יד המלך (לנדא) - ד. יז

אנכי לא ידעתי מי הכריח לרבותינו המאורות הגדולים רש"י ורבינו ז״ל להסמיך הטעם אל מודה בקנס. או להמציא חששות רחוקות כאלה הלא בלא"ה מקרא מלא דבר הכתוב לא יתום עד אחד לכל עון ולכל חטאת ולא יעדיף כחו של הבע"ד מע"א כשר דאין אנו סומכין להרוג נפשות על פיו, ומכ"ש הבע"ד דהוא פסול מטעם קרוב אצל עצמו ואף אם היה בידינו לחזק נאמנות מטעם הודאות בע"ד ואדם נאמן לחוב לעצמו מ"מ נאמנות חוב זה אינו רק בדבר שבממון דאין הנאמנות נוגע לשום אדם אחר חוצה לו על כן יש בידו לחוב לעצמו בממונו במקום דאין חב לאחרים אבל בנפשות נהי דהוא נאמן לחוב ולפגוע בנפשו מ"מ אנחנו איך יש בידינו לסמוך עליו בנפשות החמור ולהרוג אותו בידים ומה לי אם העיד עד אחד על אדם אחר שהוא חייב מיתה או שהעיד על עצמו עכ"פ בשום אופן אין ביד הב"ד לסמוך על הגדתו של אחד שהעיד על עצמו להרוג נפשות על פיו דלענין אזהרת הריגת נפש עפ"י ע"א המוטל על הב"ד אין חילוק בין ע"א דעלמא להגדת הכע"ד בעצמו ולענין צירוף עם ע"א דעלמא. הרי באמת אנו קיי"ל דפלגינן דיבורא ובפרט דלשון רש"י. ורבינו מורים דכונתם ליתן טעם על מניעות הריגה ע"י הודאות עצמו לבדו ודעת רבותינו בזה. צריכין אצלי עיון:

הלכה י' הגונב שור של שני שותפין וטבהו או מכרו והודה לאחד מהם וכפר באחד ואח"כ באו עדים משלם לזה שכבר לו חמשה חצאי בקר וד' חצאי הצאן ע"כ:

וכתב הב"ח בח"מ סימן ש"צ דרבינו מיירי שהודה לאחד מהני כשתובעו בב"ד וכפר להשני כשתובעו בב"ד אחר דאל"כ לא יתחייב להשני דמסתמ' כיון דהודה לאחד מהשותפין הוי כאלו הודה גם להשני אלא ודאי דכפר להשני בב"ד אחר לפיכך אם באו אח"כ חייב לשלם חצי הקנס עכ"ל ודברי הב"ח אלה צריכין ביאור דאם נאמר שההודאה לשותף אחד מהני להשותף השני א"כ מה בכך שכפר אח"כ הא כבר נפטר בהודאה הראשונה שהודה בב"ד ראשון:

והנראה לי בביאור דין זה. דהנה לפי מה שביארתי לעיל בסמוך דבעיקר הודאות קנס בגנבה לא היה נאמן משום דאין אדם משים א"ע רשע ועיקר הנאמנות הוא מכח חיוב הקרן שבו שאדם נאמן לחייב א"ע בממונו ואנן קיימינן בהודה שלא בפני בע"ד בכל אופן יש בידו לומר משטה הייתי בך ואף לדעת הב"י שהביא בח"מ סימן פ"א סעיף כ"ב דבהודה בפני ב"ד גם בלא תבעו אינו יכול לחזור רק בתוך כדי דיבור בכל זאת. עכ"פ לענין זה שתהיה ההודאה דוקא בפני הבע"ד גם הב"ו מודה בכך. ועיין בש"ך שחולק על הב"י גם בזה וסובר דגם בהודאה בב"ד בעינן שיתבענו קודם אבל לענין זה שתהיה ההודאה בפני בע"ד אין שום חולק בזה ולפיכך יש לומר דכל שהודה על גנבת שור של שנים וההודאה לא היה אלא בפני אחד מהם אין הודאתו נחשבת כלום נגד השני ויש בידו לחזור ולומר להשני דמשטה היה בהודאתו וכיון דבידו לחזור אח"כ הרי לא חייב עצמו בקרן בהודאתו וממילא אינו פוטרתו מקנס נגד השני דכיון דאינו נתחייב לו מאומה הוי כאלו לא הודה כלל הלכך כי באו עדים אח"כ חייב לשלם להשני חלקו. וראיתי להרב בעל קצות החושן סימן ש"נ שהביא קושיא זו על הב"ח בשם אחיו החכם ני' והוא ז"ל רצה לחזק הברות הב"ח בתוספת ביאור שאין הדבר תלוי רק באותו ב"ד שהודה בפניהם דשוב אינו יוכל להתחייב עוד באותו ב"ד גם ע"י העדאת עדים אבל בכל זאת אם נתקבל אח"כ עדות בב"ד אחר שפיר יכולין לחייבו עפ"י העדאות עדים ולדעתי סברא זו אינו עולה יפה דודאי אם אין בידו לברר בב"ד השני. דכבר הודה בעצמו בב"ד הראשון אזי אין הב"ד השני מאמינין אותו על גוף הודאתו כלל ומחייבים אותו עפ"י עדות העדים אבל אם נתברר לב"ד השני בבירור גמור שכבר הודה בכ"ד הראשון. עפ"י עדים האלו הרי בבירור זה עצמו הוי כאלו היה גוף ההודאה לפני ב"ד השני דמה לו אם הוא בעצמו הודה לפניהם או שנתברר להם עפ"י עדים שכבר הודה בב"ד אח"כ גם מהגמר' פרק שבועות העדות (דף ל"ג) מוכח שלא כסברת הב"ח דבעי התם בגמר' במשביע עידי קנס אי חייבין קרבן שבועה או לא ומשום דדלמ' הוי מודה ומיפטר ולסברת הב"ח ליחייבו עדים בכל אופן דהא הפסידו לו עכ"פ בכבישת עדותן דאף אם היה מודה בב"ד זה היו יכולין להעיד בב"ד אחר והראיה שהביא בעל קצה"ק מעדים זוממין למ"ד דקנסא הוא ואם הודו בעצמם שהזמו בב"ד פלוני הרי הם פטורין מדין הזמה ואיך משכחה כלל דין מודה בקנס בעדים זוממין הלא כבר נתחייבו בב"ד ראשון. עפ"י אותן עדים עצמן שהזימו אותן ומה מהני הודאתם אח"כ הא בבאו עדים ואח"כ הודה ודאי חייב והוכיח מזה בעל הצה"ק. דהכל תלוי באותו ב"ד עצמו דההודאות בע"ד ועדות העדים יהיה בב"ד אחד. ואנכי לא ידעתי מה ראיה הוא זו דאף לדידן דלא קיי"ל כר' שמעון דר"פ נערה שנתפתתה ולדידן כל קנס תיכף אחר העמדה בדין אף קודם הגביה הוי ממון מ"מ עכ"פ גמר דין בעינן וכל כמה דלא נגמר הדין אף שכבר קבלו הב"ד את העדים עדיין שם קנס עליו ולפ"ז אף בעדים זוממין שפיר משכחת בהו דין מודה בקנס ואף דהב"ד כבר קבלו העידי הזמה מ"מ כשלא הספיקו לגמור הדין עדיין שם קנס עליו וכשהודו העדים הראשונים ע"ז בב"ד אחר שנתחייבו דין הזמה עפ"י עידי הזמה הודאה זו גופא הוי מודים בקנס ופטורים מלשלם ואין חילוק אם ההודאה היה באותו ב"ד, או לא רק דבאותו ב"ד בעצמם שהוזמו בפניהם בלא"ה לא שייך הודאה כיון שהם יודעים החיוב בלי הודאתם אין זה הודאה אבל אם הודו בב"ד אחר הסברא הוא שנפטרים בהודאתם זו ושוב אינם יכולים להתחייב עוד בשום ב"ד ואף אם באו עדים בב"ד אחר והעידו עליהם שהוזמו בב"ד פלוני מ"מ אם העדים המוזמין יכולים לברר בפני הב"ד הזה אשר הועד עליהם שכבר הודו בב"ד אחר קודם שנגמר דינם וקודם שבאו העדים להעיד עליהם שהוזמו בו דאי גם הב"ד השני אין מחייבין אותם ובזה נסתר גם הראיה השנית שהביא בעל קצה"ק מריש פרק נערה כמבואר למעיין:

פרק חמישי הלכה ג' נתיאשו הבעלים מתכנבה בין שנתיאשו, ואח"כ מכר הגנב בין שנתיאשו אחר שמכר קנה הלוקח ביאוש ושינוי רשות ואינו מחזיר הגנבה עצמה לבעלים. אלא נותן לדם הדמים אם לקח מגנב מפורסים ע"כ:

והנה רבים מרבותינו נבוכו ליתן טעם לדינו של רבינו דכיון דקנה ביאוש ושינוי רשות ובפרט אם היה יאוש ואח"כ שינוי רשות דאתי לידיה בהתירא ובאופן זה דמיא ממש לאבידה דקנה אותה ביאוש גרידא ובאבידה אינו צריך להחזיר כלום היכי דבא לידו אחר יאוש ולמה ביאוש ושינוי רשות דגנבה כתב רבינו דצריך להחזיר הדמים והיותר קשה במה שמחלק רבינו בין לקח מגנב מפורסם ובין אינו מפורסם הלא מדינא אין שום חילוק בין גנב מפורשים ובין אינו מפורשים ולא מצינו חילוק זה בגמרא רק קודם יאוש ולקולא היינו להקל בגנב שאינו מפורשים שמחזיר הנגזל הדמים ללוקח ומשום תקנות השוק אבל היכי דפטור מלהחזיר מדינא ולהחמיר עליו בגנב מפורשים היכי דלא שייך תקנות השוק זה לא מצינו כלל בשום מקום. והנה הטור בח"מ סימן שנ"ז דחק לפרש דינו של רבינו לפי סברתו משום דמדינא כל גוף הקניה של יאוש ושינוי רשות אינו רק לענין קניות גוף החפץ אבל הדמים בכל ענין צריך להחזיר מדינא רק דבגנב שאינו מפורשים עשו תקנות השוק שלא יהיה צריך להחזיר אף הדמים ובגנב מפורשים אוקמוה אדינא עכ"ל והנה כי מלבד שהטור בעצמו כתב על דין זה של רבינו דקניות יאוש ושינוי רשות אינו רק לקנות גוף החפץ אבל לא לענין דמיו דהוא הולך בזה עפ"י שיטת עצמו. גם הב"י לא הביא שום מקור לדין זה שקנין יאוש ושינוי רשות לא יהיה מהני לענין הדמים אלא דעוד אדרבה דבגמרא משמע דיאוש ושינוי רשות קנין אלימתא הוא לכל מילי ועוד דלפי סברת הטור לדעת רבינו דהורע כחו דגוף הקנין של יאוש ושינוי רשות. דלא מהני רק לענין קניות גוף החפץ אבל לא לענין דמיו א"כ לפ"ז היכי דנאבד החפץ מרשות הלוקח והלוקח מעולם לא קיבל על עצמו דין שומרין וחיוב אחריות להוי הלוקח פטור מדמים דכיון דאין החפץ ברשותו הרי ממילא אין בעל מה להיות עליו חיוב דמים וכל זה היה לו לרבינו לפרושי דאינו מחזיר לו הדמים רק כשהחפץ עדיין בעין תחת יד הגנב או שהגנב הפסידו בפשיעה ורבינו סתם, וכתב דחייב ליתן הדמים דמשמע דבכל ענין נתחייב בחזרת הדמים ועוד קשה על רבינו דכתב דהלוקח נותן הדמים להבעלים ולמה השמיט הא דהלוקח חוזר ועושה דין עם הגזלן וכמו שסיים בהלכה שלפני זה במכר לפני יאוש וליכא למימר דבאמת ס"ל לרבינו גם בזה דהגזלן צריך להחזיר הדמיה ללוקח והא דלא כתבו משום דסמיך אדלעיל מיניה דלפ״ז קשה לדעת הנ"י פרק חזקת הבתים הביאו הב"ש באה"ע סימן כ"ח