יד המלך (לנדא) - ד. סח

ועפ"י ביאור דברים האלה מוכח בהדיא דלא כסברת המשנה למלך שהבין בדעת הרא"ש דכיון דביארתי לדעת הרא"ש דבהבטחות המוכר שהבטיח ללוקח טובתו בהתחלות הקנין יש עוד דרך נוסף דמלבד דאנו רואין דדעת המוכר הוא למכור לו על דעת כן הרי גם סמיכת דעת הלוקח הוא שלא לקנות רק על דעת הבטחה זו וממילא כמו כן בכל תנאי שהתנה המוכר טובת הלוקח דרך תנאי גמור יש מלבד ענין התנאי מצד המוכר עוד כח נוסף מצד הלוקח דסמך דעתו על הבטחה זו ולא קנה רק על דעת כן וממילא אף שביד המוכר לבטל דעתו מצד התנאי שהתנה מצדו שאין מוכר לו רק על תנאי זה מ"מ אין ביד המוכר לבטל סמיכת דעת הלוקח ובדבר הזה גדול כחו של הבטחות דברים בעלמא מצד סמיכת דעת הלוקח יותר מכחו של תנאי גמור מצד המוכר דהרי אנו רואין דכל הבטחות דברים בלא ע"מ ובלא תנאי כפול דאינן מועיל בדרך תנאי מצד המוכר ומ"מ מועילין בדרך הבטחה בהתחלת המקח והיינו רק מצד סמיכת דעת הלוקח וכמו שכתבתי. ונראה לי להסביר בטוב טעם ודעת החילוק שכתבתי בדעת הרא"ש בין הכח אשר מצד סמיכת דעת הלוקח דאינו צריך תנאי כפול ובין הכח אשר בדברי המוכר מצד התנאי ודעת עצמו אשר התנה דאינו רוצה למכור, רק על תנאי כן דצריך תנאי כפול דהנה כבר הארכתי בזה במקום אחר וכתבתי טעמא דר' מאיר דבעי תנאי כפול משום דאם לא הכפיל דבריו דבמניעות קיום התנאי מבטל המעשה אף דידוע ומובן מתנאו דכן הוא דעתו של המתנה בכל זאת לא מהני מחמת דצד זה דאינו מרוצה בהמעשה במניעות קיום התנאי אינו רק דברים שבלב ואינן דברים ולא הוי אומדנא דמוכח דאומדנא דמוכח אינו רק דבר אשר גם מבלעדי התנאי הוא מוחלט בעצם מצד תכונת הענין דרק על דעת כן נגמר הדבר משא"כ בסתם תנאי שבין אדם לחבירו אף דידעינן מצד המתנה דאין דעתו לגמור הענין רק על תנאי זה וממילא ידעינן מצדו דבמניעות קיום התנאי אינו רוצה בגמר הענין כלל בכל זאת אין זה אומדנא דמוכח ומי יודע אם גם צד השני גמר ג"כ דעתו בכך דמה בצע לו להצד השני בקיום תנאי שהתנה המתנה לטובת עצמו ולכן כל תנאי שאינו עפ"י דיניה וכמשפטו וכהלכתו אינו תנאי וכיון דאינו מועיל בתורת תנאי הרי ממילא גם הגילוי דעת אשר יש מצד המתנה ג"כ אינו מועיל משום דהוי דברים שבלב ואף דהוא אומדנא דמוכח מצד המתנה בכל זאת אינו אומדנא דמוכח מצד הנגד וכעין זה כתבו התוס' בס"פ הגוזל (דף ק"י) ד"ה דאדעתא על קושיתם דלמה הקונה דבר מחבירו ונתקלקל לא יתבטל המקח מכח אומדנא דמוכח דאדעתא דהכי לא קנה ותירצו דלאו בדעת הלוקח לחוד תלוי מעשה המקח רק גם בדעת המוכר והמוכר אקני ליה גם אדעת כן וכמו כן ממש הכא דאף דמכח התנאי יש אומדנא דמוכח מצד המתנה בכל זאת הנא לאו בהמתנה. לחוד תליא גמר המעשה רק גם בהצד השני והצד השני גמר בדעתו בכל ענין,. והנה זה שייך בסתם תנאי שהתנה המתנה לטובת עצמו או שאר תנאי שאינו עכ"פ לטובת שכנגדו דכזה אין לנו אומדנא רק מדעת המתנה אבל לא מצד השני שכנגדו אם גם הוא לא נתרצה רק בקיום התנאי דוקא משא"כ היכי שהמוכר התנה טובת הלוקח דבזה שפיר יש לנו אומדנא דמוכח משני הצדדים דאין דעתם רק אדעתא דתנאי דמצד המוכר יש לנו אומדנא דמוכח מחמת התנאי דאמר בפה מלא דהוא עושה על דעת כן והרי אין לנו גילוי דעת גדול מזה ומצד הלוקח ג"כ יש לנו אומדנא דמוכח דודאי גם הוא מקפיד על קיום התנאי דוקא דכיון דהתנאי הוא לטובתו הרי אין לנו אומדנא דמוכח גדול מזה. וכיון דבאומדנא דמוכח גם דברים שבלב הוי דברים הרי ממילא בהתנה המוכר טובת הלוקח אין אנו צריכין תנאי כפול כלל וסמכינן על דברים שבלב דכיון דיש אומדנא דמוכח מצד המוכר והקונה דלא נעשה המקח רק על דעת התנאי אף דברים שבלב הוי דברים ואם לא נתקיים התנאי בטל המעשה מכח האומדנא וכיון דאלים כל כך הבטחות המוכר שהבטיח טובת הלוקח דמהני בכח אומדנא דאלים יותר מכח תנאי הרי ממילא סמך דעתו של הלוקח ע"ז ולכן אין כח גם ביד המוכר לבטל תנאי כזה שהוא לטובת הלוקח ולא כמו שהביא המשנה למלך בדעת הרא"ש:

פרק ט הלכה ב' הגזבר שקנה להקדש או שמכר ידו על העליונה כיצד נתן דמים של הקדש אעפ"י שלא משך הפירות אם הוקרו קנה כדין תורה ואם הוזלו הפירות חוזר שהרי לא משך ולא יהיה כח הדיוט חמור מכח הקדש וכן אם מכר חפץ של הקדש ומשכו הלוקח ולא נתן דמים והוזל החפץ קנה שלא יהיה כח הדיוט חמור מכח הקדש ואם הוקר החפץ חוזר בו שהרי לא לקח הגזבר דמים וההקדש אינו נקנה אלא בכסף שנאמר ונתן הכסף וקם לו ע"כ:

הנה ה"ה הביא בשם התוספת והרמב"ן שהקשו דבמכר להקדש והוקרו למה לי נתינת מעות הלא אף בלא נתן ההקדש המעות קנה ההקדש דכיון שהודה המוכר שנתרצה שיתנם בסך כך וכך כבר מבואר שאינו יכול לחזור בו וכמו שהביא רבינו בעצמו בהלכה שלפני זו ברצה למכור חפץ להקדש ואמר לו הגזבר בכמה אתה מוכרו להקדש ואמר בעשרה אפילו שוה מאה אינו יכול לחזור בו דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט יע"ש מה שהביא בשם הרמב"ן. לחלק דכי, אמרינן דאינו יכול לחזור בו באמירה בלבד דוקא כשלא נשתנה השער דכופין אותו מדבריהם שלא יהיה חוזר מדיבורו לגבי הקדש הא אם נשתנה השער אינו קונה אלא בכסף כדבר תורה ע"כ והנה כי אמת שהחילוק זה יצא מפי הרמב"ן אמנם לא הודיע לנו טעם הענין ופירושו גם מה שהביא ה"ה בישוב קושיא זו לחלק דאמירה לבד אינו כנדר גמור ואינו אלא מדבריהם לא ידעתי מה הועיל ה"ה בתירוצו זה בדין השני שהביא רבינו דאם מכר הגזבר חפץ של הקדש ומשכו הלוקח ולא נתן דמים והוזל החפץ דקנה שלא יהיה כח הדיוט חמור מכח הקדש זה גופא אינו אלא מדרבנן ולענין קנין דרבנן למה ליה לרבינו להביא הטעם שלא יהיה כח הדיוט חמור מכח הקדש והלא מדרבנן בלא"ה צריך לקיים המקח משום אמירם לגבוה דודאי גם בהאי גונא בקנה מן ההקדש והוזל שייך ג"כ אמירה לגבוה בהמקח הגבוה שהבטיח ליתן לההקדש וכמבואר במשנה פרק המקדיש שדהו ל (דף כ"ז) דהאומר בשדה הקדש הרי היא שלי בעשר וחזר בו דאינו שוה כל כך אעפ"י שלא החזיק בה ולא נתן מעות הרי מוכרין אותה בשויה ונפרעין משל האומר בה עשרה את המותר והיינו משום אמירה לגבוה דהא לא היה שם שום קנין רק אמירה לבד אמנם הנראה לי בישוב עיקר קושיות התוס' והרמב"ן דהא דכתב רבינו בהלכה שלפני זו דאם אמר להגזבר דמוכר חפץ זה שלו להקדש בעשרה. אפילו הוא שוה מאה אינו יכול נחזור בו דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט אין הכונה דגוף החפץ אשר אמר עליו למוכרה בעשרה הוא קנויה לההקדש. דלענין זה שיהיה גוף החפץ קנוי להקדש לא היה שייך הטעם דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט דהא באם מכר שוה מאה בעשרה אף במסירה להדיוט לא קנה והמקח חוזר ולא שייך כאן סברתם דהוי כמסירה המועלת בהדיוט דהא לא משכחת כלל בזה מסירה המועלת דאף קנין כסף ומשיכה וכל הקנינים שבעולם. אונס מועילים בכגון זה בהדיוט דאין לך אונאה וביטול מקח גדול מזה ואף דהתורה מיעטה הקדש מדין אונאה מיעוט זה אינו רק בקנין כסף דקנין דאוריית' הוא ובזה יש מקום לשנות דין הקדש מדין הדיוט דבהקדש אף דאיכא בהקנין בכדי אונאה וביטול מקח המקח קיים משא"כ בקנין משיכה דמדאורייתא אף בהדיוע אינו קנין כלל רק דרבנן תקנו קנין זה בהליוט וממילא גם בהקדש אף דלא שייך בו גוף תקנת חכמים או מטעם דלא יהיה חמור כח הדיוט מן כח הקדש. או משום דכיון שמועיל עכ"פ בהדיוט מועיל גם בהקדש מצד דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט וכיון דכל כח של אמירה לגבוה הוא רק משום דהוא כמו מסירה להדיוט הרי עכ"פ בכל אופן לא יהיה עדיף בזה כח הקדש מכח הדיוט והיכי דאיכא אונאה. או ביטול מקח בהקנין דבהדיוט בטל הקנין בודאי גם בהקדש אף דבקנין דאורייתא של הקדש עצמו לא שייך בו אונאה, מ"מ עכ"פ כח זה של אמירה לגבוה כמסירה להדיוט לא שייך כאן דהא גם בהדיוט בטל עכ"פ הקנין מטעם אונאה וביטול מקח והא דלא מצינו חידוש דין זה בשום מקום דבקנין משיכה היכי דאית ביה ביטול מקח מצד אונאה אף בהקדש בטל מקח משום דבאמת אף בהאי גונא צריך לקיים מחמת אמירה לגבוה אבל לא מצד דהוי כאמירה להדיוט רק מטעם נודר דהוי כמו שהדיר אותו המותר של אונאה וביטול מקח, שיהיה זה היתרון הקדש וממילא חל עליו ההקדש מטעם נדר אבל לא מטעם קנין וגם הכא על כרחך כונת רבינו וגם כונת הגמרא אשר הובא שם דין זה דצריך לקיים דברו מטעם אמירה לגבוה אינו ג״כ על גוף החפץ ומטעם קנין רק דכונת אמירה לגבוה כמסירה להדיוט האמור בדין זה הכונה הוא על המותר דמי שויה של החפץ מסך