יד המלך (לנדא) - ד. קנד

ואמאי הוי נוגעין הא יש להם מיגו דאי בעי הוי אמרי פרענא לך אגר ותירצו דהאי לאו מיגו שיראים לומר פרענו לך כי שמא יזכה האחר ויתבע מהם פעם שנית ותירוצם זה מוקשה מאוד וממש אינו מובן כלל דעל מה ולמה לא יהיה בידם, אח"כ כשיזכה אותו אחר בדין לחזור מדבריהם הראשונים במה שאמרו שפרעו להמערער ולומר שפרעו להמחזיק דהא דקיי"ל דמשיצא מב"ד אינו יכול להיות חוזר וטוען מחיוב לפטור זה הוא רק בבעל דבר אחד דשייך בו חיוב ופטור אבל המערער ומחזיק שני בעלי דברים המה וכשאמרו דפרעו להמערער עדיין לא נתחייבו בזה להמחזיק ואיזה מחיוב לפטור שייך כאן ומלבד כל זאת לא ידעתי דלמה לא יהיה בידם לטעון דפרעו לזה וגם לזה ואף דלא שדא אינש זוזי בכדי בכל זאת הלא יש ביד כל אדם לעשות בשלו מה שירצה ואין מוחה בידו ואם טענו שעשו כך מי יעמוד נגדם ובפרט דהלא אינן צריכין לברר טענותיהם וכי יזכה אח"כ המחזיק בדין ויתבע מהם אגר בית שלא כדין הרי באמת פרעו לו אזי יטענו נגדו דיש להם בידו כנגד אגר בית באופן דאינן חייבים אליו מאומה אמנם לפי מה שהסברתי ליתא לכל עיקר קושיתם כלל דכיון דהשתא כמו שטענו לפנינו הרי הודו דלא פרעו להמערער שכירות ואין לך נוגעים גדולים יותר מזו דעבדי השוכרים כל מה שבכחם לעשות שיזכה המחזיק בדין דאם יזכה המערער יהיה השוכרים מחויבים לשלם לו שכירות הבית וכיון דהרי הם נוגעים לפנינו אף דיש להם מיגו אינו מועיל להם להכשירם להעיד דאין כח פעולתו של מיגו, רק לאמת דבריהם ואם היה הפסול שלהם מחמת חשד עדות שקר היה מהני המיגו להסיר מהם החשד הזה אבל כיון דפסול נוגע הוא מטעם קרוב ואף אם אינו משקר פסול מחמת חוק וגזרת המלך ולפסול זה לא מהני שום מיגו להכשירו דכיון דחק הפסול של נוגע הוא מטעם קרוב ובעל דבר וגם לבעל דבר לא מהני שום מיגו בעולם, רק לפטור עצמו אבל לא להוציא שום ממון במיגו וטעם הדברים הוא דאם היה המיגו מברר הטענה לאמת ברור היה מהני המיגו להחזיק כמו להוציא אמנם אין כח המיגו להעדיף כח טענת צד זה אשר לו המיגו ולהורע כח טענות צד השני שכנגדו וכיון דאין טענת שני הצדדים שוים להב"ד ממילא אין כח להצד הגרוע להוציא ממון מחזקת צד השני החזק ממנו ולכן כאשר המיגו הוא להוציא אינו מועיל מאומה דאף דטענת צד השני הוא גרוע בכל זה הוא מוחזק במעותיו וכמו כן גם בעדות השותפים דכיון דהם נוגעים ופסולים מחמת שהם בעלי דברים אף שיש להם מיגו לאמת דבריהם בכל זאת. אינו מועיל המיגו שלהם להוציא הבית מחזקת המערער:

ועפ"י חילוק זה שחילקתי ניחא בזה סוגית הגמר' דהן הן שלוחיו הן הן עדיו דפריך שם הגמר' ג"כ הני נוגעין בעדותן הם דאי אמרו לא פרענו למלוה אמר להו הלוה זילו פרעוני ומשני דקסבר המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים ומיגו דיכלי למימר אהדרינהו ללוה יכולים למימר פרענו למלוה דהרי לנו בפירוש דאף בפסול נגיעה מהני מיגו להעדים להכשירם להעיד. אמנם לפי מה שהסברתי אין משם שום תפיסה עלי דהתם נאמנים השלוחין להחזיק להעיד לפטור את הלוה מתביעת המלוה וע"ז שפיר מועיל להם המיגו להסר מהם החשד דמשקר ואף דעדיין נשאר עליהם פסול נגיעה דמחמת קורבה דהמה לבע"ד הרי לענין פסול זה בודאי מהני המיגו דהא גם בבע"ד בעצמו מהני המיגו להאמינו להחזיק בידו ועכ"פ לא גרע העדים לענין זה מבעל דבר בעצמו:

ויש לי להביא ראי' לדברינו אלה מפרק הכותב (דף פ"ד) דמייתי שם הגמר' עובדא בההיא בקרא דתפסו מיני' תורא דיתמי בע"ח אומר דמחיים תפיס ליה ובקרא אומר לאחר מיתה תפסי' אתו לקמי' לרב נחמן אמר ליה אית לך סהדי דתפסיה אמר ליה לאו אמר ליה מיגו דיכול לומר לקוח הוא בידי. כי אמר מחיים תפסיה מהימן וכתב הרא"ש שם וז"ל. וההיא בקרא לא הוי כעד אחד שקם לשבועה לפי שבעל דבר הוא. שחייב לשלם ליתומים כדאמרינן בפרק השוכר (דף צ"ג). דרועה חייב בלסטים שאינו מזויין שהיה לו להציל וכן כתב ר"ח ז"ל כיון דאודי בקרא דלאחר מיתה תפסיה הוי ליה פושע בשמירתן וחייב לשלומי ליתמי מדליה ע"כ. והנה עדיין קשה דלמה לא יהיה הבקרא נאמן בזה דתפסיה לאחר מיתה במיגו דאי בעי לשקר היה גם הוא אומר כדברי הבע"ח דמחיים תפסיה ואז היה תפיסתו של הבע"ח תפיסה ובכל זאת היה הבקרא פטור מלשלם דדוקא על תפיסה שהיה לאחר מיתה דהוא שלא כדין ודין גזלה יש לה חייב הבקרא לשלם כדין ליסטים שאינן מזוין וכן כתב גם הר"ח כיון דאודי בקרא דלאחר מיתה תפסיה הוי ליה פושע בשמירתן אבל בתפיסה דמחיים דכדין תפסיה פטור הבקרא דהוי כמו שתפסו מיד הבעלים בעצמם וא"כ למה לא יהיה הבקרא נאמן במיגו זו דהיה אומר דהבע"ח תפסיה מחיים אלא ודאי דהוא הדבר אשר דברתי דכיון דעכ"פ כמו שטוען הבקרא לפנינו אין לך נוגע גדול מזה דאין כל ענין התפיסה זו נוגע רק להבקרא לבדו דאם יוחלט השור הנתפס ביד הבע"ק יהיה הבקרא חייב לשלם להיתומים ואם יוכרח הבע"ח להחזירו אזי יפטור הבקרא מדין של היתומים וכיון דאין המיגו מסלק עצם הנגיעה וכל כחה של המיגו אינו רק להסיר מעליו החשד שקר בשביל הנגיעה ומשום דהיה לו דרך אחר לשקר וכיון דאין פסול נוגע מחמת חשוד לשקר רק מטעם קרוב אזי ממילא אינו מועיל הסרת החשד שקר דמחמת המיגו להכשיר את הבקרא לעדות דכיון דהשתא הוא נוגע בפנינו הרי בכל ענין נשאר לעדות בפסלותו ואף דנתגלה לנו ע"י המיגו דאינו משקר בשביל הנגיעה מ"מ עדיין פסול הוא מטעם חוק וגזרת המלך ואין המיגו מועיל לנאמנות של הבקרא רק בכח נאמנות של בע"ד ובנאמנות של הבע"ד לא מהני מיגו להוציא והכא כיון דאין עדים על התפיסה הרי הבע"ח מוחזק ואין כח בהמיגו של הבקרא להוציא דבר מחזקתו וכמו שביארתי:

פרק י"ח הלכה א' מי שהעיד בשקר ונודע בעדים שהעיד בשקר זהו שנקרא עד זומם ומצות עשה לעשות לו כאשר רצה לעשות בעדותו לחבירו אם בעבודה שחייבים עליה סקילה העידו והוזמו נסקלין ואם בשרפה נשרפין וכן בשארי מיתות ואם העידו במלקות לוקה כל אחד מהם כשאר מחויבי מלקות ואם העידו לחייבו ממון משלשין הממון ביניהם לפי מנין העדים וכל אחד ואחד יתן חלק המגיע עליו ע"כ:

נסתפקתי בעיקר שורש זה של דין הזמה. דשינה התורה דין זה מדין הכחשה דבהכחשה דהוי בגופו של עדות. הוי ספק תרי ותרי משא"כ בהזמה דהוי על גופן של העדים דהעדים המזימין הבאים באחרונה המה נאמנים והעדים הראשונים בטלין ופסולין לגמרי איך הוא הדין באם נתחייב רוצח מיתה. על הריגת נפש כדינא ובאו שני עדים והעידו דהמה ראו וידעו דזה הנהרג נעשה טרפה בפניהם באותו יום פלוני במקום פלוני והצילו בעדותן זו את הרוצח מחיוב מיתה אשר נתחייב ואח"כ באו שני עדים אחרים והזימו לאותן העדים דביום פלוני אשר יעידו דהרוצח נעשה טריפה בפניהם באותו היום עמנו הייתם מי אמרינן דכיון דהכחשה זו לא היה על גוף העדות רק על העדים יש לזה דין הזמה והאחרונים נאמנים דהראשונים משקרים בעדותן אשר העידו על זה דטרפה הוא ונהרג הרוצח. או דלמא כיון דאותן עדים אשר הוזמו היו רוצים להציל נפש הרוצח בעדותן ולא זממו לחוב לשום אדם בעדותן ולא קרינן בהו כאשר זמם לעשות לאחיו וכיון דאין מקום לקיים בהם דין הזמה שוב גם לענין נאמנות אין לזה דין הזמה שיהיו העדים האחרונים נאמנים רק דיש לזה דין הכחשה והוי ספק של תרי ותרי וממילא אין בידינו להרוג מספק את הרוצח. והנה לכאורה יש להכריע דודאי האחרונים המזימין נאמנים וממילא אף דאין בהמוזמין מקום לקיים בהן דין הזמה בכל זאת עכ"פ חייבים מלקות על דבר שקר שהעידו וממילא נתקיים בזה גם דין הזמה וכמו שכתבו התוספת בדיבור הראשון ריש פ"ק דמכות דאם נאמר דכיון דלא היו רוצים לחוב בעדותן לשום אדם מאומה איו עדות זה בגדר הזמה כלל ואין האחרונים נאמני' נגד הראשונים אין עדות זה בגדר הזמה כלל ואין האחרונים נאמני' נגד הראשנים וממילא אי הראשונים חייבים מלקות עפ"י הכחשתן של א"כ בלא"ה ואף מבלעדי הכחשתן של האחרונים. אין בעדותן של הראשונים ממש דבדיני נפשות בודאי בעינן עדות. שאתה יכול להזימה הרי ממילא כל עדות אשר איננו בגדר הזמה אינו עדות כלל ואם עדות של עמנו הייתם יהיה לו בזה דין הכחשה ולא דין הזמה הרי אין עדות זה בגדר הזמה כלל והוי עדות שאי אי"ל ואולם בזה גופא יש להסתפק אם גם הצלת נפשות בכגון זה. דאין ע"י הצלה זו חיוב מיתה להעדים שהעידו על מיתתו אם אמרינן דכיון דהוא נוגע לדיני נפשות יש לו כל דין דיני נפשות וגם בזה בעינן עדות שאי"ל או דלמא דלא מקרי עדות נפשות רק עדות אשר יש על פיהם חיוב מיתת נפשות אבל בכגון זה דאין כאן רק הצלת נפשות אין לזה דין עדות נפשות ואפשר דלא בעינן בזה כלל עדות שאי"ל הן אמת דלדעת רוב הפוסקים בעינן בכל עדות ואף בעדות