצאתי שורש דבר זה מוכרע בגמר' פרק כל הבשר (דף קי"ו) בפלוגתא דר' עקיבא ור' יוסי הגלילי דר"ע סבר דחיה ועוף ובהמה טמאה אינם מן התורה דתלתא גדי כתיבי למעוטי חיה ועוף ובהמה טמאה ורי"ה סבר נאמר לא תאכלו כל נבלה ונאמר לא תבשל גדי בחלב אמו את שאסור משום נבלה אסור לבשל בחלב עוף שאסור משום נבלה יכול יהי' אסור לבשל בחלב תלמוד לומר בחלב אמו יצא עוף שאין לו חלב אם ופריך הגמר' מאי איכא בין רי"ה לר"ע ומשני דעוף איכא בינייהו ר"ע סבר חיה ועוף אינן מן התורה הא מדרבנן אסירי ורי"ה סבר עוף אפילו מדרבנן נמי לא אסור והנה דברי הגמר' אלה צריכים פירוש וכונה דהיכי רמיזא פלוגתא זו במתניתן דהא במתניתן לא מצינו שום חילוק ביניהם לדינא רק במעוטים הנאמרים בתורה דר"ע ממעט להו ממעוטא דגדי ורי"ה ממעט ליה מחלב אמו אבל מאיסור דרבנן לא זכר ולא פקד בפלוגתא דמתניתן כלל אלא ודאי דכונת הגמר' הוא דכל דבר אשר ההיתר מפורש בו בתורה לא העמידו חכמים דבריהם לאסרו וכסברת ר"ת ולפ"ז שפיר מבואר בפלוגתתם. ממילא גם האיסור מדרבנן דר"ע דסובר דממיעוטו דגדי ממעטינן עוף הרי אין כונת המיעוט למעט עוף רק דאינו בכלל איסור לא תבשל ואין בו איסור מן התורה אבל עדיין לא היה כונת התורה במיעוט זה להתירו וכמו דממעט מגדי גם בשר בהמה טמאה. ובזה ודאי לא היה הכונה להתירו לכתחלה לאכלו בחלב דהא בלא"ה אסור משום בשר בהמה טמאה רק דממעט דאינו בכלל איסור תורה של בב"ח וכמו כן ממעט גם עוף דלא נכלל בכלל איסור תורה של בב"ח אבל בכל זאת גזרו על בשר עוף משום בשר גדי ואסרו גם לבשר עוף בחלב אבל רי"ה דייק בלשונו דנאמר לא תאכלו כל נבלה ונאמר לא תבשל גדי בחלב אמו את שאסור משום נבלה אסור לבשל בחלב עוף שאסור משום נבלה יכול יהי' אסור לבשל בחלב תלמוד לומר בחלב אמו. יצא עוף שאין לו חלב אם ואנחנו לא נדע שום טעם דלמה הביא רי"ה הא דלא תאכלו כל נבלה. הלא לא הי' צריך להביא רק הא דחלב אמו דר"ע ממעט לעוף ממיעוטי דגדי והוא ממעט ליה מחלב אמו ועוף אין לו חלב אם אלא ודאי דכונת רי"ה היה דכיון דיש צד בתורה לאסור עוף בחלב משום שהוא אסור משום נבלה הרי כתבה התורה בפירוש להא דחלב אמו להורות לנו ההיתר בעוף בחלב וכיון דכונת התורה היה להתירו. שוב לא העמידו חכמים דבריהם לאסרו וגם מדרבנן מותר ובאמת אמרו דבמקומו של רי"ה היו אוכלין בשר עוף בחלב וענין זה ברור הוא בכונת הגמר' ועיין בט"ז בהלכות ר"ה סימן תקפ"ח ס"ק ה' שכתב סברא זו של ר"ת מדעת עצמו ליישב בזה קושיות המזרחי שם. וסמכו על הגמר' דאמרו ולא לעבור על ל"ת אלא לעשות סייג לתורה וכיונו בזה דלעבור על ד"ת אף לאסור מה שהתירה התורה לא העמידו חכמים דבריהם והוא תמוה שנעלם ממאור עינו דכבר קדמו הר"ת בדבר זה ועיין בתשובות בית יעקב שהשיג על הט"ז מהא דגזרו חכמים שלא לקרות ק"ש רק עד חצות בכדי שלא יאמר אוכל קימעה ואישן קימעה ועקרו פשטת הקרא דבשכבך הנאמר בתורה דהוא כל הלילה אבל במחילה מכבודו שגה בהשגתו ולפי דעתו יותר היה להשיג מסדין בציצית וערל והזאה ואיזמל וכל הני הנאמרים שם בגמר' בפרק האשה רבה אשר עקרו חכמים בהם דברי תורה רק באמת כל עיקר השגתו ליתא דהתם לא היתה גזרתם על איסור הענינים רק דהם פקעו חיוב המצוה אשר בענינים האלה. ובשב ואל תעשה יש להם כח על זה וממילא כיון דפקע חיוב מצותן אזי נשאר איסורן שלא במקום מצותן מצד דין תורה ובאמת בגזרה זו של קריאת ק"ש עד חצות דאין בו מקום מצד ד"ת לאסור הקריאה אחר חצות אזי באמת אם רוצה להחמיר על עצמו ולקרות אחר חצות נגד גזרת חכמים רשאי. מה שאין כן בענינים אשר ההיתר שלהם מפורש בהם בתורה ואין בהם שום מקום על איסור מצד דין תורה הרי בענינים כאלה. אם היו רוצים חכמים לעקרו אזי היה גזרתם בהכרח רק על האיסור בפרטי ועל זה אין כח בידם או דעכ"פ לא היה רצון חכמים לגזור גזרה כזו: