יד המלך (לנדא) - ד. מב

עומד לישפך דבכל ענין זכה המציל מן ההפקר. אם לא שהיו עומדים ברשותו של בעל הכד דשפיר קנה ליה הכד אך בזה אין אנו צריכין שיהיה העיקול כרוך עליה דאף אם כבר נשפך ונעשה הפקר הדר זכה לו חצירו. ורבינו מלתא דפסיקא נקיט דלאחר שנשפך בכל ענין זכה המציל מן ההפקר באם עומדים ברה"ר אבל קודם שנשפך אית גונא דאפילו ברה"ר. אין המציל יכול לזכות בו דהיינו באם אוחז הכד בידו והשמן. עדיין בתוכו דבזה אף אם עומד צישפך ונעשה הפקר הדר זוכה לו הכלי השמן שבו וכמו שכתבתי:

הלכה ז' וכן מי שברח מבית האסורים והיתה מעבורת לפניו, ואמר לו העבירני ואני אתן לך דינר והעבירו אין לו אלא שכרו הראוי לו ואם הי' צייד ואמר לו בטל מצודתך והעבירני נותן לו כל מה שהתנה עמו וכן כל כיוצא בזה ע"כ:

דין זה הוא מגמרא פרק הגוזל בתרא (דף קי"ו) דמחלק הגמר' שם. בין אם אמר טול דינר בשכרך דמשמעותו הוא בשכר מה שהפסדתיך דחייב ליתן לו שכרו וממילא היכי דלא אמר בשכרך אף דאפסדי' כ"כ בכל זאת כיון שלא פרט לו בהבטחתו דבשביל ההפסד שמפסידו הוא מבטיח לו כ"כ אין לו אלא שכרו דאם נאמר דהיכי דמפסידו כל כך מחויב ליתן לו כפי הבטחתו בכל ענין א"כ תיבת בשכרך הנאמר בסיפא דנותן לו שכרו משלם. למה לי הלא בלא"ה מוקי לה הגמר' לסיפא בצייד השולה דגים מן הנהר דהפסיד אותו כ"כ אלא ודאי דבהפסד לבד לא סגיא אלא דצריך לומר בשכרך. דגלי דעתי' בזה לההבטחה הוא עבור ההפסד ורבינו דהוסיף בדין זה על הלשון הנאמר בגמר' וכתב דאמר לי' בטל מצודתך והעבירני ובגמר' לא הזכיר מאומה מאמירה זו דבטל מצודתך. והורה לנו רבינו בזה דכונת בשכרך האמור בסיפא דנותן לו שכרו משלם היינו דהוי כאומר לו בשכר ביטול מצודתך אמנם אף רבינו סובר דאם אמר טול דינר בשכרך. אף אם לא אמר בטל מצודתך. חייב ליתן כפי מה שהבטיח לו. אח"ז ראיתי דגם הרמ"ה הובא בשיטה מקובצת בסוגיא זו דפרק הגוזל הסכים כן. דאם לא אמר בשכרך רק טול דינר סתם אף אם הפסיד לו כמו סך זה שהבטיח לו אין לו אלא שכרו:

אמנם נראה לי טעם הדבר. דצריך דוקא לומר טול דינר בשכרך משום דהא דבצייד השולה דגים דמחויב ליתן כפי מה שהבטיח לו. כל עיקר סברת הענין הוא משום דבהיה יכול להרויח בזמן זה סך כזו והוא סמך על הבטחתו של זה והמנוהו על ככה והניח פעולת עצמו ועשה פעולתו של זה אזי בההוא הנאה דהמניה גמר ומקנה ולא שייך בו לין משטה וכמו דאמרינן מערב דבההוא הנאה דהמניה גמר ומקנה ולא שייך בו דין משטה וכמו דאמרינן בערב דבההוא הנאה דהמניה גמר ומקנה ולא שייך בו דין אסמכתא וכעין סברא זו ממש מצינו כיוצא בו בפרק איזהו נשך (דף ע"ב) במימרא דר' חמא בההוא דיהיב זוזי לחברי' למזבין לי' חמרא לסוף פשע ולא זבין לי' דמחויב לשלם לי' כדקא אזיל אפרוותא דזול שפט וכתב הריטב"א הביאה השיטה מקובצת שם דבזול שפט נמכר היין בזול ובשעת מתן המעות הי' יכול זה הנותן לקנות עצמו יין במקח זה ולכן מחויב זה המקבל ליתן לו כפי מה שהי' יכול לקנות אז במקח הזול ואף דלא הי' ביניהם כח קנין דאין אדם מקנה דבר שאינו ברשותו בכל זאת אין זה אסמכתא דכיון דהי' בידו לקנות אז יין בזול בדמיה אלה והוא סמך עליו ולא קנה אזי בההוא הנאה דהמניה גמר ומקנה והלכך כמו כן ממש גם הכא באמר לו טול דינר בשכרך דהיינו בשכר מה שהפסדתיך דבאופן זה ידע המשכיר ההפסד של השכיר ותום בטחונו ואמונתו בו דסמך עליו להפסיד לעצמו הריוח שהי' בידו להרויח והי' בטוח על דיבורו שהוא ישלים לו ההפסד הזה אזי בההיא הנאות אמונתו בו גם הוא גמר ומקנה אבל אם לא אמר לו בשכרך דהיינו דהוא מבטיח לו סך כזה. בשכר הפסדו אף דאם באמת הי' מגיעו להשכיר כל כך הפסד ע"י כך. בכל זאת כיון דהמשכיר לא ידע מההפסד זה הרי ממילא אין המשכיר יודע אם השכיר סומך עליו ומאמין אותו מאומה ומצד עצם ההפסד אין לו להמשכיר עם ההפסד של השכיר מאומה וגם מצד הבטחתך אין גם כן שום חיוב דכיון דאין כאן סברא דגמר ומקנה אזי יכול לומר בהבטחתו דלהשטות היה עיכוין על כן אף דבאמת הפסיד כל כך כפי מה שהבטיח בכל זאת אם לא אמר לו המשכיר לאבטיח לו סך זה בשכרו אינו נותן לו אלא שכרו הראוי לן מבע ק ודע דכל עיקר דין זה דברח מבית האסורים. לא מיירי בהבטחה עבור פעולות מעבורת וכדומה דהוי דרך קבלנות וכיון דבכל קבלנות יש בו דין אונאה לכן אף דכאן דכבר עשה פעולתו ולא שייך בו דין אונאה בכל זאת פטור מהבטחתו יותר מכדי שכרו משום משטה משא"כ באם הבורח זה הבטיח לאחד ליתן לו סך רב בעד כל יום שיתלוה עמו להראותו לו הדרך אשר ילך בו דזה הוי שכר יום ובשכר יום קיימינן דהוי כעבד דאין בו דין אונאה וכן פסק רבינו פרק י"ג הלכות מכירה וממילא אף אם קצב עמו הרבה יותר משכר הרגיל ליום אין המשכיר יכול לחזור בו וכיון דקודם הפעולה אין ביד בעה"ב לחזור ומחויב לקיים דיבורו בעד כמה שקצב עמו על אחת כמה וכמה דאם כבר עשה השוכר פעולתו. דאין המשכיר יכול לומר דמשטה הי' וחייב ליתן לו שכרו משלם כפי שהבטיח לו:

וראיתי להרמ"ה בפירושיו הובא בשיטה מקובצת שהבאתי שכתב שם על דין זה וזה לשונו מיהו דוקא כגון הנך דמחייב ההוא שכיר לאיטפולי בהו. אי בחנם או בשכר.:

שהי' בורח מבית האסורים דמיירי באבדת גופו וכגון זה בא בחביתו דמיירי באבידת ממונו דכיון דמצוה עלי' לאיטפולי באבדת גופו ובאבדת ממונו היכי דלית לי' פסידא וכי אית ל' פסידא לא שרי למשקל מיני' טפי. ממאי דאפסדי' אמטו להכי מצי אמר לי' משטה אני בך. ואין לו אלא שכרו הואיל והוא חייב ליטפל בה בכדי שכרו אבל היכי דלא רמיא עלי' למיעבד ההוא מלתא כלל ופסק בהדיה. למיתיב לי' דינר באגרי' אע"ג דלא הי' חזי לי' אלא פרוטה באגרי' יהיב לי' דינר עד כאן. והנה דעת רמ"ה זו נראה כי היא מוסכמת מכל הפוסקים דכולם השגיחו ע"ז כשהעתיקו דין זה להלכה שמרו בלשונם שלא להביא דין זה בשום דרך אחר רק בהי' בורח מבית האסורים וזה מודה דגם דעתם הוא דבדוקא נקיט הגמר' בורח מבית האסורים וכמו כן כל כדומה לזה דהרואה מחויב בהצלתן וכדעת הרמ"ה:

ונסתפקתי בהיה בורח מבית אסורים וכל כדומה אבידת גופו או ממונו אשר מוטל על הרואה להצילו והיה שוכר את אחד לשכיר יום להצילו והבטיח לו הרבה יותר מהראוי לו מי אמרינן דכיון דשכירות ליומי ממכר הוא ושכר יום הוי דינו כמכירת עבד וכמו דאמעוט עבדים מאונאה כמו כן אין בשכיר יום דין אונאה וכיון דאין בו דין אונאה מחויב ליתן לו שכרו כאשר הבטיח לו או דלמא דהא גם בכל שכר פעולה אחר שכבר עשה פעולתו אין בו דין אונאה ובכל זאת בהיה בורח מבית אסורים וכדומה דכיון דבלא"ה המצוה על הרואה להצילו על כן אף דאחר הפעולה אין מקום לטענת אונאה יכול הבורח לטעון דלהשטות היה מיכוין וכמו כן גם בשכיר יום. אף דאין בו דין אונאה בכל זאת יש לו להבורח טענת משטה ואין לו אלא שכרו והנראה לי דדין זה ממקומו הוא מוכרע דהנה הא דאימעוט עבדים ושטרות מאונאה ע"כ אין הכונה דאין למוהס קצובים ואין בשיוי דמים שלהם דין אונאה דהא גם הקדש נכלל במיעוט הזה. דאין בכל נכסי הקדש דין אונאה ונכסי הקדש בודאי לענין שיוי הדמים בודאי דמיהם קצובים כמו נכסי הדיוט דאטו משום דהמה הקדש בעת החילול המה שוים פחות או יותר לההדיוט אשר רוצה לקללו ולהשתמש בו לחולין ואף אם אחד ידבנו לבו לפזר וליתן בעד נכסי הקדש יותר מאם היה קונה נכסים כאילו אצל הדיוט הלא הרבה דרכים לפלא נדר או נדבה להקדש אלא ודאי דכונת התורה אשר מיעטה עבדים ושטרות והקדשות מדין אונאה. היינו על פעולות אונאה דהתורה גזרה בשלשה אלה שלא תפעול בהם האונאה מאומה לא לבטל המקח ביותר משתות ולא לחזור האונאה בשתות אבל בכל זאת אין ספק, כיון דגם בשלשה אלה האונאה מבוררת כמו בכל שאר דברים אף דבשלשה אלה. אין בהם פעולת האונאה בדיעבד בכל זאת לענין איסור לכתחלה אף בשלשה אלה אסור להונות לכתחלה דודאי לא עדיף מאונאות דברים דאין בזה שום פעולה לא ביטל מקח חזרת אונאה ובכל זאת יש בזה איסור גמור וכיון דגם בשלשה אלה יש איסור באונאתם. א"כ למה לא נאמר גם בשלש אלה דאם נקנה המקח ועדיין לא סילק הלוקח המעות והלוקח נתאנה דיהיה בידו לבטל המקח בטענת משטה דהתורה מיעטה שלש אלה מאונאה בכל זאת למה לא יהיה ביד המתאנה לטעון דסמוך דעתו דודאי גם דעת המאנה. לא היה למיעבד איסורא ובודאי גם