יד המלך (לנדא) - ד. לו

מהודאות פיו ובודאי גם בהעדאות עדים בעינן שיעידו העדים בחיוב דבר קצוב והכא במתניתן סתמא נקיט ומוקי לה בגמרא שראו עדים שהטמין כלים תחת כנפיו אבל לא ראו איזה כלים וכמה כלים טמן ואין לך דבר שאינו קצוב גדולה מזו ובודאי בכגון זה אין העדים מחייבין אותו שבועה בהעדאה זו. והרי רבינו בעצמו פסק בהלכה ז' באם לא היה בביתו ואין בידו לטעון טענת ודאי דאין על הנכנס רק קדם סתם ואין מחזיר כלום ואף שהעדים ראו שנטל מה תחת כנפיו דאל"כ אפילו חרם סתם אין עליו ובכל זה כיון שאין העדים יודעים מה נטל וכמה היה שוה אין ביד הב"ד לחייבו אפילו פרוטה ואיך יקרא זה העדאת עדים והרי עפ"י העדאת העדים בלתי טענת הבע"ד אין בידינו לחייבו כלום אלא ודאי דאין כאן שום לתא דדינא דמודה במקצת ושבועה דאורייתא רק טענת הבע"ד וכפירת שכנגדו ואין כאן רק שבועת היסת כדין כל כופר הכל רק דעפ"י העדאות העדים שראו שנטל מה אף שאין בידינו לחייבו ע"י העדים מ"מ תקנות חכמים כך היתה דקנסו חכמים לגזלן שיהיה הנגזל נאמן כמה נטל ויהיה נשבע ונוטל ולא משום שהנכנס הוא חשוד תקנו שיהיה השני נשבע ונוטל דהא בשבועה דרבנן אף בחשוד גמור אין שכנגדו נשבע ונוטל דתקנתא לתקנתא לא עבדינן רק בנגזל עשו רבנן תקנה בפני עצמו וראשית התקנה כך היתה ורבינו דייק בלשונו דקנס קנסו חכמים להגזלן להורות לנו דשבועה זו אינה מכח שבועות שכנגדו אשר גבי חשוד אלא דכל עיקר דין זה אינו רק קנס וגדולה מזו תמוה על התוספת פרק כל הנשבעין (דף מ"ו) ד"ה בטענת שרצו להוכיח דאין הלכה כר' חייא בהעדאות עדים. מהא דר' יהודא דסובר דאינו נשבע ונוטל רק היכי שיש כפירה והודאה במקצת ואי כר' חייא ממילא יש חיוב במקצת מכח העדאות העדים ומה הוכחה הוא זו הא העדאת עדים לא חשיבא העדאה לענין שבועה. כיון שלא העידו בדבר שבמדה או במשקל ובמנין ולכן שפיר הצריך ר' יהודא הודאות עצמו והודאת עצמו שפיר יכול להיות בדבר הקצוב שהודה כמה שנטל. ועיין בש"ך סימן ע"ב ס"ק נ' שרצה לחלק בין הודה ואמר מה שהנחת אתה נוטל ובין הודה בדבר ואינו יודע כמה שוה דבאינו יודע כמה שוה עכ"פ אין הב"ד יכולים לחייבו יותר מפרוטה הלכך שפיר הוי דבר קצוב. דמה לי אם הודה בפרוטה או שאין הב"ד יכולין לחייבו עפ"י הודאתו יותר מפרוטה משא"כ באמר דמה שהנחת אתה נוטל דבשעת הודאתו אינו קצוב כלל כמה יחייבו אותו הב"ד בהודאה זו דהא צריכין הב"ד לראות קודם כמה הוא זו שהניח וסברא זו נכונה וישרה הוא מאוד אבל לפי דעת הש"ך הרי העדאה זו שהעידו העדים שהטמין כלים תחת כנפיו, ולא ידעו כמה הם צריכה ג"כ עכ"פ שומת ב"ד מה שהיה עולה עכ"פ לפי אומד ודומה ממש לטול מה שהנחת ואין הודאה כזו מחייבו שבועה ודברי התוס' והלח"מ צריכים עיון:

הלכה ה' עד אחד מעידו שנכנס ונטל כלים תחת כנפיו ואינו יודע מה הן והוא אומר לא גזלתי כלום או שאמר בחובי נטלתי הואיל ואין העד יודע מה היה תחת כנפיו הרי זה נשבע בנק"ח גזל שאינו מוחזק בגזלנות אלא בשני עדים ע"כ. והראב"ד השיג ע"ז דמשמע דאלו היה שם שני עדים על זה לא היה נאמן ולאו היינו שמעתתא דר' יהודא דבראוהו כלים שהטמין תחת כנפיו ואמר לקוחין הן בידי דאיכא גוונא טובא דמהימן אף בשני עדים ודינא דמתניתן בתקנת נגזל היינו בנכנס למשכנו שלא ברשות דכיון דהוא בעצמו אמר שנכנס למשכנו שוב אינו נאמן לטעון אח"כ לקוח אבל בנכנס סתם בודאי נאמן וכשמעתתא דר' יהודא זה תורף השגתו של הראב"ד וה"ה דחק ליישב דברי רבינו דגם כאן מיירי בנכנס למשכן וסמך את עצמו אדלעיל מיני' דשם כתב בפירוש דנכנס למשכנו ונראה לי דדברי רבינו לדעתו נכונים המה ובטען ואמר לקוחין הן בידי ובדברים שאין עשוין להשאיל ולהשכיר בודאי אף דעת רבינו הוא דנאמן דלא. יחלוק על הלכה פסוקה המובא בש"ס אך בכל זאת כתב רבינו דין זה דוקא בעד אחד להשמיענו דין חדש דמסתבר ליה לרבינו דבשני עדים. דאף דהיכי דנכנס סתם ולא אמר דנכנס למשכנו היה נאמן אם היה אומר לקוחין הן בידי מ"מ אם אמר בחובו נטלם נעשה גזלן על זה כדין כל ממשכן שלא ברשות דהוי גזלן לדעת רבינו ואף דהיה בידו לומר לקוחין הם בידי והוא עצמו הודה שנטלו לשם משכון ואין אדם נעשה גזלן עפ"י עצמו מ"מ כיון דעל גוף הנטילה היה עדים רק דהוא היה בידו להתנצל ולהכשיר א"ע ולומר דלקוח הוא בידו אבל אם הוא בעצמו הודה דלאו לקוח הוא ממילא נעשה גזלן עפ"י העדים וכמו כן אם הכחיש את העדים מכל וכל ואמר דלא. נטל כלום כיון דעל גוף ההכחשה אינו נאמן נגד העדים הוי כאלו היה מודה בעצמו דלאו לקוחין הם ובתורת גזלה בא לידו וכענין שאמרו כל האומר לא לויתי כאלו אומר לא פרעתי וממילא נעשה גזלן עפ"י הודאתו ואף דאין אדם נפסל על פי. עצמו מ"מ כיון דעכ"פ. הוי כאלו הודה דלאו לקוח הוא ממילא נפסל עפ"י העדים שראו שהטמין הכלים תחת כנפיו וכמו באומר לא לויתי במקום עדים דאינו נאמן לטעון פרעתי אח"כ וכמ"ש הש"ך ח"מ סימן ע"ט ס"ק ג' והטעם משום דכבר הוחזק כפרן ואף דאין אדם הוחזק כפרן עפ"י עצמו מ"מ כיון דעיקר הכפירה נתברר עפ"י עדים שוב לא מיקרי עפ"י עצמו הכא נמי כיון דגוף הלקיחה שלקח כלים של חברו נתברר עפ"י העדים והוא כיון דכפר בעיקר העדות הוה כאלו הודה דלאו לקוחין הם וממילא בא לידו בתורת גזלה ונעשה. גזלן עפ"י העדים ולכן השמיענו רבינו בדיוק דברים אלה דלא תימא דלא עשו תקנת נגזל רק דוקא באמר קודם לכן שנכנס למשכנו אלא דאף בגזלן כזה בשני עדים עשו תקנת הנגזל וטעמו של רבינו בזה הוא משום דמסתבר ליה דכמו אם אמר קודם שנכנס שהולך. למשכנו דגם בזה אינו נעשה גזלן רק עפ"י אמירת עצמו דהא אי לא אמר הכי היה נאמן לומר אח"כ לקוחין הם בידו וע"כ כיון דכבר אמר שנכנס למשכנו ושוב אינו נאמן בטענת לקוחין נעשה גזלן ועשו בו תקנת נגזל ומה לי אם אמר כן קודם שנכנס ומגרע באמירה טענת לקוחין או אחר שנכנס טוען טענה המגרע טענת לקוחין דמיגו לא שייך כאן דבהכחיש העדים בגוף העדות הוי מיגו נגד עדים ובטען בחובי נטלתי ג"כ לא שייך נאמנות מכח מיגו דהא אף אם אנו מאמינים אותו בגוף החוב הלא בזה עצמו שהשכין בחובו בזה גופא נעשה גזלן במה שהשכין עכ"פ שלא ברשות וכיון דעכ"פ שוב אינו נאמן בטענת לקוחין הרי ממילא נעשה גזלן עפ"י העדים ועשו בו תקנת נגזל וזה הוא דינו של רבינו בהלכה זו. אבל אם מודה לדברי העדים וטוען דלקוחין הם בידו, אף רבינו סובר דאף בשני עדים נאמן וכדעת הראב"ד:

הלכה ז' היה שם לקיטו ושכירו של בעה"ב אינן נשבעין ונוטלין ע"כ:

דין זה הוא בעי דרב פפא שם בסוגיא (דף מ"ו) ולא איפשטא ולפיכך פסק רבינו לקולא לנתבע כדין כל תיקו שבממון. והנה ה"ה תמה על רבינו דלמה לא הביא הדין דאם תפס הנגזל דלא מפקינן מיניה וכמו בכל דוכתא בתיקו שבממון ועיין בלח"מ שדחק ליישבו והנראה לי ליישב ולכוין סברא נכונה בכונת רבינו דשאני בעי זו מכל שאר תיקו שבממון דכאן לא שייך לומר כלל דלהוי מהני תפיסה דהנה בכל סוגי תפיסה אשר מצינו בש"ס. עכ"פ בשעה שתופס נכנס דבר הנתפס בתפיסה זו לרשותו של התופס ולפי דברי המוחזק הרי הוא טוען ודאי שבדין הוא תופס. ואף בתפיסה של ספיקא דדינא יש ג"כ מקום לומר דהמחזיק עומד על דעתו דקים לי' כצד ספק זה הנוטה לזכותו ואף שהב"ד מסופקין בדבר בכל זאת אין ביד הב"ד להוציא בכח ספק שלהם מיד המוחזק. אשר הוא תופס בכח ודאי שלו דמהיכי תיתי יעשו הב"ד מעשה ולהוציא מרשות המוחזק מספק וכיון שיש ספק בדבר שב ואל תעשה עדיף וזה הוא תוכן הסברא בכל ספק בממון דהיכי דקיימי תיקום אבל הכא בבעי זו דשכירו ולקיטו מאי מהני תפיסת הנגזל הא הנגזל בעצמו אינו יודע מאומה ואף לפי צד בעי זו הנוטה לזכות הנגזל מ"מ אין יכול להוציא שום דבר מהגזלן בלתי שבועות של השכירו ולקיטו וקודם שנשבע השכירו ולקיטו אין עדיין שום צד חיוב להנגזל על הגזלן וכי תפס הנגזל איזו חפץ של הגזלן הרי קודם השבועה של השכירו ולקיטו החפץ הזה גם כשהוא ביד הנגזל ברשותא דמרא קמא של הגזלן עדיין קיימא וכדין כל חפצים של אדם אשר ישנם תחת יד אחרים דלא נשתנה עי"ז רשות בעלים מהם וכיון דכל זמן שלא נשבע השכירו ולקיטו אין על החפץ הנתפס עדיין רשות הנגזל כלל ואיך יהיה מהני תפיסת הנגזל לענין זה שלא יהיה מוציאין מרשותו מספק ונהיה מאמינים השכירו ולקיטו בשבועתו ע"י תפיסת בעה"ב הלא כל זמן שלא נשבע. עדיין השכירו ולקיטו אין בתפיסת הבעה"ב שום ממש ואיך נאמר דבשביל זה שהנגזל מוחזק נהיה דנין האבעי דגמ' לזכותו וישבע השכירו ולקיטו הלא כל כמה שלא נשבע השכירו ולקיטו אין הנגזל שום מוחזק עדיין כלל ואף לצד זה. של האיבעי דהשכירו ולקיטו נאמן בשבועה הרי עכ"פ קודם שבועה קיימי בכל ענין הדבר הנתפס ברשותא דמרא קמא דהיינו ברשות הגזלן והוי כמו שלא תפס כלל וממילא הוי זה הנכנס מוחזק ולא מהני שבועת השכירו ולקיטו כלל וסברא זו ישרה