יד המלך (לנדא) - ד. כג

אינו חייב רק בתער וא"כ אין בעצם גילוח זה שלא בתער שום עבירת לאו מצד עצמו. דכל זאת כיון דע"י מעשה של תגלחת שערות אלה נגרם תלישת סימן הפשיון הרי המעשה של התגלחת חשיב מעשה גם לענין עבירת הלאו דתלישת סימן הפשיון הרי לנו דלדעת הראב"ד אין קפידא בלאו שיש בו מעשה שיהי' המעשה דוקא בגוף עבירת הלאו רק כל עבירת לאו אשר בא ע"י מעשה חשיב לאו שיש בו מעשה. ועפ"י זה השיג גם כאן בלקיחת חפץ בהפצר דלוקין על לאו דלא תחמוד. ואף דהנטילה הי' מדעת בעלים ואין בעצם הנטילה עבירת הלאו בכל זה כיון דע"י הנטילה בא עבירת הלאו דלא תחמוד חשיב הנטילה מעשה להיות לוקין עליו אבל קשה על הראב"ד דלפ"ז הי' להשיב על דברי רבינו גם בראיות פנים ריקם בעזרה ובירידת מצרים דכתב רבינו בהם דאין לוקין עליהם ולדעת הראב"ד גם בשתי אלה לוקין ולמה שתק שם מלהשיג על פסקי רבינו מאומה:

נסתפקתי בעבירת לאו דלא תחמוד אם הפציר והכביד רועים על חבירו. על חפץ פרטי שאין בו שוה פרוטה ולקחו ממנו אם עובר בזה על לאו דלא תחמוד או לא. והנה לפי מה שהכרעתי לעיל בסמוך הלכה ו' לבאר הדבר היטיב דעיקר הלאו דלא תגזול הונח גם על פחות משוה פרוטה וכמו כן כתב רבינו שם בהדיא דהגוזל את חבירו, פחות מש"פ אעפ"י שעבר אינו בתורת השבה הרי לך בפירוש דבשעת הגזילה עובר גם על פחות מש"פ. רק כיון דבלאו דלא תגזול דהיתה מטרת כונת התורה על עצם הגזילה למען לא ישלחו בעולתה ידיהם ליקח חפצי אחרים בחזקה שלא מדעת בעליו לרשותו ואם לקחם מחויב להשיב לרשותם ולכן בפחות מש"פ דאמדוהו חכמים דסתמא מחל אזי הוי כאילו השיב הגזלה וממילא הותקן בו לאו דגזלה משא"כ בלאו דלא תחמוד דהיתה מטרת כונת התורה על ההפצר והכבדות הרועים ונתינות עינו הרעה בשל אחרים ובעצם איסורים האלה בודאי אין חילוק בין פחות מפרוטה ובין פרוטה. דהא גם בלאו דגזל עצמו עובר בשעת הגזלה גם על פחות מפרוטה ובפירוש אמרו בגמר' בפרק ד' מיתות (דף נ"ד). על גזל פחות מפרוטה דצערא בשעתא מי לית לי' הרי לך בפירוש דרוצה אדם בקב שלו. ואף אם הוא פחות מפרוטה וכיון דתחלת עבירות הלאו דלא תחמוד עבר על פחות מפרוטה כמו על פרוטה מה מהני המחילה דמחל לו אח"כ על פחות מפרוטה הלא איסור' דכבר עבר עבר. ובודאי לא עדיף המחילה שמחל לו המוכר. אח"כ מרצונו ודעתו גמורה שנתרצה המוכר מרצון גמור בשעת המקח ולא זכר ולא פקד הלוקח אז בשעת המקח עם המוכר מהכבדת הרועים שהכביד הלוקח עליו מאומה ובכל זאת כיון שהתחלתו הי' ע"י הפצר והכבדת רועים. שוב אינו מועיל שום רצון ודעת המוכר כלל וכיון שרצון גמור של המוכר אשר נתרצה בשעת המקח לא מהני ומשום דתחלתו היה ע"י הפצר והכבדות רעים לא מהני ואיך יהי' מהני המחילה שמחל לו אח"כ וגדולה מזו אף בהשבה גמורה שהשיב לו אח"כ כשלקחו לרשותו הדבר ברור דלא מיתקן בזה עבירת הלאו דלא תחמוד דלאו זה, לא הונח עיקרו על המעשה רק על הדיעה והמחשבה אשר תצא מכח אל הפועל ע"י מעשה ומעוות זה לא יוכל להתקן כלל בהשבה וכמו שאכריע עוד לקמן בענין זו וכיון דאין הלאו זה מותקן בהשבה אזי ממילא אין חילוק בין פרוטה לפחות מפרוטה:

ועל הלאו דלא תחמוד עובר בכל ענין:

אדר זה ראיתי ונתתי אל לבי דמבלעדי כל זה הלא מתכונת הלאו דלא תחמוד מצד עצמו הוא מוכרע דאין בו חילוק דין פרוטה לבין פחות משוה פרוטה דכיון דאנן קיימינן דאף בנתן דמים ואפילו נתן כפלים מדמי שוי' החפץ. כל שהיה ענין הלקיחה ע"י הפצר והכבדת רועים עובר בלאו דלא תחמוד וכיון דנתינת הדמים בכסף מלא לא מהני להפקיע הלאו דלא תחמוד מה לי אם החפץ הוא שוה פרוטה או לא הלא כל החילוק שבין פרוטה לפחות מפרוטה הוא רק בערך הממון אבל בעבירת לאו זה אין בו שום לתא בדבר הנוגע לממון דהא הממון החזיר לו עוד יותר מכדי שויו וכל ענין הלאו הוא במדת החפץ כמות שהיא ומה לי אם הוא ש"פ או כחות מפרוטה ובפרט דאנו רואים דבלאוי אלה דלא תחמוד ולא תתאוה כלולים יחד ענינים. אשר אין בהם מקום לחלק בהן בין פרוטה לפחות מפרוטה ובפירוש אמרה תורה בסיום אזהרת האלה וכל אשר לרעך ואין ספק דגם דבר שאין בו שוה פרוטה דעכ"פ כל אשר לרעהו קרינן בי' ועפ"י הסברת דברים האלה לא די כי מסולק מעל רבינו תלונות ההשגה שהרבה להשיב עליו הראב"ד ז"ל על אשר כתב דאינו לוקה על לאו זה משום שאין בו מעשה וכמו שביארתי שם במקומו דדברי רבינו נכונים לדעתו דסבירא לי' דמעשה דנטילת חפץ לא חשיב מעשה לענין מלקות דלא תחמוד אלא אף דיש תמיה רבתי על הראב"ד שכתב הטעם דאין לוקין על לאו דלא תחמוד משום שחייב בתשלומין ופשטת דבריו אלה מורים כונתו דעל לאו הניחן לתשלומין אין לוקין עליו ואיך עלה במחשבה הזכה של הראב"ד דחיוב התשלומין פוטרים ממלקות הלא גוף התשלומין אינן פוטרים אותו מעבירת הלאו ואיך יהיה חיוב התשלומין עצום כחו מהתשלומין עצמן ואנו רואין דגוף עבירת הלאו הונח לכתחלה אף אם נותן כסף מלא דמי שוי' החפץ ושוב אין עוד כאן שום לתא דתשלומין ובכל זאת עובר על הלאו דגזרת התורה כך הוא ולאו זה דלא תחמוד דומה בתכונתו כמו שארי אזהרת לאווין של כל איסורים כולם דאכילת הלב ודם וחמץ וכדומה דלוקין על מעשה אכילתן וכמו כן אם הי' נעשה בלאו דלא תחמוד הי' לוקין עליו ולא היה לחיוב התשלומין שים ענין עם חיוב המלקות של הלאו ואף אם נאמר דכונת הראב"ד הוא על חזרת גוף החפץ דמנתק הלאו לפטרו ממלקות ובאמת סיום דבריו מורים בדעתו כונה זו דכתב שהרי הוא כגזלן שחייב להשיב ב את הגזלה ולפיכך אינו לוקה וגם זה חייב להשיב החפץ לב ליה ע"כ אמנם גם זה תמוה דאף אם נאמר דסבירא לי' להראב"ד דהיכי דלא אמר המוכר רוצה אני והלוקח עובר על לאו דלא תחמוד גם המכירה בטלה וצריך להחזיר החפץ בכל זאת אין כח בחזרה זו לנתק הלאו ולפוטרו ממלקות. ואין זה דומה להשבה דגזלה דבגזלה ההשבה הוא בכח העשה דחייבה אותו תורה לתקן הלאו בכך ולהשיבו ואף לאביי דס"ל דכל מלתא דאמר רחמנא לא תעבד אי עביד מהני בכל זאת בגזלה לא מהני ומחויב להשיב מצד חק התורה דוהשיב והשבה זו אשר הוא לתקן הלאו כ"ז שלא ביטל להתיקון למ"ד ביטלו ולא ביטלו מנותק הלאו בכך לפוטרו מחיוב מלקות שבו ( ובחידושיי על מס' תמורה כתבתי וביארתי מה שיש לתמוה בסוגיא שם דפריך הגמרא לרבא דאי עביד לא מהני והרי גזל דאמר רחמנא לא תגזול ותנן הגוזל עצים ועשאן כלים אינו חייב להחזירו ומשני הגמרא דכתיב כאשר גזל אם כעין שגזל יחזיר ובאם לאו לא יחזיר ומאי פריך הגמרא לרבא הא כל כמה דלא ידע המקשן עדיין מדרשה זו דאשר גזל קשה קושיא זו גם לאביי. דהא בגזל אין שום חילוק כלל בין רבא לאביי ואף לאביי לא מהני ומחויב להחזיר הגזלה דמקרא מלא דיבר הכתוב והשיב את הגזלה ובין לרבא ובין לאביי קשה קושיות הגמרא זו דלמה בגזל עצים ועשאן כלים לא יחזיר והא כתיב והשיב אלא על כרחך דיש איזה לימוד ע"ז דשינוי יהיה פוטר אותו מחזרה ולימוד הזה יהיה מה שיהיה כאשר פוטר מחזרה לאביי מכח עשה דוהשיב כמו כן פוטר לימוד זה מחזרה גם לרבא מכח הסברא דאי עביד לא מהני) אמנם כל זה לא שייך רק בהשבה דגזלה דעשה דההשבה הוא מכח הלאו דלא תגזול משא"כ בלאו דלא תחמוד דאף אם המכירה בטלה ומחזיר החפץ לבעליו מ"מ אין השבה זו מצד לתא דגזלה דגוף הבאות החפץ מדעתו ורצונו של המוכר בא ליד הלוקח רק דלרבא דאמר דכל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני וכאן אמר רחמנא דלא יחמוד בשל חבירו להכביד עליו לקחתו מידו והוא עבר לקחת חפץ מיד חבירו על כן לא אהני מעשיו והוי כאלו לא לקחו וממילא קאי לחזרה כמו כל חפצי חבירו אשר באו לרשותו של אדם שלא בדרך גזלה כלל אבל אין לחזרה זו כח השבה לתקן ולנתק את הלאו ולפטרו מהמלקות של הלאו אשר נתחייב בלקיחתו:

אחר אשר כתבתי דברים האלה ראיתי דבסברא זו עצמה שהסברתי מחולקים המה הראב"ד ורבינו וגם בזה תפס רבינו והראב"ד בהשגתו שהשיג עליו כל אחד שיטתו ודעתו דבהלכות מלוה ולוה פרק שלישי הלכה ד' פסק רבינו בלאו דלא תבוא אל ביתו לעבוט עבוטו דאם עבר הבע"ח. ונכנס לבית הלוה ומשכנו או שחטף המשכון מידו בזרוע אינו לוקה שהרי ניתק לעשה שנאמר השב חשוב לו את העבוט כבוא השמש, ואם לא קיים עשה שבה כגון שאבד המשכון או נשרף לוקה ומחשב דמי המשכון ותובע השאר בדין והשיג הראב"ד על מה שכתב רבינו דאינו לוקה משום דהוי ניתק לעשה. וזה לשונו א"א שבוש הוא זה אלא מפני שנתחייב באחריותו וכתב שם ה"ה דגם דעת רבינו שחייב באחריותו וכמו שכתב דמחשב דמי המשכון לבעליו רק דהראב"ד מדמה לאו זה ללאו דלא הגזול דכתיב בי' והשיב את הגזלה אשר גזל ואפילו אין הגזלה בעין כיון שהוא נתחייב באונסים. ה"ז לאו שניתק לתשלומי ממון ואין לוקין עליו ואף זה שבא אל בית בעל חובו למשכנו כיון שהוא חייב בתשלומין אם נאנס המשכן פטור הוא מן המלקות ודעת רבינו הוא שאין זה דומה לגזלה. ואין זה לאו שניתק לתשלומין שהרי לא אסרה תורה להעבטת עבוט מחמת הפקעת ממון חבירו שהרי בחובו