יד המלך (לנדא) - ד. עד

ואם הוא לא עשה כן ולקח על עצמו חוב גמור לשלם לזמן ידוע דמי המקח ומי הכריחו להכניס את עצמו בתגר הלז אם לא דהיה רוצה בהמקח ולא הקפיד על המום והסמוכין שעשה המ"ל לסברתו. מהך דטענו בחטים והודה בשעורים אינו דומה כלל כעוכלא לדנא דהתם החוב של השעורים הוא ברור בעצם מצד הודאתו של הנתבע אך דהם אמרו לפוטרו אף משעורים מטעם דכיון דלא תבעו התובע בזה הרי גלי דעתי' דמחיל לו ולכן באמתלה כל דהוא היכי דהוא תפוס אז על דמי השעורים דשוב אינו ברור לנו עכ"פ גילוי דעת זה ואף אם נשאר. עדיין ספק דשמא מחל מ"מ הרי ממילא נשאר החוב של השעורים קיים מצד עצמו דהוא חוב ודאי ואין בידינו לבטל חוב ודאי מפני ספק שמא מחל לו ועל זה שפיר הסביר הבעה"ת דבעינן שהתפיסה תהיה או בשעת התביעה דהא כל ענין של הגילוי דעת על המחילה אשר איתרע מכח התפיסה שאנו דנין עליה הכל על שעת התביעה אנו דנין משא"כ הכא דזה גופא דמום במקח חוזר לעולם זה הוא רק מכח אומד הדעת וחזקה דאין אדם מפייס במומין וכיון דמסתבר להו להי"א אלה דבמקח שיכול להבחינו ולעמוד על מומו ולא בחנו הורע החזקה זו וכיון דאין בזה כח החזקה הרי אין חילוק בין אם תפס במעות המקח או לא ואף דבתפס בהמעות אפשר יכול להיות באמת דהא דלא בחנו היה משום דסמיך על דמי המקח אשר בידו מ"מ עכ"פ אין סמיכת אמתלא זו ברורה לנו וכיון דהחזקה הברורה דאין אדם מפייס במומין כבר הורע שוב אין בידינו לבטל המקח הודאי אשר נעשה ונגמר ביניהם בקנין גמור על ידי אמתלה חלושה כזו דסמיך על הקפות דמים אשר אינו רק ספק לנו אם האמת כן או לא. וביותר תמה אני על עוצם גבורתו של המשנה למלך ז"ל דאיך נעלם ממנו במקומו דגם הא דנשתמש בהמקח אחר שראה המום דאינו חוזר הוא מכח אומד דעת של מחילה ובכל זאת סתם רבינו וכתב סתם דאינו חוזר ולא חילק בהקפה או בסילוק דמים ובלא"ה בדין זה דנשתמש אי אפשר כלל לחלק בכך. דהא כל זה דאינו חוזר בנשתמש בהמקח למד רבינו ממומין דנשים דאם בא עליה אין לו עוד עליה טענת מומין דחזקה דאין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו וראה ונתפייס וחייב בכתובתה אם רוצה להוציאה. והרי התם אין לך תפיסה גדולה מזו שהבעל הוא תפוס בדמי הכתובה ובכל זאת אינו מועיל לו לאמתלא שיאמר דסמיך ע"ז הן אמת דיש לחלק בין דינא די"א שהביא ה"ה שיכול להבחינו ובין נשתמש דבנשתמש אחר שכבר ידוע המום אמרינן בכל ענין דנתפייס ובאמת גם המשנה למלך לא כתב לחלק בסברתו רק אדינא דה"ה אבל בנשתמש בודאי גם המשנה למלך לא סבירא לי' לחלק בכך אכן גם בדינא דה"ה לא נהירין לי דברי המשנה למלך וצ"ע לדינא:

פרק כב הלכה ט"ו דין ההקדש ודין העניים ודין הנדרים אינו כדין ההדיוט בקניתו שאלו אמר אדם כל מה שתלד בהמתי יהיה הקדש לבדק הבית או יהיה אסור עלי או אתננה לצדקה אעפ"י שאינו מתקדש לפי שאינו בעולם. הרי זה חייב לקיים דברו שנאמר ככל היוצא מפיו יעשה ע"כ:

והשיג עליו הראב"ד ז"ל וזה לשונו א"א רואה אני כי הוא מוסיף על דברי הרב ז"ל כו' וזה החכם אומר אפילו שלא בא לעולם קנו הענים ואני אומר שאם חייב עצמו בכך כגון שאמר אתן לעניים כך וכך מפירות אשר יצאו מכרם שלי, הרי זה חייב עצמו ויתן אבל אם אמר ינתן לעניים כך וכך מפירות שלא באו לעולם לא קנו ע"כ ועיין בה"ה במה שתמה על הראב"ד ורצה לישב כונת רבינו דגם הוא סובר דאין שום ענין חל בדבר שלא בא לעולם רק שכתב שאעפ"י שאינו מוקדש בכל זאת הנודר חייב להקים דבריו מדין נדר ודבריו תמוהים דהלא כל השגות הראב"ד על רבינו הוא רק על לשון יהיה הקדש. דהוי כמו ינתן להקדש ובינתן הוי דעת הראב"ד דלא אמר כלום אבל באתן גם הראב"ד מודה דחייב לקיים דבריו מדין נדר ובפ"ו מהלכות ערוכין גם רבינו כתב לשון זה דאמר הרי עלי להקדישו דחייב להקים דבריו ובאמת לא השיג הראב"ד עליו שם דלשון הרי עלי הוי כמו אתן ובאתן גם הראב"ד מודה לדעת רבינו אבל כאן כתב רבינו דגם ביהיה חייב ליתן ולשון יהיה הוא כמו ינתן וביתן לא שייך חיוב נדר דאין לשון זה לשון נדר כלל:

אמנם בגוף השגת הראב"ד לא ידעתי מקום ההשגה כלל דהא צחות ודקדוק לשון רבינו מורין בירור כונתו הזכה דבהקדש כתב יהיה הקדש וגם באיסור כתב יהיה אסור עלי ובצדקה כתב אתננו לצדקה ולא תפס לשון ראשון דיהיה צדקה או ינתן לעניים אלא ודאי דכונת רבינו ביהיה אסור עלי וביהיה הקדש לאו דגוף הדבר הזה יהיה הקדש דגם רבינו סובר. דאין אדם מקדיש דשלב"ל רק דכיון דאדם אוסר על עצמו בנדר דבר שלב"ל וכמו דפשיט להו להגמרא בפרק השותפין (דף מ"ז) לכן השמיענו רבינו דבאמר יהיה הקדש אף דאינו חייב ליתנו להקדש ומשום דיהיה הוא כמו ינתן להקדש ובינתן אין ההקדש חל בכל זאת כיון דאמר יהיה הקדש הוי כמו אם התפיס בנדר בדבר הנודר וכמו להתפיס באימורים וכמו כן אם אמר יהיה אסור עלי הרי הוא. אסור עליו באיסור נדר דבודאי יכול לאסור עליו בנדר אף דשלב"ל ולפיכך כלל רבינו יהיה הקדש עם יהיה אסור בחדא בבא דשניהם מדין איסור נדר הוא אמנם בצדקה לעניים לא כתב יהיה לענים דכיון דאין איסור נדר נתפס בצדקה וגם אינו מחויב ליתנו לענים דיהיה. הוי כמו ינתן ובינתן כ"ע סוברים דאין הענים קונים והלכך באמר יהיה לענים אין דבריו מועילין כלום לא מדין נדר ולא מדין צדקה ולפיכך כתב רבינו בצדקה או שאמר אתננו לענים ובאתן לענים אף הראב"ד מודה דחייב לקיים ולתנו לענים מדין נדר ואין כאן שום מקום השגה על רבינו כלל:

ועפ"י הדברים האלה יבואר לנו כונה אמיתית בדברי רבינו דהכא כתב רבינו דהרי זה חייב לקיים דברו מכח ככל היוצא מפיו יעשה וכתב הדין כדרכו בלשונו המורגל אצלו בכל הדינין שהוציאן מגמרא ובפ"ו מהלכות ערוכין הלכה ל"א כתב רבינו יראה לי דאם אמר על דשלב"ל הרי עלי. להקדישו הרי זה חייב להקדישו כשיבוא לעולם משום נדרו ואם לא הקדיש הרי זה עובר משום בל תאחר ולא יחל דברו ומשום ככל היוצא מפיו יעשה כשאר הנדרים ע"כ ולמה שינה לשונו בהלכות ערוכין לכתוב הדין בלשון יראה לי כאלו לא הובא דין זה בגמ' כלל וגם למה כתב שם דעובר בשלשה לאוין ולמה לא כתב גם כאן בהלכות מכירה דעובר גם משום בל תאחר ובל יחל דברו אלא ודאי דשני ההלכות אלה הכא ודפרק ששי מהלכות ערוכין שני דינים חלוקים המה וגם רבינו סובר דבינתן להקדש או יהיה הקדש דאין ההקדש קונה ולפיכך כאן בהלכות מכירה דכתב רבינו הדין ביהיה הקדש ולשון יהיה דהוי כמו ינתן ובלשון זה אינו חייב ליתן גוף הדבר להקדש וכיון דאינו חייב ליתן גוף הדבר להקדש איזה לאו דבל תאחר ולא יחל דברו שייך כאן והלכך לא כתב רבינו כאן רק דמחויב לקיים דברו שלא ליהנות מאותו דבר כדין כל דבר דהתפיסו. בהקדש והוי כמו אם הדיר נדר או אסר איסור על נפשו דכתיב בו ככל היוצא מפיו יעשה ואם עבר על נדרו עובר על עשה זו וכן כתב רבינו בפ"א הלכות נדרים הלכה ד' וזה הוי חלק הראשון שבאיסור נדרים שחלק רבינו שם יע"ש משא"כ בפ"ו מהלכות ערוכין דשם הביא רבינו הדין דאמר הרי עלי להקדישו דזה הוי כמו אתן וקנה ההקדש וכשבא לעולם חייב ליתן גוף הדבר להקדש והיכי דחייב ליתן גוף הדבר להקדש ואינו נותן עובר בכולן משום בל תאחר ולא יחל ועל ככל היוצא מפיו יעשה הלכך באמר הרי עני שפיר כתב רבינו דעובר על כל הני שלשה:

פרק שלשים הלכה א', המוכר שמכר קרקע או מטלטלין וזכה בהן הלוקח שלא מדעתו יד הלוקח על העליונה ואם רצה הלוקח אין המוכר יכול לחזור בו ואם לא רצה תחזור לבעליו לפיכך כותבין שטר למוכר אעפ"י שאין הלוקח עמו ע"כ:

וכתב הרב המגיד ע"ז. דזה פשוט שהמוכר אחר שזכה לו אינו יכול לחזור וכן פשוט שהלוקח אינו מוכרח לקנות דא"כ חבין לו לאדם שלא בפניו ואפילו במתנה יכול הוא לומר אי אפשי לקבל כמו שיתבאר בפ"ה מהלכות זכיה ומתנה ומשנה מפורשת הוא בפרק גט פשוט דכותבין שטר למוכר אעפ"י שאין לוקח עמו וממנה דקדק הרב שאין הלוקח מחויב לקנות. דא"כ האיך היו כותבין שלא מדעתו עכ"ד הה"מ והנה אמת נכון הדבר דשתי אלה פשוט הוא דהמוכר אינו יכול לחזור והלוקח יכול למחות