יד המלך (לנדא) - ד. צא

עצמו וגמר עסק ההלואה עם המלוה ובין היה גוף העסק ההלואה ע"י שליח כתב הט"ז על זה דחילוק זה אין לו שום טעם וסברא דאם אין בעצם הנתינה של הריבית ע"י שליח שום איסור מה איכפת לן אם נגמר ההלואה ע"י הלוה והמלוה בעצמם הלא אין האיסור בההלואה עצמה רק בנתינת הריבית ואף דגם בשעת ההלואה עובר על לאו דלא תשימון גם זה אינו רק משום איסור נתינת הריבית אשר לבסוף אבל אם אין איסור בנתינת הריבית עצמה ממילא לא הותחל כלל למפרע שום איסור בההלואה. ומה פשעו ומה חטאתו של הלוה במה שדבר עם המלוה בעסק ההלואה אם אין בהנתינת הריבית שהיו ע"י שליח שום איסור גם על גוף הטעם שכתבו הרמ"א והש"ך על דינא דרש"י ומרדכי דבשליח ישראל אין השליחות חל משום דאין שלד"ע הקשה הט"ז דא"כ אם אין השליחות חל הוי השליח הבע"ד ונעשה השליח בעצמו הלוה והוי כמו אם היה השליח לוה מעות מישראל בריבית ומלוה אותו מעות לישראל אחר ג"כ בריבית ואחרון הכביד התמיה גדולה על עיקר דין זה דרש"י ומרלכי דהוא נגד משנה שלימה סוף פרק א"נ דקאמר שם המשנה דריבית מוקדמת וריבית מאוחרת כיצד היה משלח לו בשביל שתלווני מעותיך או בריבית מאוחרת בשביל מעותיך שהיו בטלות אצלי והא התם בשעת הלואה לא ידעו כלום מן הריבית ואפ"ה יש בו דין ריבית ע"י שליח שמביאו לבסוף וכאמור במתניתן היה משלח לו ע"כ והנה אם אמנם כי איני כדאי להכריע נתתי אל לבי לברר דין זה לי לעצמי כפי העולה על דעתי ומצאתי ראיתי דיסוד הדין של רש"י ומרדכי הוא יתד בל תמוט דראשית הלאו דריבית. לא הונח אלא בריבית הבאה מיד לוה למלוה וכאמור את כספך לא תתן לו בנשך. אמנם הא דהחליטו הרמ"א והש"ך הטעם של דין זה דלא אמרינן בריבית שלוחו של אדם כמותו משום דבישראל לישראל אין שלד"ע הנה מלבד כל הקושיות האלה של הט"ז גם מצד עצמו הסברא של טעם זה אינו עולה יפה דכל עצם כלל זה שכללו לנו חכמינו דאין שלד"ע זה הוא דוקא בענינים כאלה אשר דין שליחות מוכרחת בהם לענין חיובו של המשלח ואם היה נעשים ע"י קוף אף שהיה ברצון וסיבת המשלח לא היה יוצא על המשלח שום חיוב מזה וכמו בגנבה והקפת זקן וקידושי גרושה לכהן ע"י שליח וכדומה לזה דאמרינן בהם אין שלד"ע ואף דהמעשים האלה נעשים ברצון וסיבת המשלח בכל זאת כיון דאין שלד"ע ואין כאן דין שליחות אזי ממילא הוי כאלו אם היו המעשים האלה עשוים ע"י קוף בסיבת ורצון המשלח דלא היה בזה שום חיוב על המשלח משא"כ בריבית דאם לא היה קפידא בהנתינה שתהיה מיד הלוה להמלוה דוקא ומעותיו של הלוה היו מונחים ביד קוף והלוה הרשה להמלוה לקחת הריבית ממעותיו האלה אשר ביד הקוף האם נאמר דאין זה ריבית ועכ"פ לא גרע מעות הריבית וההלואה האלה אשר ביד השליח מאלו היה ביד קוף ומאי אין שלד"ע שייך כאן. אכן בכל זאת לדינא נראה דעת רש"י והמרדכי נכונה מאוד דהנה עינינו רואות דרש"י ומרדכי שניהם תפסו דין זה של ההיתר שליחות בריבית הכל מצד הלוה דמותר לישראל לומר לישראל חבירו לך והלוה לי מעות מן פלוני ישראל בריבית אבל מצד השני דהמלוה יהיה מותר לומר לישראל לך והלוהו לפלוני ישראל מעות בריבית מזה לא זכרו ולא פקדו מאומה וכונתם בזה הוא דודאי דכל שהמלוה שולח להלות מעותיו להלוה גם רש"י והמרדכי סוברים דאסור דאף דאין כאן שליחות עכ"פ לא גרע מאלו הרשה המלוה להלוה לך קח בריבית מעותי המונח בצד הכותל או בצד האילן ברה"ר וכמו שביארתי. משא"כ בשליחות מצד הלוה שהתירו רש"י והמרדכי דמיירי דהלוה אמר להשליח דילוה עבורו מעות בריבית אצל פלוני ויכול להיות דהמלוה כשנתן לו המעות להלות בריבית אינו יודע כלל למי ילוה רק הרשה סתם להלוה מעותיו בריבית לכל מי שירצה השליח וכיון דהרשאות שליח זה מצד המלוה לא היה רק אדעתא ועל תנאי של ריבית ותנאי זה אי אפשר לקיים מחמת איסור שבו וכמו שביארתי דבגוף האיסור גם רש"י ומרדכי מודים דאין חילוק בין שליח ובין הלוה ומלוה בעצמם הלכך כל הרשאות של השליח בטלה וכמו שהכרעתי לעיל בסמוך ובזה לא שייך הסברא דמלוה להוצאה ניתנה דהא המצוה בעצמו לא ידע כלל את הלוה ולא הרשה אותו מעולם להוציא את מעותיו רק ע"י הרשאה שהרשה להשליח על מעות ההלואה וכיון דהרשאה זו בטלה אזי ממילא כל היכי דאיתא המעות ברשותא דמרא איתא ואף כשהמעות הוא תחת יד הלוה ברשות המלוה קיימי והלוה לא נעשה גזלן עליהם דהא באמת לא שינה הלוה בהמעות האלה ולא סר מני הדרך אשר על דעת כך בא המעות הזאת לידו ואיך יהיה נעשה גזלן והוא לא נתכוין מעולם. להיות גזלן עליהם וכמ"ש למעלה גבי אפטרופוס וכיון דכל כמה דלא נתקיים התנאי קיימי המעות ברשות המלוה ולא של רשות הלוה על המעות רק לכשיתקיים התנאי דהיינו כשיתן הלוה הריבית דנתקיים בכך התנאי שהיה בהרשאתו של השליח שהרשה אותו המלוה על תנאי זה למסור המעות לאחרים ובאופן זה אין ריבית כלל וכמו שביארתי לעיל בסמוך דאין זה אגר נטר והשליח זה כל זמן שלא נתקיים התנאי הוי ממש כמו אפטרופיס במעות יתומים. דהוכחתי למעלה דאין בנתינת ההוספה על דמי ההלואה שהתנה האפטרופוס בעבור היתומים שום דין ריבית כלל ומשום דאין זה אגר נטר. דההלואה והפרעון ונתינת הריבית הכל היה ברגע אחת אבל באם המלוה שלח שליח להלות לפלוני בריבית דבאופן זה אף דאי אפשר לקיים התנאי של ריבית בכל זאת עכ"פ ברשותו של המלוה ובציויו בא המעות ליד הלוה להוציאו ובכל אופן בין אם נתקיים. אח"כ התנאי של נתינת הריבית ובין אם לא נתקיים קם תיכף המעות ברשותו של הלוה וממילא שוב אסור אח"כ לקיים התנאי דכי יתן, אח"כ בהוספה אגר נטר הוא עבור ההמתנה מזמן אשר בא המעות לידו עד עת הפרעון וריבית גמור הוא. והלכך בכל הני שליחות דישראל לעכו"ם האמורים בסימן קס"ט מבואר שם בראשית ענינו בסעיף ה' דישראל הלוה לעכו"ם בריבית והעכו"ם חוזר ומלוה המעות האלה לישראל דאם הוא דרך שליחות או דרך הערמה דאסור דהרי גוף ההלואה היה לעכו"ם רק שהערים להלותן על ידו לישראל וא"כ בין אם יתקיים התנאי או לא עכ"פ מיד המלוה בא המעות. להעכו״ם להוציאם וממילא גם העכו"ם יכול ליתנו להלוה ישראל להוצאה ואם ישראל הלוה יתן לזמן הפרעון ע"י העכו"ם הריבית להמלוה ישראל אזי אגר נטר הוא ואם יש שליחות לעכו"ם הוי ריבית גמור ואצ"ל בעכו"ם שמלוה מעות ע"י ישראל לישראל אחר דבעכו"ם בעצמו אין שום איסור ריבית ושפיר היה יכול להתקיים בו התנאי וממילא תיכף משעת הלואה קם ליה המעות ברשות הלוה וכל אשר יוסיף הלוה על דמי ההלואה אגר נטר הוא:

ועפ"י ההצעות האלה יחישבו כל התמיהות של, הב"י והלבוש והט"ז הכל לנכון להא דסעיף י"ב דלא יחזור ויקחנו מהלוה מיירי שהמלוה והלוה גמרו בעצמם עסק ההלואה וכמו שתירצו הרמ"א והש"ך ואף דבאמת אין בהדיבור שום איסור ריבית וכקושיות הט"ז בכל זאת עכ"פ מועיל הדיבור והסכמתו של המלוה והלוה בעסק ההלואה דבין אם נתקיים התנאי אח"כ או לא בכל אופן ניתן עכ"פ המעות מדעת המלוה ליד הלוה להוצאה ואף כשנמסר המעות להלוה ע"י שלוחו של המלוה קם המעות תיכף מדעת המלוה ברשותו של הלוה ואם יקח המלוה בעת הפרעון ההוספה זו שהבטיח בעד ההלואה אזי אגר. נטר הוא דלקח המלוה מאת הלוה ואף דגוף הלואות המעות וגם נתינת הריבית היה ע"י שליח הלא כבר ביארתי דגם לדעת רש"י ומרדכי אין עצם השליחות מועיל להיתר ריבית כלל ואם ההוספה שיקבל המלוה בעת הפרעון הוא אגר נטר בכל ענין איסור ריבית הוא בין אם הוא ע"י הלוה והמלוה בעצמו או ע"י שליח והלכך שפיר בריבית מוקדמת ומאוחרת המבוארת במשנה סוף פרק א"נ כיון דעצם ההלואה היה בין המלוה והלוה בעצמו ומיד המלוה ניתן להלוה להוצאה אף דבשעת ההלואה לא דיברו מהבטחות ריבית ואין זה ריבית קציצה בכל זאת כיון דעכ"פ מה שיתן לו אח"כ או אשר יבטיח לו קודם ההלואה הכל אגר נטר הוא לכן הוי עכ"פ לתא דריבית וריבית מוקדמת ומאוחרת מיקרי:

וראיתי למהרי"ק שורש ט״ז הביאו הרמ"א בהגה"ה סימן ק"ס סעיף ט"ז דאם שליח המלוה הלוה ללוה בריבית ועשה שטר על שם המלוה דזה אסור אף לדעת רש"י הרי דגם המהרי"ק הרגיש לחלק בדעת רש"י, ומרדכי בין אם הלוה שלח ללות או המלוה שלח להלות רק הא דמסיים המהרי"ק דהשטר עביד לי' עיקר ההלואה דמשמע דהעיקר איסור הוא לדעת המהרי"ק משום דהשליח עביד השטר על שם המלוה ולפמ"ש לאו דוקא בעשה השליח שטר על שם המלוה. רק אף באם הלוה השליח בהלואה בע"פ כל ששלחו המלוה להלות לפלוני הרי זה אסור משום ריבית גם מה שהעתיק הרמ"א שם בהגה"ה בשם תשובות מוהרי"ק זו דאפילו עשה השליח בלא דעת משלחו אסור.. דבר זה לא נזכר כלל במהרי"ק והרמ"א למד זאת מהעובדא אשר דן עליה מוהרי"ק בתשובה זו אמנם אין מעובדא זו שום ראי' לעשה השליח כל עסק ההלואה בלא דעת משלחו דהתם מיירי דהמלוה שלח להשליח להלות מעותיו לפלוני אך לא ציוהו להלות בריבית והשליח הוסיף מדעתו והלוה בריבית דבזה שפיר אסור. ואף דהמלוה לא ידע מההבטחות ריבית בכל זאת כיון שעכ"פ מדעתו בא המעות ליד הלוה בהוצאה ובשעת ההלואה קם המעות ברשותו. לכן כל אשר יהנה המלוה מהלואה זו הוי אגר נטר ואף דלא ידע המלוה בשעת