יד המלך (לנדא) - ד. פט

דמי ודברים אלה מורין בפירוש דמכח היתר תנאי עיסקא אתא עליה ולדעתי הוא להיפך דמכח מניעות קיום התנאי מחמת איסור ריבית שייך הריוח להיתומים אבל בכל זאת דין זה שהביא הר"מ הוא נכון וברור לדינא בפני עצמו ועדיין בספק אצלי באם הרווח שהרויח המעות עולה יותר מסך הקציצה שקצץ האפטרופוס עם הלוה אם גם זה היתרון שייך להיתומים דלפי מה שביארתי דמחמת דהמעות קיימי ברשות היתומים אזי מעותם הרויח ולפי זה כל הריוח הוא להיתומים ואין להלוה שום זכות אף על ריוח היתרון מסך הקציצה או אפשר דכיון דבנתינת כל כך ריוח כפי סך הקציצה הרי נתקיים בהיתר התנאי שהתנה אפטרופוס עם הלוה וכמו שביארתי דאין זה אגר נטר וממילא הדר כח מעשיו של האפטרופוס להיות קיימין ושוב מהני ממילא עשיותו של אפטרופוס שמסר המעות להלוה להקימם ברשות הלוה וע"י נתינה להיתומים כל כך ריוח כפי קציצת האפטרופוס קמו המעות ברשות הלוה שיהיה יתרון הריוח שלו דמעותיו הרויחו ועדיין אין בזה דבר ברור אצלי אבל זאת עכ"פ ברור לדעתי דעכ"פ כל כך ריוח עד סך הקציצה אף שלא הרויח הלוה יותר רק סך הזה שייך הכל להיתומים וכפשטת לשון מוהר"מ שהביא המרדכי:

שם באותה ההלכה ולמה נקרא שמו נשך מפני שהוא נושך שמצער את חבירו ואוכל את בשרו:

ע"כ:

נסתפקתי אם עובר על לאו של איסור ריבית בפחות משוה פרוטה ואם גם פחות מש"פ יוצאה בדיינין כמו פרוטה או כמו דבאיסור גזל יש חילוק בין פרוטה לפחות מפרוטה כמו כן הוא גם באיסור ריבית. והנה בתוס' בפרק נערה שנתפתתה (דף מ"ו) ד"ה אתיא כתבו אהא דר' אבהו דאתיא לר' יהודא שכירות עדים דגבי מוציא ש"ר מאיסור ריבית בג"ש דשימה שימה וזה לשונם ונראה דלאו ג"ש גמורה הוא מדבעי בסמוך שכרן בקרקע או בפחות מש"פ מהו אע"ג דאין ריבית בקרקע אלא דוקא דומיא דכסף ואוכל ולא בפחות מש"פ מדאמר בריש איזהו נשך למה לי דכתב רחמנא לאו בגזל לאו בריבית לאו באונאה ואם יש ריבית בפחות משוה פרוטה הרי איצטרך לאו בריבית לפחות משוה פרוטה והנך נמי לא ילפינן מיניה דמה לריבית שכן ישנו בפחות משוה פרוטה ע"כ הרי לנו דעת דאין איסור ריבית בפחות משוה פרוטה:

וראיתי בתוס' ר"פ איזהו נשך (דף ס"א ד"ה אם שכתב דמנשך כסף ונשך אוכל ונשך כל דבר דרשינן כלל ופרט וכלל דמה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון אף כל איסור ריבית אינו רק בדבר המטלטל וגופו ממון יצאו קרקעות שאינן מטלטלין ויצאו פחות מפרוטה שאינו ממון גם הביאו האיבעי דגמרא בג"ש דשימה שימה דפרק נערה שנתפתתה ואנכי נוראות נפלאתי על רבותינו בעלי התוס' דמאין להם דפחות משוה פרוטה אינו ממון ואנו מצינו דשיעורין הלכה למשה מסיני הם ומצינו דכל השיעורין דהיינו שיעורים שונים של אכילה ושתיה ושיעור טומאה ושהיות טומאה ושיעור הוצאות שבת ושיעור שבירת כלים דכולים נסמכים מקרא וכמובא בגמרא פרק כיצד מברכין (דף מ"א) והיכן מצינו שום שיעור מוסמך בתורה או מקובל בהלכה למשה מסיני דהממון הנאמר בחוקי תורתינו הכונה הוא על שיעור פרוטה וכל החילוק אשר מצינו בכל המקומות בגמרא בין פרוטה לפחות מפרוטה הוא רק דכך אמדוהו חכמים בדעת האדם דכל פרוטה אינה נחשבת בדעת האדם ואין בני אדם מקפידים גם בכל דבר אשר צריך בהם סמיכת דעת אין בני אדם סומכים דעתם על פחות מפרוטה ובאמת מצינו בבן נח דעפ"י מזגו קפיד גם על פחות מפרוטה דנהרג גם על פחות מפרוטה דבעצם אזהרה של איסור גזל נכלל פחות מפרוטה כמו פרוטה ואנו רואין דבקדושי אשה דאינה מקודשת בכסף פחות מפרוטה דפריך הגמרא בפרק קמא דקדושין (דף י"א) אלא מעתה בנתיה דר' ינאי דקפדן אנפשייהו ולא מיקדשי בפחות מתרקבי דדינרי אף ביותר מפרוטה לא תהיה מקודשת הרי לך בפירוש דהא דאין אשה מקודשת בפחות מפרוטה משום דבפחות מפרוטה אמדו חכמים דעת כל הנשים דאין פחות מפרוטה חשיב בעיניהם ומקפידות על עצמן שלא להתקדש בהכי אבל מצד חוקי התורה עצמם לא מצינו בשום מקום שום חילוק בין פרוטה ובין פחות מש"פ וגדולה מזו מצינו דגם במצות התורה אשר כתוב בהם נתינה וכל נתינה הוא מיד האדם אחד ליד השני ואף דבדעת אדם אין פחות מפרוטה נחשבת כלום ובכל זאת גם פחות מפרוטה סגיא בהו ונתינה קרינן ביה וכמו דמצינו בנתינה האמור בתרומה וקיי"ל דחיטה אחת פוטרות את כל הכרי ואף דבחיטה אחת ודאי אין בה ש"פ ולא זו בלבד אלא אף קנין חליפין דקנין זה נוגע לשני בני אדם המוכר והקונה או הנותן והמקבל וגם כתיב בו נתינה דכתיב ושלף איש נעלו ונתן לרעהו ובפירוש תנא בהזהב קונין בכלי אעפ"י שאין בו שוה פרוטה הרי לנו הוכחות מבוררות דמצד העצם הנתינה האמור בחוקי תורתינו לא היתה כונת התורה על פרוטה דוקא ובפרט באיסור נתינת ריבית לא די דסתם כל נתינה האמור בתורה כולל אף פחות מפרוטה אלא דאדרבה דקרא דכל דבר אשר ישך מורה להיפוך דכל דבר יהיה מה שיהיה או כמה שיהיה מיקרי נשך:

שוב ראיתי בתוס' פרק כל שעה (דף ל"ב) ד"ה ואין דכתבו על הא דקאמר הגמר' שם טעמא דאבא שאול דאין משלם באכילת תרומה חומש ואשם רק כשהיה בו ש"פ מדכתיב ונתן ואין נתינה פחות מפרוטה והקשו משני מקומות אלה. שהבאתי דמוכח בהדיא דאף פחות מפרוטה מקרי נתינה גם הביאו ראיה מגט אשה דכתיב ונתן בידה ובכל זאת אמרינן דאם כתבו על איסורי הנאה ונתן לה דמגורשת ותירצו דכיון דבתרומה קאי הנתינה על התשלומין ע"כ בנתינה זו ודאי בעינן פרוטה דוקא דהוי כמו השבת גזלה לאינו בפחות מש"פ ולהכי משום דכתיב ונתן משמע שפיר נתינה חשובה אבל שאר מילי אף דכתיב בהם נתינה לא בעינן שוה פרוטה הרי החליטו התוס' בעצמם דעתם בפירוש כי רק בתרומה לבד יש קפידא על שוה פרוטה וגם במעילה משום דגמרינן מטא חטא מתרומה וכמובא שם בסוגיא פרק כל שעה אבל בכל שאר נתינות האמורים בתורה אף פחות מפרוטה חשיב נתינה ודעת התוס' זו דפרק כל שעה סותר להדיא לדעת התוס' בפרק נערה שנתפתחה ופרק איזהו נשך דהיה פשוט בדעתם דעל פחות מש"פ. אין עליו תורת ממון כלל ואיך יהיה תורת נתינה בדבר שאין עליו תורת ממון כלל ודברי התוס' אלה מרפסין איגרן ולא זכיתי למצוא מקום לסמכן. והנראה לי בדין זה דודאי כל עיקר שיעור זה של פרוטה אין לו שורש לא בקרא. ולא בשום הלכה מקובלת מסיני ולכן בכל חוקי תורתינו הנוגע לענין ממון אין בהם שום קפידא על פרוטה דוקא ואנו רואין דלמ"ד דבאתרוג בעינן דין ממון אתרוג של ערלה פסול ומשום דכיון דאינו שוה מאומה אין עליו תורת ממון ובכל זאת לא מצינו ומעולם לא ראינו ולא שמענו שיהי' קפידא בדמיה שויה של אתרוג שיהיה דוקא שוה פרוטה וגם זה הוא ראיה נוכחת דאף על פחות מפרוטה יש עליו דין ממון ודלא כדעת התוס' בפרק נערה שנתפתתה ופרק א"נ וגם בגזל אף דיש בו קפידא דוקא על פרוטה אין קפידא זו רק על חיוב ההשבה דעל פחות מפרוטה אין חיוב השבה ומשום דכך אמדוהו חכמים דכל פחות מפרוטה מחיל אינש ומחילה זו הוי כמו השבה אבל על תחלת איסור גזל דאין עדיין בו מקום למחלו דאם אדם מחל לחבירו חפץ שלו אשר עדיין בידו אין במחילתו כלום הרי באמת גם פחות מפרוטה נכלל בעבירת לאו דגזל וכן ביאר רבינו דעתו בהדיא בהלכות גזלה פ"א הלכה וא"ו וז"ל הגוזל את חבירו פחות משוה פרוטה אעפ"י שעבר אינו בתורת השבה הרי לך בפירוש דעת רבינו דעבירת הלאו עבר גם על פחות מפרוטה ואין החילוק בין פרוטה לפחות מפרוטה רק דפחות מפרוטה אינו בתורת השבה ועיין מה שכתבתי והארכתי שם במקומו בענין זה ולכן באיסור ריבית מלבד דריבית אין לו ענין כלל לגזל דהא ריבית הוא מדעת הנותן וכמו דעביד הגמ' בר"פ א"נ הצריכותא דאין למילף גזל מריבית וכיון דבריבית הוי תכונת האזהרה על ענין הנעשה מדעת שניהם ואף דשניהם הסכימו בכך בכל זאת דעת תורה לא הסכימה ואסרה לעשיה זו הרי ממילא נכלל איסור זה בגדר כל שארי חוקים אשר המה מצד גזרת התורה ואינו נוגע כלל לשינוי הדיעות אשר בין אדם לחבירו וכבר ביארתי דבכל נתינות האמורים בחוקי תורתינו אין בהם שום קפידא על פרוטה דוקא. אלא אף אם נאמר דכיון דנתינת הריבית הוא דבר. אשר נוגע בין אדם לחבירו הרי הוא דומה לגזל בענין שיעור פרוטה הלא כבר ביררתי דגם אזהרת הלאו של גזל הוא אף על פחות מפרוטה והרי אמרו בפרק ארבע מיתות (דף נ"ז) אהא דפריך הגמרא אי הכי כותי בישראל. אמאי אסור הא בר מחילה הוא ומשני נהי דבתר הכי מחיל ליה צערא בשעתא מי לית ליה הרי לנו בפירוש דאף בפחות מש"פ איכא צערא בשעתא וכיון דעיקר שם נשך הוא מפני שהוא נושך ומצער את חבירו וכמו שכתב רבינו בהלכה זו הרי ממילא אין חילוק בין פרוטה לפחות מפרוטה דבשעה שנושכו מצערו בפחות מפרוטה כמו בפרוטה וכיון