יד המלך (לנדא) - ד. קמט

שוב ראיתי דגם התוספת ישנים שם בפרק אמרו לו הסכימו כדברי וזה לשונם מכאן דן רבי הלכה למעשה דעדים ששמעו הדבר מפי בעלי המעשה אך לא נתכוונו להעיד ולא הובאו שם לשם עדות אין בעדותן כלום אם באים אח"כ להעיד לפני ב"ד וזה הוא ממש נגד דעת רבינו ונפלאות הוא בעיני על כל נושאי כלי רבינו איך העלימו אור עיניהם מגמרא דפרק אמרו לו וגם מהתוספת ישינים שהבאתי:

הן אמת דגם דברי התוספת בסוגיא דפ"ק דמכות (דף ו') מורים דגם דעתם הוא כדעת רבינו דהקשו שם על הא דאמר רבא דשיילינן להו אי למחזי אתו או לאסהודי אתו דא"כ לא יהרג אלם לעולם בב"ד דהקרובים יבואו ויאמרו דלאסהודי באו ומפרשים המה כונת רבא דשיילינן להכשרים אם המה אומרים למחזי אתו אזי לא היה עליהם בשעת ראייה שם עדים ולא נצטרפו אז לעדות להיות נתבטלים מחמת הפסולים. ואם אמרו דלאסהודי באו אזי נתבטל עדותן תיכף בשעת ראייה מחמת צירוף עדים הפסולין ואם כדעת התוספת ישנים דעדי ראייה לחודא מבלעדי כונת עדות אינן בר עדות א"כ אם אמרו הכשרים דלמחזי אתו ולא לאסהודי הרי מבלעדי הביטול מחמת צירוף עדים הפסולין אין הכשרים בני עדות מחמת עצמן מצד מניעות כונת עדות אלא ודאי דהתוספת חולקים על דעת התוספת ישנים ודעתם הוא כדעת רבינו דכל דראו וידעו המעשה הדק היטיב אינן צריכין כוונת עדות ואולם הגמרא דפרק אמרו לו נצב כמו נד נגד דעת רבינו והתוספת ומורה בעליל כדעת התוספת ישנים:

ונשאתי עיני וראיתי דרבינו הוציא עיקר דין זה. דכל גוף דין עדות אינו צריך רק ראייה וידוע ברורה אבל לא כונת עדות מגמרא דפרק אין מכירין (דף כ"ד) דמייתי הגמרא הא דתנו רבנן גבי ראיית לבנה ואמרו העדים ראינוהו ושוב לא ראינוהו אין מעידין עליו ופריך כל הכי חזי לה ואזלי ואמר אביי הכי קאמר ראינוהו מאלינו ושבנו לראות מדעתינו אין מעידין עליו מאי טעמא אימור כיבותא דעלמא הוא דחזי וכן פסק רבינו בפ"ב הלכות קידוש החדש דבראיית לבנה לא סגיא בראייה לחוד רק דבעינן כוונת עדות ומשום האי טעמא דאימור כיבותא בעלמא הוא דחזו ואף דבכל עניני עדות דעלמא פסק רבינו בהדיא דלא בעינן כוונת עדות ובראייה לחוד סגיא אלא ודאי דזאת השמיענו הא דתנו רבנן דשאני בזה ראיית לבנה משאר עניני עדות דבראיית לבנה בעינן גם כוונת עדות ומשום דבראיית לבנה דהוא גבוה ורחוק מאוד מן העין ולרוב יסובבנה עננים ועבי שחקים שונים ומחמת זה עצמו דשבו לראותה ולא ראו אותה עוד על כן יש בה מקום לחשש דכל דלא היה להם כוונת עדות והכירו וידעו בשעת ראייה יוקר וחומר הענין התלוי בראייה זו לא משכחת כלל ראייה סתמית בדקדוק כל כך שיהיו ראוי לסמוך עליה אח"כ לשם עדות דאימור דכיבותא בעלמא חזו אבל עכ"פ זאת מבואר בפירוש בגמרא דאי לאו האי חששא דאימור כיבותא בעלמא חזו היו יכולין להעיד עפ"י ראייה הראשונה ואף דבראייה ראשונה לא נתכוונו להעיד וכן פירש רש"י בהדיא על הא דושבנו לראות מדעתינו כדי להעיד עליו אבל בראייה הראשונה לא כיוונו להעיד ובכל זאת אי לאו האי חששא דאימור כיבו,תא חזו היו יכולין להעיד אף מבלעדי כונת עדות וזה הוא ראייה נוכחת שאין עליה תשובה לדעת רבינו והתוספת דלגוף דין עדות אין אנו צריכין רק ראייה ברורה ובדוקה. אבל לא כוונת עדות ודלא כדעת התוספת ישנים ואולם שתי גופי ההלכות אלה דפרק אין מכירין ודפרק אמרו לו המה סותרים ומתנגדים זה את זה בתכלית הסתירה וביותר מרפסין אוגרן תמיה זו דבתרווייהו בפרק אין מכירין וגם בפרק אמרו לו אביי הוא בעל המימרא בשתיהן והרי הוא סותר את עצמו והנה לחומר התמיה ולהשוות הסתירה אשר בדעת עצמו של אביי פניתי כה וכה ומצאתי מקום לישב ענין זה בדרך חידוד אמנם בחנתי וניסיתי וראיתי כי יסודותי אלה אשר תמכתי עליהם בל ימוטו ואין לזוז אותם גם על דרך האמת. דודאי גם אביי סובר דבגוף דין עדות אין אנו צריכין רק כוונת ראייה וידיעה ברורה אבל לא כוונת עדות וכמו דהיה פשוט לו בסוגיא דפרק אין מכירין דאי לאו חששא דכיבותא היו יכולין להעיד על ראייה הראשונה אשר היתה בלא כונת עדות כלל והא דבסוגיא דפרק אמרו לו קאמר אביי דיכול לומר לא נתכוונתי לעדות אין הכוונה דמשום מניעות כוונת עדות אינו ראוי להעיד וכדעת התוספת ישנים רק דכוונת אביי הוא דכיון דהשני עדים אלה אשר רוצים לחייב את אלו קרבן בודאי גם המה יעידו בעדות ברורה ככל משפטו וחוקו ובודאי גם המה היו במקום המעשה וראו וידעו המעשה ביחד עם העדים המושבעים דאל"ה מנא ידעו עדים אלה הבאים לחייב הקרבן שמועה שהעדים המושבעים היו לשקר נשבעים ואם כן קשה הא בלא"ה אין כאן מקום לקרבן שבועה כלל וכמו דפריך הגמ' בפרק שבועות הפקדון (דף ל"ב) בהיו שתי כיתות וכפרו שתיהן כולן חייבים בשלמא שניה תתחייב דהא כפרה לה ראשונה אלא ראשונה אמאי תתחייב הא קיימו שניה ומשני הכא במאי עסקינן כגון שהיו קרובים בנשותיהן והיו נשותיהן גוססין מהו דתימא רוב גוססין למיתה קמ"ל השתא מיהו לא שכיבי הרי לך דאם לא היו השניים קרובים בנשותיהן היו הראשונים פטורים מקרבן שבועה ומשום דיש גם בלעדם עוד הכת השניה אשר יודעים בעדות זה וכמו כן הכא הלא קיימי עדים אילו גופא אשר יעידו על המושבעים שהיו עמהם ביחד וראו וידעו עמם בעדות זה וא"כ בודאי גם המה יכירו וידעו להעיד בזה וממילא אף אם המושבעים לשקר נשבעו אין עליהם קרבן שבועה דהא קיימו כת זו אדר יעידו עליהם שנשבעו לשקר אלא ודאי דגם מלתא דאביי מיירי דהעדים אילו אשר יעידו על שבועות שקר של המושבעים היו קרובים להבעלי דברים והמה פסולים להעיד בגוף העדות ואולם לפי זה קשה דאם כן גם העדים המושבעים אף דהמה כשרים בעצמם בכל זאת נתבטל עדותן מחמת ראיית הקרובים שהיו עמם במקום המעשה ואינן ראוין להעיד מצד נמצא אחד מהן קרוב או פסול וממילא שוב אין כאן מקום לקרבן שבועה כלל ומה מודה ר' מאיר לחכמים שייך כאן ועל כרחך מוכרחים אנו לומר דמלתא דאביי מיירי דאותן הקרובים אשר יעידו על שבועות שקר של המושבעים יענו ויאמרו דבמקום המעשה למחזי אתו ולא לאסהודי ובכגון זה אין ראיית הקרובים מבטל עדות הכשרים ובר עדות המה והיו מתחייבים קרבן שבועה. ועל זה קאמר אביי דמודה ר' מאיר לחכמים דאף בכגון זה בכל זאת אם הכחישו העדים המושבעים ואמרו דלא ידעו אזי המה נאמנים דמיגו דאי בעי אמרו דלא נתכוונו לעדות ואף דלגוף דין עדות אינן צריכין כונה בכל זאת כיון דגם הכשרים לא נתכוונו להעיד רק לראות כמו הפסולים הרי היו לשניהם הכשרים והפסולים כונה אחת למחזי ולא לאסהודי וממילא כמו דאם היה גם להפסולים כונת עדות הרי הם מבטלים עדות הכשרים משום צירוף הכונה האחת אשר היה להם כמו כן אם היה גם להכשרים כונת ראייה כמו הפסולים הרי יש ג"כ כאן צירוף כונה אחת להכשרים והפסולים ומבטל ראיות הפסולים את עדותן של הכשרים ולפיכך שפיר קאמר אביי דאם היו העדים המושבעים מתרצים דבריהם דלא ידענו דאמרו היינו דלא נתכוונו היו בכל אופן פטורים מקרבן שבועה דממ"נ אינן בני עדות כלל דאם העדים הקרובים אשר העידו עליהם שנשבעו לשקר היו מתכוונים להעיד הרי היו מבטלין עדות הכשרים כדין אם אמרו דלאסהודי אתו ואם הקרובים האלה ג"כ לא נתכוונו להעיד הרי הם מבטלים עדות הכשרים משום צירוף כוונה אחת אשר היה לכולם וכמו שביארתי ואין לומר דדעת רבינו הוא דהא דאמר רבא דשיילינן להו אם למחזי או לאסהודי אתו אין הכונה דשיילינן לשני הכיתות רק דאין אנו צריכין לשאול רק להקרובים או הפסולים לבד ואם המה אומרים דלאסהודי אתו הרי הם מבטלים גם עדותן של הכשרים ואם אמרו דלמחזי אתו אין עליהם תורת עדים ובין אם הכשרים נתכוונו לעדות או דלא נתכוונו רק לראות בכל אופן אין בכח הפסולים לבטל עדותן של הכשרים דאי אפשר לומר כן חדא. דכיון דלדעת רבינו אין לדין גוף העדות שום קפידא בכוונת עדות כלל ובין אם נתכוונו או לא נתכוונו שתיהן שוים לענין גוף עדות וכיון דאין לכונת עדות שום יתרון בדין עדות כלל אם כן למה במניעות כונת העדות של הקרובים יגרע כח עדות שלהם לבלתי תוסיף תת לבטל עדותן של הכשרים והלא לדעת רבינו אין כונת עדות מעלה ולא מוריד כלל. ועוד דאם נאמר דלדעת רבינו אין קפידת השאלה רק להפסולים לבד אבל הכת הכשרים אין שום נ"מ בהם אם היה להם כונת עדות או כונת ראייה אם כן איך שייך הבד"א שכתב רבינו דבד"א כשהיה בהם קרוב או פסול אבל אם כולם כשרים אחד שנתכוין להעיד ואחד שלא נתכוין להעיד. חותכין הדין על פיו ודברים אלה מורים דעכ"פ בנמצא בהם קרוב או פסול בעינן כונת עדות והלא גם בהיה ביניהם קרוב או פסול אין הקפידא רק שהקרוב והפסול לא יתכוונו להעיד אבל הא דהכשר יתכוין להעיד גם באופן זה שיש ביניהם קרוב או פסול ג"כ אין אנו צריכין לכונת עדות של הכשרים כלל אלא ודאי דדעת רבינו הוא דביש ביניהם קרוב או פסול אזי העיקר תלוי בחילוק הכונת שבין הכשרים והפסולים דהיינו להפסולים בכל אופן צריכים שלא להיות להם רק כונת ראייה דאם היה להם כונת עדות הרי יענו ויאמרו דלאסהודי אתו ואז בכל אופן מבטלים עדות הכשרים רק דאף אם הקרובים לא היה להם