יד המלך (לנדא) - ד. עו

עצמו החוב שנעשה לו שלא בפניו אף שלא מדעתו וכמו בתן גט זה לאשתי דקיימינן דלא יתנו לאחר מיתה ומשום דחוב הוא לאשה שתצא מתחת בעלה ואין חבין לאדם שלא בפניו אבל אי לאו הא דאין חבין שלא בפניו היתה האשה מוכרחת לקבל גיטה אף שלא מדעתה כדין כל אשה דמתגרשת בעל כרחה משא"כ בקניות שדה שלא מדעת הלוקח אף אם נאמר דהקניה בעצם הוא חוב ללוקח בכל זאת אין חוב זה בכלל אין חבין לאדם שלא בפניו דהלא אף אם התחלת הקנין יהיה חל בלי דעתו של הלוקח בכל זאת גמר הקנין לא יוכל להיות בשום אופן בלתי דעתו ורצונו וממילא לא יצויר בשום אופן לצאת מקניה זו חוב אל הלוקח דאם הלוקח בעיניו יראה ובלבבו יבין דקניה זו הוא חוב אליו מי יכוף אותו להתרצות בכך וכיון דלא יצויר בשום אופן לצאת חוב מקניה זו ללוקח אזי ממילא הבחירה זו עצמה היא זכות אליו בשעת מעשה והברירה בידו אח"כ לבטלו או לקיימו וממילא כי נתרצה לקיים הקנין נגמר הקנין למפרע ואין ביד המוכר לחזור בו:

וראיתי בגמרא פרק רבן גמליאל (דף נ"ב) דקאמר רב יוסף דטעמא דרבי בחלץ ליבמתו וחזר וקידשה אם כונתו בהקידושין היה לשם יבמות דאינה צריכה ממנו גט. משום דהוי כעודר בנכסי הגר וקסבור דשלו הן דלא קני. הרי לנו בפירוש בגמרא דאף דאין לך חזקה גדולה מזו דהיה עודר בהקרקע ומ"מ כיון דליכא דעת קונה לא מהני הקנין חזקה. להקונה גופא ומכ"ש דאחרים לא מצי לקנות בשבילו בלי דעתו דעכ"פ הזוכה בעצמו לא היה לו שום כונה לקנין איברא דהא גופא קשה דהלא בעודר בנכסי הגר הוי זכיה מן ההפקר ואין לך זכיה גדולה מזו ומה לי דנחסר דעת קונה והלא בכל זכיות דקיי"ל דזכין לאדם שלא בפניו ליכא דעת קונה והנה גם הראב"ד הביאו הנ"י פרק חזקת הבתים (דף מ') התעורר בזה דבסוגיא שם מביא הגמרא עובדא בר' ענן דשקיל בידקא בארעא דלאו דיליה הדר אזל גודא בארעא דלאו דיליה אתא לקמיה דר' נחמן אמר ליה זיל אהדר אמר ליה והא קא אחיל דאתא וסייע אגודא בהדאי אמר ליה מחילה בטעות הוא את גופך אי הוי ידעת מי הוי לך למיעבד הכי כי היכי דאת לא הוי ידעית איהו נמי לא הוי ידע ולמה ליה לר' נחמן להשיב לר' ענן דאידך לא ידע והוי מחילה בטעות הלא בזה גופא דפסיקא ליה לרב נחמן דר' ענן לא ידע בזה לחודא סגיא ואף אם השני היה ידע ומחל לא מהני מחילתו בלי דעת וידיעות ר' ענן דאין כאן דעת קונה וכמו בעודר בנכסי גר וקסבור שהוא שלו דלא קנה וגם כאן היה ר' ענן סבור שהוא שלו ולא נתכוין בהעידור לשם קנין. והראב"ד מחלק בין דעת אחרת מקנה אותו דלא בעינן דעת קונה ובליכא דעת מקנה בעינן דעת קונה ובעודר בנכסי הגר ליכא גם דעת מקנה ולפי חילוק זה של הראב"ד הרי בקנין מכר שלא מדעת הלוקח אם גוף הקניה הוא זכות ללוקח היה הקנין חל דבכל קנין מקח איכא דעת מקנה של המוכר ואין אנו צריכין דעת קונה של הלוקח:

אחר זה נשאתי עיני וראיתי להר"ן בפרק השולח דנסתפק בכלל זה דזכין לאדם שלא בפניו אם אנו הולכין בזה רק על שעת מעשה והיכי דבשעת הזכיה ליכא שום חוב להזוכה אף דאח"כ נמשך אליו חוב מזכיה זו כבר זכה בה או דלמא כל דלא גלי אדעתיה קודם שנמשך לו החוב דניחא ליה בזכיה זו אין בכח הזכיה שזיכו לו שלא בפניו לחוב אליו על ידה וכתב דמסתבר דהיכי דאין חוב בשעת הזכיה זוכין לו בסתם כל שאינו עומד וצווח דלא ניחא ליה והביא ראיה מפרוזבל דאם אין קרקע ללוה מזכה לו שלא מדעתו ואיך יכול לזכותו והלא חובה הוא לו שע"י הזיכוי כותבין עליו פרוזבל אלא ודאי כל שבשעת הזיכוי אין חוב להזוכה אף שאח"כ נמשך לו חובה יכולין לזכות לו שלא בפניו כל שאינו צווח בפירוש דאינו רוצה בכך ולפי סברת הר"ן זאת בודאי מהני כל קנין מקח שלא בפני הלוקח ואף דיכול להיות דבאחרית הימים יומשך איזה חוב ללוקח מחמת קנייה זו מ"מ כיון דלא יצויר שיהיה איזה חוב ללוקח תיכף בשעת הקניה דהא הברירה בידו לכשיוודע אליו שלא להתרצות אז שוב אין משגיחים על מה שיהיה בסופו וזה הוא כמו שביארתי לדעת רבינו אמנם הרא"ש כלל ק"ח סימן זיין כתב בדין היתר הלואות סאה בסאה וזה לשונו ומה שכתבתי שיכול להיות שיקנה המלוה ללוה פרוטה בכדי שיוכל להלוות עליה כמה וכמה ממטבעות אלה מי קנה לו פרוטה זו הלא ראובן הלוה אמר שלא הקנה לו ואם תאמר דהקנה לו ע"י אחר היכי מצי לזכות אליו דבר שהוא חובתו כי יותר חפץ ראובן שלא יהיה לו גאקיש"ש כדי שאם יוקירו הגאקיש"ש לא יצטרך לפרוע לו אלא כמו שהיתה בשעת ההלואה הרי לנו דעת הרא"ש דאף בחוב הנמשך להזוכה זמן רב אחר הזכות אין זכין לו שלא בפניו והראיה שהביא הר"ן מפרוזבל כתב הרא״ש בפרק השולח דמקולי פרוזבל שנו כאן ולפי דעה זו גם בקנין מקח שלא מדעת הלוקח אף דבשעת הקנין אין שום חוב ללוקח בהקניה בכל זאת כיון שיכול להמשך אחר זמן איזה חוב ללוקח בשום צד שוב אין זכין לו שלא בפניו אם לא דהלוקח גלי דעתיה דניחא ליה וזה הוא כדעת בנו הטור דחולק על רבינו ועיין בט"ז בש"ע יו"ד סימן קס"ב סעיף ה' מה שכתב בענין זה ותמהני על מאור עינו איך לא זכר ולא פקד מדברי הרא"ש והר"ן אלה מאומה:

שם הלכה ז' המוכר או הנותן בשבת ואצ"ל ביו"ט אעפ"י שמכין אותו מעשיו קיימין ע"כ:

הנה דין זה הוא מירושלמי פרק בתרא דשבת דכולן שעשוי כו' בין שוגגין בין מזידין מה שעשוי עשוי בשבת ע"כ גם בטור ח"מ סי' ר"ח הובא דין זה בשם רב האי ושאר גדולי פוסקים בכל מקח הנעשה באיסור דהמקח קיים והביאו ג"כ הב"י והרמ"א ז״ל להלכה באין חולק זולת ההגהות מרדכי בסוף שבועות פוסק דהנשבע על דבר שלא ימכור ולא יתן ומכר או נתן דאין במעשיו כלום והסמ"ע סימן ר"ח התעורר על המרדכי בזה והביא דברי התוספת פרק קמא דתמורה (דף ו') דאף דקיי"ל כרבא דכל מלתא דאמר רחמנא לא תעבד אי עביד לא מהני בכל זה באיסור שבועה שבדה האיסור מלבו אי עבר ועביד מהני.. והסמ"ע השיג על חילוק סברת התוספת זאת והוא חילק שם דכל מקח וכל עשיה הנעשה באיסור אשר ע"י האיסור נאסרה לנו מצד חק התורה העשיה הזאת בעצמה ואי אפשר לעשות העשיה זו רק בעבירת האיסור אזי אין חילוק בין איסור שבועה ובין כל שאר איסורין ובכולן קיי"ל כרבא דאי עבר ועביד לא מהני אבל באותן איסורין אשר אין האיסור בעצם העשיה עצמה ואפשר לעשות העשיה או להקנות המקח הזה מבלעדי עבירת האיסור בענין זה אף אם עבר עבירה בהעשיה מצד אחר שלא מצד העשיה עצמה העשייה קיימת והש"ך בסימן שהבאתי מישב בסברא זו של הסמ״ע הא דגנב ומכר בשבת דמוקי הש"ס במרובה (דף ע"ה) באמר קוץ תאנה מתאנתי ותקני לך גנבתי או שאמר לו זרוק לי גנובתיך לחצרי בשבת והרי נעשה הקנין באיסור ובכל זאת אמר רב פפא שם דהוי מכירה ומשום דאין האיסור בגוף המקח דאי לאו איסור שבת אין בהמקח שום איסור גם בעל שלטי הגבורים פרק משילין הקשה מסוגיא זו דפרק מרובה על הרי"ף והרא"ש דלמה להו להביא דין זה מירושלמי דמקח הנעשה בשבת דהקנין קיים,. ולמה לא למדו דין זה מתלמודא דידן בסוגיא דמרובה. דנאמר שם בהדיא דאף דהיה בהקנין איסור חיוב מיתה בכל זאת המקח קיים ואנכי תמהני על שני מאורות הגדולים ראשון ואחרון ז"ל. שהיו פשוט בעיניהם להוכיח מסוגיא זו דפרק מרובה דמקח הנעשה באיסור דהמקח קיים מדחזינן בגנב ומכר בשבת דחייב בתשלומי דו״ה ואנכי לא ידעתי הלא זה גופא אם יש איזה שייכות כלל לחיוב דו"ה עם קיום המכירה הוא פלוגתא דר' נחמן ור' ששת במוכר לפני יאוש דר' נחמן אמר חייב ור' ששת אמר פטור ר"נ אמר חייב ומכרו אמר רחמנא והא זבין ור"ש אמר פטור דחיובי' רק לאחר יאוש הוא דאהני מעשיו אבל לפני יאוש דלא אהני מעשיו לא מחייב ואנן קיי"ל כר"נ דלא בעינן דליהני מעשיו רק דחק התורה כך הוא דכי מכר כדרך המוכרים ואף דאין המכירה קיימת והי' כלא הי' גזרת הכתוב הוא דבענין זה דעביד הגנב מעשה כעין מכירה בין אם המכירה קיימת או לא חייב דו"ה ואין לך לא אהני מעשיו גדול מזה היכי דמכר קודם יאוש דלאו דידי' מכר. והמכירה מצד עצמה בטלה והדבר הנמכר לא נכנס כלל לרשות הלוקח וחוזר לרשות בעלים הראשונים ואפ"ה חייב בתשלומי דו"ה, ומכ"ש היכי דהמכירה מצד עצמה מכירה מעליותא הוא רק דנעדר כחה ותועלתה מכח דעבר בה אמימרא דרחמנא דאין ביטול מכירה זו פוטרו מתשלומי דו״ה ומלבד כל זה הלא אנו רואין סברת רבא דסובר דכל מלתא רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ובכל זאת לקי משום דעבר אמימרא דרחמנא הרי אנו רואין דגם לרבא נתחייב בעונש מלקות אף דלא אהני מעשיו ומשום דכך גזרה התורה ולמה לא נאמר כן גם בעונש ממון דגזרת התורה כך היה דאם הגנב מכר הגנבה ואף דעבר בהמכירה אמימרא דרחמנא ולא אהני מעשיו מ"מ נתחייב בדו"ה משום דעבר אמימרא דרחמנא והנה על זה יש בידינו לומר דסברת הש"ג והש"ך הוא דהא דמסתבר ליה לרבא דאף דלא מהני מ"מ לוקה משום דעבר אמימרא דרחמנא היינו דוקא היכי דהעונש מלקות הוא על העשיה זו בעצמה אשר עבר בה אמימרא דרחמנא